מי סופר: מישקה בן דוד בעקבות מלחמת יום כיפור
ד"ר מישקה בן-דוד, מחברם של 13 ספרים, בהם רומנים, קבצי סיפורים, חמישה רומני ריגול ושני ספרי עיון. ד"ר לספרות, בעבר בכיר במוסד ומנהל התיכון למדעים ולאמנויות. ספרו "לא ראיתי חיילים שמחים" מגולל אהבות ולבטי נפש של חיילים לפני מלחמת יום כיפור, במהלכה ואחריה. זהו הספר הראשון שכתב, והוא מובא מחדש במלאות ארבעים שנה למלחמה ובצירוף אחרית דבר מאת מחברו
"'אהבה בימי כולרה'. האופן בו אהבת נעורים בלתי ממומשת אינה נמוגה לאורך חייהם של הגיבורים, ומתממשת לבסוף, הקסים אותי. בספרי 'ביקור אחרון במוסקבה', בצד העלילה המתארת את חקירתו של הגיבור הראשי, איש מוסד העצור במוסקבה, ואת אהבתו-שלו, אני מתאר את סיפור האהבה של אמו: אהבה שנקטעה כשאהובה התגייס לשורות הצבא האדום, לא שב בתום המלחמה, ונותרה פועמת בליבה – עד אשר מתממשת באופן יוצא דופן דווקא בעקבות מעצרו של הבן וחקירתו, כחמישים שנה מאוחר יותר".
איזה קטע מספר אתה מצטער שלא אתה כתבת?
"ישנם הרבה מאד תיאורים מופלאים בספרים שאני קורא. למשל תיאורי הטבע בספרו של דויד גרוסמן 'אשה בורחת מבשורה'. אני לא מצטער על שלא אני כתבתי אותם, אלא שמח על שהם קיימים".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"'זמן חיות' של הוארד ג'ייקובסון. אני נהנה מההומור המתפרץ שלו, שנדמה אסוציאטיבי לגמרי, אך להפתעתי ג'ייקובסון סיפר בארוחה משותפת שכל שורה מחושבת. הדבר שונה מאופן הכתיבה שלי, שלמעט המסגרת הכללית, הינו כתיבה מהירה וכמעט אוטומטית".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"רוב הספרים שהייתי עלול שלא להודות שנהניתי מהם הם כאלה שאכן לא נהניתי מהם. בעיקר ספרי מתח 'רזים' – כלומר, ספרי מתח שמתמקדים בעלילה ומוותרים על עיצוב הדמויות, הפסיכולוגיה שלהם, הקונפליקטים שלהם, השפה, התיאורים וכולי".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"אני לא קורא את 'המשעממים הגדולים' למרות שהם נחשבים ל'ספרי חובה' עבור מי שהינו דוקטור לספרות. את "ימי צקלג" נאלצתי לקרוא במסגרת הדוקטורט שלי והצלחתי רק בניסיון השלישי. על ספרים כמו 'יוליסס' ויתרתי די מהר. כפי שאני סבור שספר מתח צריך לכלול ערכים ספרותיים של שפה, דמויות וכדומה, כך אני סבור שרומן 'רגיל' צריך לכלול עלילה מעניינת ולהיות קריא. אם הוא יוצר קושי בקריאה גם לקורא מיומן – זהו בעיני חֶסר של הרומן".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלף ל-24 שעות? ולשנה?
"הייתי רוצה – למשך יום אחד – לראות ולחוות את העולם מבעד לעיניו התמימות ולתודעתו התמה של הנסיך מישקין, גיבורו של 'אידיוט' של דוסטוייבסקי. לתקופה ארוכה יותר זה מסוכן... משונה לרצות להתחלף לשנה עם חולה סופני, אך גיבורו של 'החיוך האטרוסקי' של סמפדרו מעורר בי רצון כזה. סלווטורה רונקונה הוא איכר זקן וקשוח, פרטיזן לשעבר, המתקשה להסתגל לחיי העיר אצל בנו אך מפתח קשר אהבה מיוחד במינו עם נכדו התינוק. הייתי רוצה להיות מסוגל – כמו סלווטורה – להתמכר לאהבה לנכדים, ולהפנות עורף לכל מה שמקובל, ובכלל זה למנעמי העיר והמודרנה. הייתי שמח גם לחזור ולחוות למשך שנה את חייו של מיכה, גיבורו של "לא ראיתי חיילים שמחים", ולהיזכר בעצמי-הצעיר".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי הקריאה שלך?
"אמי עודדה אותי מאוד לקרוא ולכתוב, ספרייתם של הורי היתה עמוסה לעייפה במיטב ספרות העולם ברוסית, גרמנית ואנגלית, ומילדותי היתה אמי מספרת לי על חייהם של הסופרים והמשוררים האהובים עליה – טולסטוי, פושקין והדבר בוודאי גרם לי גם לקרוא – וגם לכתוב".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"לא מקום מוזר כשלעצמו – אבל כן בהתחשב בנסיבות: בריכת מלון אינטרקונטיננטל בעמאן, שם היה מקום המפגש שלי למקרה חירום עם חברי החוליה המבצעית, ושם קראתי את 'התפסן בשדה השיפון' במקור האמריקאי, שעה שהגיעו להודיע לי שאירעה תקלה ללוחמים בעת מבצע משעל".
"בגלל מלחמת יום כיפור מרמלשטיין הפסיד זיון. כשלושה חודשים ברוטו, או ארבעים-ושש שעות נטו, לקח למֶרְמֶלְשטיין עד שהחבֵרה שלו הסכימה, אבל זה היה בערב יום כיפור, היא לא רצתה שירבץ לה על המצפון, והעניין נדחה למוצאי החג.
כמה שעות קודם לכן קראו לו, כמו לכולם, והיא הבטיחה לחכות, כמו כולן. כשחזר, באמת מצא אותה מחכה, ואחרי נשיקות אחדות היא משכה אותו אליה ופשקה רגליים שְפַּגַט שלם, אבל, למרמלשטיין נגמר בינתיים מבחורות ומעוד כל מיני דברים טובים. הוא היה רומני שדיבר במבטא מרוקאי, וישן בחדר הראשון במיטה הראשונה. הוא אהב לשטוף את החדר במים רבים ולהכין קפה עם קצף, בּחוּש במומחיות. כולנו סיכמנו שהוא בחור טוב.
במיטה השנייה היה זלמן, הגבר-של-הבסיס בלי-מתחרים, דבר שווּדא ואוּשרר בכל מקלחת מחדש. הוא היה קָשָר וותיק ונעל משום-מה נעליים אדומות.במיטה השלישית היה דוביק, ועליו קשה לדבר בסגנון כזה. הוא היה בחור דוּבִּי עם חזה עצום אבל כַּפּוֹת ידיים קטנות. בדרך כלל היה שותק ולא היו לו עסקים עם בנות, אם כי לדעתי הוא היה דבר מונומנטאלי, ואם הייתי בחורה, וכוּלֵיי. הוא הגיע לַהַר בגלל אַסְטמָה.
במיטה הרביעית היה דני הקטן, בחור צנום, ונחמד, וְשֵם חברתו ציפי. לדני היו שני מאפיינים עיקריים: הוא אהב אוזניים של בחורות, וכשהיה משׁתכּר היה קופץ מן החלון. פעם גם שבר רגל. שיגעון-האוזניים שלו היה ידוע היטב בבסיס וציפי הייתה משגיחה בשבע עיניים לבל יבצבץ לו איזה נתח אוזן נשית בשטח. היא הייתה פונה לכל חיילת חדשה ומציעה חינם סיכות ראש להידוק השׂער. היה לה ניסיון מר עם זה, כי פעמיים כבר פיתו את דני חיילות מיוחמות על ידי חשיפת אוזניהן. אני מוכרח לציין שכשנודע לי הדבר גיליתי שיש באמת אלמנט סקסי לא-רגיל באוזן קטנה וחמודה, חבויה למחצה מאחורי שער ראשה של גברת.
בחדר השני דרתי אני, מיכה. מטר-שישים-ותשע, מוצק, פנים נחמדות באופן כללי, ואני מה שנקרא טיפוס מלנכולי ואולי גם קצת רומנטי. יש לי צל"ש, אבל אני לא זוכר מה בדיוק קרה, ועוד נגיע לזה. בזמן האחרון ההובי שלי הוא לכתוב, וזו גם התרופה שלי, לפי פקודתו של הפסיכיאטר הצבאי המחוזי. היו לי בשביל זה שעתיים בכל יום בפקודה, על חשבון משמרת, ובפיקוח. מדי פעם אצטט משם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם