"המשרת": אובמה פוגש את טקס האוסקר
הסרט "המשרת" נתפר על מידות האוסקר, כסרט פוליטיקלי-קורקטי לעידן אובמה. למרות כמה פגמים, בהם ליהוקה של אופרה ווינפרי לתפקיד אשת המשרת, הסרט מרשים ומהנה, לא מעט בזכות ליהוק מפתיע של רובין וויליאמס לנשיא ארה"ב
הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של יוג'ין אלן (בסרט הוא נקרא ססיל גיינס ומגלם אותו וויטאקר), בהתבסס על מאמר וראיון איתו בעיתון "וושינגטון פוסט" שפורסם ב-2008, בסמוך לניצחונו של ברק אובמה בבחירות ותחילת תקופת כהונתו הראשונה. אלן, שנפטר בשנת -2010, היה משרת שחור שעבד בבית הלבן במשך כ-30 שנה ושירת שמונה מנשיאי ארצות הברית - מהארי טרומן ועד רונלד רייגן, ולאחר מכן יצא לפנסיה.
ווינפרי נכנסת בסרט לעורה של רעיית המשרת, גלוריה (במקור שמה היה הלן והיא הלכה לעולמה, באופן סמלי אפשר לומר, יום לפני יום הבחירות שהעלה לשלטון את אובמה). בסרט היא מתוארת כאישה מרירה על אומללות חייה, אך כזו הרודפת כבוד, המשתוקקת להיות מוזמנת לבית הלבן עם בעלה לארוחה רשמית עם הנשיא. ועד שזה יקרה היא מתמכרת לאלכוהול ובוגדת בבעלה עם חברו, כתסכול על כך שהוא מבלה את מרבית זמנו בבית הלבן ומשאיר בעיקר לה את גידול שני בניהם, שכל אחד מתפתח לכיוון אחר.
הסרט נפתח בנקודה בה רואה ססיל הילד לנגד עיניו כיצד אמו המשרתת נאנסת על ידי אחד מבני בעלי האחוזה המחזיקים בהוריו כעבדים, ואחר רוצח את אביו, המנסה להפגין את מחאתו לאקט. לימים, כשהוא מתבגר, עוזב ססיל את האחוזה, מחפש עבודה כמשרת, מצליח למצוא ג'וב בבית מלון יוקרתי ובהמשך מזומן לבית הלבן. שם הוא מתחיל לשרת את נשיאי ארצות הברית בזה אחר זה, חלקם מתקרבים אליו יותר, חלקם פחות. כאמור, הסרט מכיל את התחנות, המתבקשות והבלתי נמנעות אולי, אבל כאמור אלו כבר נטחנו בקולנוע בלי הכרה ובסרט זה הן פשוט נראות כמו עוד מאותו הדבר: רציחותיהם של הנשיא ג'ון קנדי ומנהיג זכויות האזרח מרטין לותר קינג, פרעות הקו- קלאקס- קלאן בשחורים ומהומות הפנתרים השחורים בתגובה.
עוד סרט על מאבק השחורים בארה"ב. הטריילר ל"המשרת"
עבודתו של ססיל בבית הלבן פחות מעניינת מהקונפליקט שמתפתח בביתו: בנו הצעיר תומך בדרכו הפייסנית, שמיישרת קו עם השקפתו ודרכו של מרטין לותר קינג, בעוד הבן הבכור הופך למורד זועם הטוען שאביו הוא משרתם הנרצע של הלבנים אף שהשיג עבודה, יוקרתית כביכול, בבית הלבן, ובהמשך מאמץ הבן את דרכו החתרנית האלימה של מנהיג הפנתרים השחורים מלקולם אקס. לאחר שהוא נכלא בכלא שוב ושוב בעוון הפרות סדר ועברות על החוק, באחת הסצנות החזקות בסרט, ססיל בא איתו חשבון על השקפותיו הנלוזות בעיניו, ומגרש אותו מביתו. הבן השני, לעומת זאת, מממש את הקלישאה הידועה (זו מן הסתם המצאה תסריטאית), מתגייס לצבא האמריקני וטס להשתתף במלחמת ווייטנאם, כדי לשמש כבשר התותחים השחור של הלבנים בחזית.
בניגוד לאופן המקורי והייחודי בו ביים את סרט האינדי המצוין שלו "פרשס", דניאלס נוקט כאן בקו מיינסטרימי מובהק, ועבודתו זו הרבה יותר ריאקציונרית ו"קלאסית", ככל הנראה במטרה להגיע לכמה שיותר קהל. עם זאת, בדרכו הבועטת במוסכמות, הוא לא מהסס להביא במלוא חריפותו את הקונפליקט שבידל את מחנות השחורים באמריקה, בדרך לשוויון הזכויות המיוחל. הוא מעמת בין אלה שנקטו בקו שדגל בהתקדמות הדרגתית לעבר הלבנים ומעמדם, לעומת אלה שבחרו בקו לוחמני-מהפכני, כדי להשיג בכוח מידי הלבנים את מה שהם חושבים שמגיע להם. בסך הכל זה סרט עשוי היטב, ולמרות הפגמים בו הוא בהחלט ראוי, בעקר משום שהוא מעלה בעיות גזע טעונות ומורכבות ומטפל בהן לעומק.
אגב, פורסט וויטאקר המצוין לא היה הבחירה הראשונה של הבמאי וההפקה, ולתפקיד יועדו תחילה דנזל וושינגטון ואחריו וויל סמית. טוב שהרעיונות האלה לא יצאו לפועל, שכן השחקנים המוזכרים כבר מזוהים עם כך כך הרבה דמויות אחרות, שליהוקם לתפקיד המשרת היה פוגע ופוגם בסרט.
מאותה סיבה, בחירתה של אופרה ווינפרי לתפקידה דווקא שגויה. הפרופיל הציבורי והתקשורתי הגבוה מדי שלה, ועצם היותה מזוהה כאושיית טלוויזיה בולטת מאוד, הופכים את כניסתה לנעלי אשת המשרת - אישה עקרת בית אלמונית ומתוסכלת, לדי מופרכת ובלתי אמינה. עם זאת, הזוגיות הקולנועית של ווינפרי את וויטאקר מאוד פוטוגנית ומרשימה. הברקות הליהוק של דניאלס הן שיבוצו של רובין וויליאמס לתפקיד הנשיא דווייט אייזנהאוור וליהוקה של ג'יין פונדה כננסי רייגן הדרמתית והגנדרנית. רובין וויליאמס כנשיא ארה"ב? תתפלאו, זה דווקא עובד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם