אקס פקטור והכוכב הבא: כור ההיתוך האמיתי
עם בואו של הסתיו, מתמלא לוח השידורים בשלל תוכניות ריאליטי מוזיקליות. למרות חסרונותיו המרובים של הז'אנר, חייבים להודות שיש בו גם כמה יתרונות
לא בביקורת טלוויזיה עסקינן, אלא בקשר ההדוק שבין המסך הקטן, הרייטינג והמוזיקה הישראלית. נראה שהניסיון להפריד בין כל הגורמים הללו נועד לכישלון. גם השוליים בעולם המוזיקה הישראלית, שחותרים לאוונגרד ולניסיונות מוזיקליים ייחודיים, כבר אינם חסינים והם נופלים למלכודת הדבש של הפרסום המהיר והרייטינג.
והרי החסרונות
קל להתנגח בתוכניות הריאליטי, למעשה עשינו זאת לא פעם ולא פעמיים. החסרונות מרובים: הלחץ המופעל על המתמודדים, העובדה שהכל עומד למבחן ובכך בעצם מנטרל יכולת ליצור בחופשיות ומכשיר דור של מוזיקאים רובוטים, ומעל הכל — העובדה שאף אלבום שיצא מבית מדרשם של משתתפי התוכניות האלו לא באמת השפיע באופן עמוק על סצנת המוזיקה הישראלית.
צריך לומר את האמת; איכות המוזיקה והטקסטים של בוגרי הריאליטי פשוט לא מספיק טובה. עשר שנים של פריים טיים לא הולידו ולו אלבום אחד בודד שייחקק בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית. הראל סקעת, הראל מויאל, יהודה סעדו, רוני דלומי ולירן דנינו — כולם מוכשרים, חמודים (תאמרנה האחייניות שלי) ונחמדים — אבל אף אחד מהם לא הצליח להרעיד את אמות הסיפים של שום חובב מוזיקה מעל גיל 16. יש כמובן כמה יוצאי דופן, כמו שי גבסו שניסה לנער מעליו את כבלי הרייטינג, או נינט עם חוויות ליברפול שלה. אבל גם הם עדיין לא יצרו אלבום שאפשר לסמן כקלאסיקה בין דורית. כוכב מוזיקה אמיתי ומעניין יצמח לא מתוך השיבוט של מהדורת השבט, אלא מתוך פראיות שאין לה רסן ואין לה מפיקים או יחצנים, לפחות לא מראש, אלא רק בדיעבד.
השורה התחתונה ברורה: לא חסרים טיעונים נגד תוכניות הריאליטי, כאלה שיכולים להתגבש לכדי כתב אישום מבוסס בבית המשפט של ההיסטוריה התרבותית במדינת ישראל ביום מן הימים. אבל חובה גם להיות כנים ולזכור שקיימים גם כמה יתרונות מובהקים לתוכניות הריאליטי המוזיקליות. את השם אלון טאוב, למשל, סביר להניח שכולכם כבר מכירים.
כשהוא עלה אל בימת המבחן עם סנדלי השורש שלו, הכיפה הסרוגה הלבנה הגדולה והציציות בחוץ, אי אפשר היה שלא להתאהב בו. כשהתחיל לשיר, אי אפשר היה גם שלא להתרגש מקולו הרך והמלטף. למי מכם שישב בסעודה שלישית אחת או שתיים בחייו, הקול והדמות שהוא מייצג בוודאי מוכרים למדי.
בלי חלילה לזלזל ביכולות של טאוב, הרי אין ישיבה או אולפנה שלא מחזיקה בכל מחזור לפחות עשרה כאלו. האמירה הזו נכונה גם בנוגע לכל בית ספר שיש בו קבוצת מיעוט כמו עולים מחבר העמים, עולים מאתיופיה, ערבים, וכן — גם מזרחים. עבור כל אחת מהקבוצות הללו, הטלוויזיה היא כרטיס הכניסה לסלון שלכם — ודרכה גם לחברה הישראלית כולה.
עד עידן הריאליטי, ההחלטה לחיים או למוות של מוזיקאי כזה או אחר נשלטה ללא עוררין בידי קבוצה מצומצמת מאוד של עורכים מוזיקליים, שרובה ככולה הגיע מאותו המילייה; חבורה שמעולם לא הרחיקה מעבר לגבולות השלמה ארצי והיהודית רביץ. בלי מדורת השבט החדשה, לא היה סיכוי גדול לצופים להיחשף ולהצטמרר מילד כמו מישל כהן מדימונה, ששר את הלהיט של ג'ו עמר "ברצלונה", שיר שמאות אלפים גדלו עליו בבית אבא. נכון שהכל נעשה בד בבד עם מניפולציות תקשורתיות רגשיות של משפחה ממתינה וסיפורים קורעי לב שמנוצלים כדי להדביק אותנו לתוכנית, אבל בשורה התחתונה — כשטאוב הגיע למסך, הגיעו איתו ביחד, גם אם לא רצה בכך, מאות נערים שיושבים עכשיו בתקוע, ברעננה, בחספין ובהושעיה.
בזכות אדם כמו טאוב, הם יודעים עכשיו שהחיבור שלהם לגיטרה והעולם שהם מייצגים יוכלו לגעת יום אחד לא רק בבני המגזר שלהם, אלא גם בכלל עם ישראל. אמנם המבחן הגדול יהיה היכולת של התוכניות הללו לשמר בתודעה החברתית והמוזיקלית של כולנו את העולמות החדשים שנחשפים כאן ולא לשבט אותם לדברים שכבר ראינו, אבל את זכות הראשונים אי אפשר לקחת מהן, גם אם לא תמיד נעים לנו בגב כשהעניין נעשה דרך המשקפיים של ריטה, אייל גולן, צביקה הדר או רני רהב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם