משפט חוזר
שישה מיליון קטגורים מתים השתתפו במשפטו של אדולף אייכמן. חמישים שנה אחרי, כשרק מעטים מעדי התביעה נותרו בחיים, החליט נעם דמסקי ליצור בעזרתם הצגה וסרט דוקומנטרי. אבל לפני הכל הוא היה צריך להסביר לשחקנים הצעירים שגילמו את ניצולי השואה - נוער שוליים שאיתרו שירותי הרווחה - מה ההבדל בין מנהל בית הספר שלהם ובין היטלר
הפערים היו תלויים באוויר מהרגע הראשון. כשהגיעה משלחת מהתאטרון לביתו של העד אברהם אביאל, ביקשה ממנו אחת הנערות, אביגיל, לספר על החיים שלו, אבל אם אפשר אז ממש בקצרה. הנערה, שמאחוריה סיפור חיים לא פשוט, הצהירה לפני כן שלא מעניין אותה "להתעסק באנשים בני מאתיים". את חברתה תגל דווקא עניין איך אביאל, שראה את אחיו נרצח לנגד עיניו, מסוגל לעמוד לא רחוק מאייכמן ש"יושב עם פרצוף תחת כאילו שום דבר לא מזיז לו", ולא לפגוע בו. "הבנאדם אין לו משפחה", תאמר אחר כך על העד שפגשה. "אני, שאני לא בקשר עם האחיות שלי, מדמיינת שאם ירצחו לי אותן מול העיניים, אני ארצה לחזור ולא יודעת מה לעשות להם".
עדי משפט אייכמן, שהתרגלו לגולל את סיפורם האישי מול קהל צמא ומלא יראת כבוד, לא היו ערוכים לבני הנוער האלה, שהעדיפו עד עכשיו לא לשמוע. גם לצעירים יש צרות משלהם להתמודד איתן. והנה הם מתאגדים למטרה אחת - העלאת הצגה על משפט אייכמן במרכז ז'ראר בכר, הבניין שבו נערך המשפט לפני חמישים שנה. לכל ניצול מוצמד בן דמותו הצעיר, ויחד הם יוצאים למסע מרגש שהופך להצגה ולסרט דוקומנטרי על אודותיה, שניהם נושאים את השם "הכוח לספר".
מי שעומד מאחורי הזיווג הכמעט-פרובוקטיבי הזה הוא במאי הקולנוע נעם דמסקי, שנפקד מהפריים בסרט אבל מושך בחוטים לכל האורך. על סרטו הוא יקבל השבוע מבית הספר לקולנוע ואמנויות "מעלה" את פרס היצירה בתחום הציונות לשנת 2013, מפעל שנוסד ביוזמת לימור לבנת ועורר עליה תרעומת פוליטית. בנימוקיהם כתבו השופטים כי "חיבור של אנשים שלא היו מודעים לסיפורי השואה אל ההיסטוריה היהודית עוזר להם להתמודד עם הקשיים העכשוויים שלהם בארץ ובכלל".
מה שלא נאמר בנימוקים הוא שעולם הדימויים של בני הנוער מותח קו ישר בין החוויות האישיות הקשות שלהם ובין האירועים בשואה. איך אומר אחד הנערים? "בבית ספר כל הזמן אמרו לי שאני טמבל, מרכזים כאילו את הכי חכמים, את המטומטמים הם מעיפים כמו שהיטלר עשה כשזרק את הנכים". הנער, אגב, גרם לאברהם אביאל למחות דמעה ולהגיד: "הם מרגשים אותי, החבר'ה האלה".
דמסקי , שמתח את החבל הדק הזה, מצא ערך רב בפוטנציאל הקולנועי הדרמטי של החיבור. "ידעתי שאמירות מהסוג הזה צפויות", הוא אומר, "וקודם כל דאגתי להכין את העדים. אמרתי להם מראש: תשמעו, אלה חבר'ה אחרים, לא כאלה שאתם רגילים להרצות מולם. אני חייב להגיד שהופתעתי מהסבלנות, מהלבביות ומהחום שניצולי השואה הקרינו. אני חושב שאם הייתי מראיין אותם בפורמט לא הייתה להם אותה סבלנות. במסגרת הסרט הם נחשפו לציבור שלדעתי אף פעם לא שמע הרצאות שלהם. מי יביא עד ממשפט אייכמן לבית ספר של חבר'ה שעסוקים בלשרוד, שהשואה לא מדברת אליהם?
"המפגש הזה לא נוצר עד כה, ופתאום הוא מתקיים. ואז מישהי מסוגלת להגיד לניצול שואה בפנים - יאללה, ספר את הסיפור שלך בשתי דקות. מה שיפה הוא שהוא גם עונה לה: אני לא מספר את הסיפור שלי בשתי דקות. אם את רוצה יש ספר, קחי ותקראי. נוצרה דינמיקה מעניינת, והיא תופסת את העדים במקום שהם לא רגילים אליו. אם עד עכשיו הנקודות הרגישות שלהם היו מכוסות בקליפה - כי מטבע הדברים אדם שמורגל בהרצאות יודע מה להגיד-פתאום מישהו מתקיל אותם ממקום בלתי צפוי, וזה הופך אותם לחשופים. אני חושב שהם פיתחו שפה חדשה והוציאו אלה מאלה דברים מדהימים".
ניצני הרעיון ל"הכוח לספר" - שמוקרן כעת בהדרכתו של דמסקי ברחבי הארץ, בבתי ספר ובפני משלחות לפולין ועובדים סוציאלים - נולדו כשנטע אריאל, מנהלת "מעלה", פנתה לדמסקי, בוגר המחזור הראשון של בית הספר, וסיפרה לו על ארגז שכוח של קלטות שבהן תיעדו סטודנטים את העדים האחרונים ממשפט אייכמן. אריאל הוסיפה שמכון השואה "שם עולם" בכפר הרא"ה הקצה תקציב ראשוני לסרט שיעסוק בעדי המשפט, והציעה לו לקחת את הפרויקט על עצמו.
"אמרו לי, קח את הקלטות, תעבור עליהן ותראה אם אתה יכול לעבוד עם החומר. צא לכמה ימי צילום, תגיע לעדים שנותרו ותעשה סרט", משחזר דמסקי. "ישבתי עם הארגז הזה במשך כמה ימים, צפיתי בחומרים ועברתי על העדויות. בכולן הסטודנטים מושיבים את הניצולים מול המצלמה, והם מגוללים את הסיפור האישי או את התחושה שלהם אחרי כל השנים שחלפו מאז המשפט. מבירור שעשיתי גיליתי שמ-13 ניצולים שרואיינו רק שישה או שבעה עדיין חיים, ולא כולם כשירים לדבר. חלק מהחומר לא היה אפילו שמיש ברמת האיכות או הסאונד, כך שהעדויות עצמן היו תחקיר ולא מעבר לזה".
כעבור חודשיים חזר דמסקי לאריאל ולמכון "שם עולם" ובפיו רעיון משודרג, שהעלה בסיועה של רעייתו, שרה. "הצעתי להם לעזוב את הפורמט של ה'טוקינג הדס', עדים שידברו על התחושות ועל התובנות שלהם חמישים שנה אחרי, ויהפכו לעוד סרט קלאסי כבד של שואה. העדים האלה לא צריכים שנעם דמסקי יבוא אליהם, יעמיד מולם מצלמה וישמע שוב את הסיפור שלהם, זה הרי לא יעשה להם דבר. אני ארשה לעצמי להגיד שזו אפילו התעללות. כולם עברו את גיל שמונים, והם כבר דיברו, התראיינו, כתבו ספרים, הרצו במהלך השנים. אז אני אבוא ויהיה להם ברק חדש בעיניים? ברור שלא".
הרעיון שלו היה לרכז קבוצת תאטרון שתעמיק במשפט אייכמן ותעלה הצגה שעוסקת בעדים, ובמקביל לצלם סרט דוקומנטרי על תהליך היצירה. בעיני רוחו קיווה לראות את ההצגה קורמת עור וגידים על בימת מרכז ז'ראר בכר (שאז עוד שימש כמשכן "בית העם"), הלוקיישן המקורי של המשפט. תחילה פצח דמסקי במסע אודישנים קדחתני, בליווי המפיק יועד בן יוסף. הוא פנה לבתי ספר תיכוניים, למכינות קדם-צבאיות ועוד. בינתיים שמע על התאטרון הירושלמי "המרתף", שייסד ומנהל חגי אהרוני. מאז 2006 פועל התאטרון להעמדת דורות חדשים של שחקנים מקרב נוער שוליים שמפנים אליו גורמי הרווחה.
דמסקי היסס לפנות לכיוון הזה. "חששתי שאם אני מבסס את ההצגה על נוער בסיכון, הסרט מקבל במודע טוויסט שאני לא יודע לאן הוא יוביל. מסרט שעוסק בעדים האחרונים של משפט אייכמן הוא הופך לסרט שעוסק בנערי רחוב. אבל מרגע שראיתי אותם באודישן הם מצאו חן בעיניי. הלכתי על החבורה המיוחדת הזאת שבאה ממקום של אנטי. השואה לא מעניינת את החבר'ה, כי היא מתיישבת על הפחדים שלהם. והבורות הגדולה היא לא שלהם בלבד; הם חבורת קצה, אבל כמה מבני הנוער הישראלים היו בפולין? 15 אחוז? זה משקף במובן מסוים את מצב המודעות הכללית לשואה.
"השחקנים הצעירים האלה עברו תהליך אמיתי והגיעו ממצב של בורות גדולה ומחוסר רצון לדעת למקום מקבל ואוהב. יכול להיות שאם הייתי לוקח ילדי שמנת מתיכון טוב, שרבים מהם היו במצעד החיים בפולין ובאים עם ידע היסטורי, הם לא היו חיים את ההצגה מספיק. הם הרי מכירים את הסיפור ונדרשת פחות עבודה. ואת יודעת מה? יכול להיות שבסופו של דבר הם היו עושים הצגה טובה יותר, אבל זה ממש לא רלוונטי אם היא הייתה טובה יותר או פחות".
לכן בסרט לא רואים את ההצגה? לכאורה חתכת בעריכה את רגע השיא.
"נכון, כי מבחינתי זה לא הקליימקס. ממש לא. בדרך כלל כיוצר אתה שומע על סיפור טוב שקורה ואז מצטרף אליו, וכאן יצרתי יש מאין. היו לי עדים שרציתי לתעד, והייתי צריך לאתר את הדרך הכי נכונה להגיע ולגעת בהם. אני מאמין שהתאטרון הספציפי הזה עשה את העבודה, אבל ההצגה לא באמת עומדת במוקד ההתרחשות".
לא מעט מכשולים עמדו בדרכו של דמסקי. חגי אהרוני, במאי ההצגה, שעבד היטב עם בני הנוער, הזהיר אותו שבאמצע התהליך עלולים להיעלם שחקנים, מה שגם קרה בפועל. אחת השחקניות מודה בסרט שהיא "לא רוצה להיכנס לשמה (לשואה), למקום הזה, גם לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה". נער אחר נאלץ להתעמת עם אביו, שאומר לו ש"היום אין פרנסה בשחקנות", ושיעשה קצת קומדיה כי "אנחנו מספיק בטראומה ממה שיש לנו בהווה, והעבר הוא כבר פאסה".
אמירות כאלה מפנות את עצמן לאטן, באבולוציה מרתקת שעוברת כל אחת מהדמויות. חצי שנה אחרי ההצגה צועדת אביגיל, הנערה שלא מצאה בתוכה מקום להכיל את השואה, עם זר פרחים ביד ורסטות חדשות על הראש לביתו של האמן יהודה בקון, העד שאת דמותו היא מגלמת. היא פורשת בפניו בהתרגשות תובנות חדשות שגילתה. "בשבילי זאת לא הייתה עוד חצי שנה", היא אומרת לו.
התובנות שהיא הגיעה אליהן סוגרות מעגל באופן כמעט מושלם מדי.
שחקנים שעברו ממצב של בורות למקום מקבל ואוהב. הטריילר לסרט
כמה מהסיטואציות הן תוצאה של יד מכוונת, היד שלך?
"תראי, בסרט דוקומנטרי הכל מבוים. עצם זה שאני שם דווקא את הסצנה הזו אחרונה ולא סצנה אחרת, זו כבר החלטה מתערבת. ברור לי שאביגיל עברה תהליך, ושאני לא רוצה לסיים את הסרט ברגע שההצגה עולה כי מבחינתי זה פספוס. בחרתי להביא לצופה אלמנטים מסוימים בהצגה שהיו קשורים באופן ישיר בעדים ובשחקנים, אבל הם לא דומיננטיים בסרט. כשאביגיל באה ליהודה בקון חצי שנה אחרי, היה ברור שהיא הפנימה משהו, למרות שהיא נמצאת שוב עמוק בחיים שלה. ראיתי שהתפקיד שלה עדיין נוכח. בסצנה הזו לא היה שום תדרוך מצדי. אם תכירי את החבר'ה, גם תביני לבד שאם לא בראש שלהם - הם לא יעשו, נקודה. ידעתי שיש פוטנציאל חזק למפגש בין העד לשחקנית, ושהיא באה לו להגיד לו תודה, ובזה מסתכם החלק שלי. יהודה הוא איש מדהים, אמן מדהים, ותענוג לשמוע את השיחה ביניהם".
חיים סופר, שמגלם את העד אביאל, הגיע לתאטרון המרתף אחרי שנשר מכמה בתי ספר. הוא גם מי שחתום על ההשוואה בין ה"מטומטמים" ל"נכים של היטלר". " מצמרר לשמוע את זה, אני יודע", הוא אומר שנתיים אחרי ההצגה ההיא, "אבל תכל'ס זה מה שהרגשתי. יש לי בעיות קשב וריכוז, ובמקום להתגבר על זה העבירו אותי לכיתה מותאמת ונתנו לי תחושה ששמים אותי בהסגר עם עוד ילדים עם בעיות קשב, במקום לשלב אותנו בכיתה ולעזור לנו מבפנים. זה לא יפה".
כשהגיע לתיכון "קדמה" בשכונת הקטמונים פגש לראשונה באהבתו הנוכחית-עולם המשחק. "בקדמה עזרו לי, אבל לא באתי לשם. הייתי מסתובב הרבה בשכונה ולא למדתי, וגם כשכבר באתי עשיתי שטויות. התחלתי במגמת אמנות, ראיתי שאני לא ואן-גוך, אז עזבתי. ואז נכנסתי למגמת תאטרון - אין אופציה אחרת - והבנתי שזה התחום שאני רוצה לעסוק בו כל החיים".
מורה במגמה ראתה אותו במונולוג מתוך "ביבר הזכוכית", זיהתה בו את הפוטנציאל, ושלחה אותו ל"המרתף". "היא אמרה לי 'הם יוציאו אותך ממה שאתה', והיא צדקה. זה לא שהייתי עבריין או משהו, אבל קל מאוד להישאב לשכונה, לצאת משם זה הדבר הקשה. כמו אדם שמן שעושה דיאטה, לשמור על המשקל זה הדבר הבעייתי".
בשנה הראשונה מיעט להגיע ("חירטטתי אותם, בכל פעם אמרתי שעשיתי תאונה עם האופנוע, שהייתי פה והייתי שם. הייתי כזה ערסוואת קטן"). בסוף השנה שבה הציגו את "הכוח לספר" כבר התמסר לתאטרון. "פעם הייתי בורח מהשואה. אם היו סרטים על השואה, העדפתי לא לראות", סופר נזכר. "את מכירה את זה שקורה לך משהו רע ואת לא רוצה להיזכר בו? ככה אני הדחקתי את השואה.
כשהתחלנו לעבוד על ההצגה חקרתי את הנושא, ראיתי את הסרט על התפיסה של אייכמן ועוד סרטים על המשפט. תמיד אומרים 'לגעת בשואה', אז אנחנו לא רק נגענו בשואה, אנחנו טבענו בשואה. זה דימוי שאני אזכור כל החיים. זה כמו שאתה נכנס עם כף רגל במים, וקר, ואתה מתלבט אם להיכנס או לא, ואז בום, נכנסת ואתה עמוק בקור. ככה אנחנו היינו עם השואה".
"לא רק נגענו בשואה, אנחנו טבענו בשואה". מתוך "הכוח לספר"
הסיפור של אביאל השאיר את סופר פעור פה. הוא אף יצר בעצמו את המונולוג על אחיו של אביאל, שנרצח לנגד עיניו. "חגי הוא מהבמאים שאני יותר מעריץ. הוא נותן לך מידע על כל ההצגה, נותן לך להרגיש אותה מבפנים. את המונולוג שלי עשיתי באימפרוביזציה בזכותו. הוא אמר לי לקחת שני דברים עיקריים מהעדות של אברהם אביאל. עשיתי את זה וחגי כתב את הטקסט".
לא פחדת להיחשף בסרט, שיראו את הקטעים הפחות נעימים בעבודה על ההצגה?
"לא, כי נעם שיתף אותנו בתהליך. היו הרבה קטעים שבמאים אחרים בטח היו אומרים 'אני אעלה את הסצנה הזאת לסרט ולא אכפת לי מהשחקנים'. נעם לקח אותנו לשיחה בכל פעם ושאל אם אנחנו רוצים להוריד סצנות. היו סצנות שהיה בהן בכי נוראי, והוא שאל אותנו אם זה בסדר, אמר שהוא יכול לעשות סרט חזק גם בלי זה. תשמעי, אנחנו - קשה לעבוד איתנו, לתפוס אותנו. אבל בשבילנו הוא היה כמו פסיכולוג".
אתה מרגיש שהאנרגיה שהושקעה בהצגה והחודשים של החזרות היו שווים ערב אחד של הצגה?
"בטח, זה היה שווה את זה ויותר. בכל החזרות לא בכיתי בקטע שבו אני נפרד מאח שלי, ובהצגה בכיתי. את לא מבינה כמה אנרגיה והתרגשות וכיף היו בזה. בכל תפקיד אני נולד שוב. שחקן בורא עולם בכל פעם מחדש".
מאז נכונו לסופר כמה הזדמנויות להיוולד מחדש. בשנה שעברה שיחק את סיימון ב"בעל זבוב", התקבל רשמית ללהקה של המרתף ושיחק תוך כדי שהוא מתנדב בשירות לאומי. בימים אלה הוא מגלם תפקיד קומי בהצגה חדשה על שבתאי צבי, ובעוד כמה חודשים יבליח על מסך הקולנוע בסרט של ערן ריקליס. כיאה לשחקן רציני הוא מצויד בסוכן, ובמקביל מפעיל עסק של תכשיטים שהוא מוכר בשווקים ובקניונים. "המרתף", הוא אומר, סידר אותו בחיים.
התמורות האישיות של הצעירים הן רק חלק מהסיפור: בסרט, שנערך בידיהם האמונות של אייל צרפתי ואבידי חדד, מצטייר במובלע גם סיפורו של משפט אייכמן, 52 שנה אחרי שנערך. 110 עדים נקראו שם לדוכן, וצמררו את כל שומעיהם. רק מעטים מהם הכירו את אייכמן אישית, והמשפט לא נועד רק להרשיע אותו אלא גם לשרת מטרה אחרת - להשמיע לראשונה לעולם את זוועות גורלם של היהודים בכל אזורי הכיבוש הנאצי, ולנער גם את התודעה הישראלית, שהפנתה אצבע מאשימה לניצולי השואה שהלכו "כצאן לטבח".
נאום הפתיחה הדרמטי של התובע גדעון האוזנר בהחלט מלמד על המטרה הזו: "עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם - אני מאשים. מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא".
דמסקי עצמו - תושב אלעזר, אב לשישה, בוגר נתיב מאיר ויחידת מגלן - אינו דור שני או שלישי לניצולי שואה. החיבור החזק לנושא התחיל אצלו לפני 16 שנה, כשהפרויקט של שפילברג לתיעוד הניצולים היה בעיצומו. דמסקי היה שותף להפקת הפרויקט בארץ, ונחשף לרבות מעשרות אלפי העדויות שנגבו כאן. בהמשך גם יצר בשביל המרכז לטכנולוגיה חינוכית סדרה על נשים בשואה. אחר כך שיקע את עצמו ביצירות אחרות - ובהן הסרט "פאות ירוקות" על חיילי הנח"ל החרדי, שזכה בפרסים, הסדרה הדוקומנטרית "הישיבה", ששודרה בערוץ 10, ועוד - עד שהתגלגל לעיסוק במשפט אייכמן.
"רק אחרי צפייה במשפט הבנתי שזה היה בעצם תאטרון - לספר סיפור קשה לעולם, ולא רק להרשיע", הוא אומר. "המשפט צולם כולו באיכות טובה, בשלוש מצלמות, ואז החומר נערך ברמה גבוהה יחסית. אבל היה משהו נוסף, שקסם לי מאוד במהלך הצפייה. במיוחד בשנים האחרונות, כשאנחנו חושבים על ניצולי שואה, מדברים על מסכנות, על עוני - עושקים אותם, לא נותנים להם מה שמגיע להם. פתאום הזדמן לראות את העדים, רובם צעירים ממני בחמש או עשר שנים, אנשים בריאים, יפים, חזקים, עם שיער מלא, באים כולם ממקום של חוזק, ולא כמו שהתרגלנו לראות - זקן שבכוחותיו האחרונים מספר את סיפורו. מבחינתי היה מדהים לראות את השואה מזווית כזו, ולהיחשף אליהם מהמקום החזק הזה".
יש איזו אמירה מוסווית בסרט, משהו שהיה חשוב לך להעביר?
"אני חושב שאם קיימת כאן אמירה, היא רחבה יותר: יש פה נוער, בואו נמצא את הדרך לחבר אותו - לאו דווקא לשואה אלא למקורות שלו, לאירועים בארץ. אני מרגיש שהיום, לנסות להושיב חבר'ה צעירים מול אנשים שמדברים, זה לא עובד, זה כבר למיטיבי לכת. אם אני רוצה להנגיש נושא לציבור רחב כמה שיותר, חייבים לנסות בדרכים אחרות. אני מקווה שכאן הצלחנו".
אמנות מגויסת היא כורח בעיניך, או שיש ניטרליות? דוקו יכול להביא מציאות?
"אין ניטרלי. אני מביא את העולמות שאני חי בהם, אבל נזהר מאוד להביא את הסיפור כמו שהוא ולא לייפות אותו. כלומר, אני לא אבוא ואגיד 'הסצנה הזאת לא מוציאה את הציבור הזה טוב, אז אוריד אותה'. בסוף הסרט הדוקומנטרי שלי 'משחק ילדים', יש סצנה שבה חבורת ילדים בכיתה ח' מדברים על זה שהם לא רוצים להתגייס לקרבי. היום אני במקרה יודע שאחד מהם עומד לפני גיוס לשייטת, אבל מבחינתי היה נכון לסיים עם המציאות הפסימית. בסצנה אחרת בסרט ילדים מסתכלים במשקפת, רואים ערבים מעבר לגדר ואומרים 'הנה פאטמה שמנה, בוא נזרוק עליה אבנים', או 'אנחנו שונאים ערבים כי הם ערבים'. אמירות כאלה יישארו בסרט, כי הן מראות את המהות של הילדים.
"אני לא חייב להזדהות עם כל דבר שנאמר. אני מסוגל להראות שהילדים האלה מקסימים וחמודים, אבל לא להסכים עם דרך החינוך שלהם. הכוונה שלי הייתה ללכת איתם, לעבור את מה שהם עוברים, ובדרך, בין החמלה והיופי, גם מה שפחות יפה צף למעלה, וזה אנושי. בסרטים שלי חשוב לי להביא את הדמויות עגולות ולא דרך פריזמה צרה, ואני שלם לגמרי עם מה שאני עושה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם