קאלאנדרו: סקס, שקרים ומשחקי ג'נדר
סקס, שקרים, בגידות וטעויות ג'נדר מאכלסים את "הקומדיה של קאלאנדרו", הצגה חדשה בחאן של המחזאי איטלקי מהמאה ה-16, ברנארדו דוביצי דה ביביינה. מיכאל גורביץ', במאי ההצגה ומנהלו האמנותי של החאן, מסביר למה רק עכשיו היא עולה לראשונה על במה בישראל
כשצופים בהרצה של "הקומדיה של קאלאנדרו", על פי מחזהו של ברנארדו דוביצי דה ביביינה האיטלקי, שנכתב והועלה בראשית המאה ה-16, הנושא והעלילה מאפשרים להניח שהדברים היו יכולים להתרחש בעצם ימים אלה. כאן או בכל מקום אחר. גברים ונשים מיוחמים ותאבי אהבת בשרים עושים כל מניפולציה אפשרית כדי לממש את גחמותיהם המיניות, ולא דווקא עם בני זוגם הלגיטימיים. הכל עובד על סקס, שקרים, החלפת זהויות וקומדיית טעויות עסיסית, כשהגברים והנשים הם לא מי שהם נראים.
בהצגה רעייתו של קאלאנדרו, איש האצולה והבורגנות הנהנתנית, מתאהבת בלידיו, נער יפה מראה שהגיע לא מכבר לרומא. כדי לפקוד אותה ושבעלה הכסיל לא יחשוד במזימה הנרקמת מאחורי גבו, הוא מתחפש לנערה. אלא שמה שקורה, בהפוך על הפוך, הוא שבעלה מתאהב באותה "נערה", חושק בה ומתאווה לממש איתה רגעים לוהטים מאחורי גבה של אשתו. משרתו של הנער ייאלץ להמציא תחבולות שונות כדי לחלץ את אדונו מהתסבוכת. מה ששניהם אינם יודעים הוא שאחותו התאומה של הנער, סאנטילה, נמצאת אף היא ברומא, מחופשת לנער בשם לידיו.
וכך מתפתחת לה חגיגה ססגונית של טעויות, שעשועי מין, תעלולי ג'נדר, בגידות, מרמות ומה לא. מחזהו של ביביינה, מדינאי ואיש דת (תאמינו או לא!), נחשב לאחד מיצירות הרנסנאס הבולטות והמובילות והוצג לראשונה ב-1513 בחצר דוכסות אורבינו. כעת מעלה אותו, לראשונה על במה ישראלית, תיאטרון החאן, לפי תרגומו של עומרי סמית ובבימוי מיכאל גורביץ', מנהלו האמנותי של החאן. בהצגה משתתפים השחקנים ארז שפריר, אריאל וולף, ניר רון, תמר אלקן, מיטל אבני, ויטלי פרידלנד, יהויכין פרידלנדר, יונתן מילר ויוסי עיני.
אני שואל את גורביץ' איך זה שהצגה כל כך משעשעת, קומוניקטיבית, מוצלחת ורלוונטית לתמיד כנראה, מעולם לא הועלתה על במה ישראלית. "המחזה הזה לא כל כך מוכר", הוא משיב. "הוא לא מוצג כל כך הרבה בעולם, אלא בעיקר באיטליה. הוא גם מעולם לא תורגם לעברית עד עתה, כך שלא ניתן היה להעלותו בארץ".
אבל באיטליה מאז המאה ה-16 הוא נחשב למוצלח ופופולארי.
"פופולארי - לא הייתי אומר. הוא נחשב למחזה מאוד חשוב משום שהוא אחד המחזות המודרניים הראשונים. הוא נכתב באיטלקית, ועד אז פשוט כתבו בלטינית מחזות שיכלו להבין רק דוברי לטינית. המחזה הזה הוא מבין הראשונים, אם לא הראשון, שנכתב באיטלקית, כדי שהקהל הרחב יבין אותו".
והתרגום של עומרי סמית הוא מהתקופה האחרונה.
"כן. הוא לגמרי חדש. הוא הועבר לידינו ממש בתקופה האחרונה לאחר שעומרי תרגם אותו לצרכי אקדמיה, ואז הוא הגיע אלינו וביקשנו אופציה לחודשיים-שלושה כדי לחשוב על זה. בדקנו את העניין והחלטנו לעשות אותו".
בדומה למחזות אחרים של החאן גם כאן בולטת עבודת האנסמבל, והטיימינג המדויק של מה שקורה על הבמה. איך התנהלה הדינמיקה בעבודה על המחזה?
"בונים את זה כמו שבונים כל הצגה, עוברים מסצנה לסצנה. אני חייב להגיד שפה עשינו כמה ניסיונות לגבי הסגנון, ניסינו סלפסטיק וכל מיני דברים אחרים, אבל שום דבר מזה לא עבד. בסופו של דבר, כשראינו שהמחזה במובנים רבים הוא מאוד מסובך ומורכב, החלטנו שאנחנו דווקא רוצים לעשות אותו מאוד פשוט. ראינו שזה הדבר שהכי עובד. לספר את הסיפור באופן הפשוט ביותר. וזו באמת עבודה של אנסמבל, של שחקנים שמכירים אחד את השני ועובדים מאוד יפה זה עם זה".
איך בעצם בחרת את השחקנים, לפי תכונות כאלה ואחרות שיש בהן באופי משהו מהדמויות שהם מגלמים? ניכרת בהצגה הזו תווית הזיהוי הברורה שהולכת עם החאן.
"יש לנו בתיאטרון להקה רחבה ומאוד מכוונת, ואני חושב שהייתי יכול לעשות גם ליהוק אחר של חלק מהתפקידים, אם כי לא של כולם, והוא עדיין היה יוצא לא פחות טוב. את העבודה המתואמת בעלת תווית הזיהוי אפשר לזקוף לעובדה שאנחנו התיאטרון היחיד שיש לו להקה קבועה של שחקני בית".
מעניין שהמחזה הקדים את זמנו ובהמשך התכתבו איתו למשל שקספיר ומולייר.
"אני לא יודע אם התכתבו איתו או הושפעו ממנו, וגם המחזה הזה הוא לא ממש המצאה מקורית. מקורם של מחזות התאומים הוא עוד ביוון העתיקה, ואחרי זה הוא השתכלל מאוד ברומא. מה שביביינה עשה כאן, ואני לא יודע אם זה נעשה קודם וחושב שלא, הוא שבתאומים הזהים האלה הוא שינה דבר קטן - הפך אח אחד לאחות. ובזה הוא הכניס ממד חדש לגמרי לתבנית הזאת, שבמקור מאוד מבלבלת ובעיקר אפשרה לעשות כאוס חברתי, לבלבל את היוצרות מבחינה חברתית ולצור קומדיה של טעויות על הבסיס הזה. וברגע שהוא החליף תאום אחד בתאומה - וכמובן שאין דבר כזה תאומה זהה, זו המצאה בימתית - והכניס נערה, הוא בעצם הוסיף רובד שלא היה במקור, וזה הרובד הארוטי, שהוא מכריע.
ברור ששקספיר הושפע ב'קומדיה של טעויות' עוד מהמחזות של פלאוטוס, אבל ב'הלילה ה-12' הוא קרוב לוודאי הושפע כבר מהמחזה הזה, כי גם שם יש אח ואחות שהם תאומים זהים. לדעתי, אנחנו הלכנו עוד צעד קדימה בזה ששחקן אחד משחק את שני התאומים, וכך נוצרים שני חלקים של שלם".
המחזה גם מעורר אסוציאציות ליצירות קולנוע שעוסקות באותו בלבול בין המינים, כמו "חמים וטעים", "ויקטור ויקטוריה", "טוטסי" וכו'.
"נכון. אם כי פה יש משהו יותר ארכיטיפי של הדבר הזה שהגבר מתאהב בבחור, שהוא בחורה. יש משהו בשלל הדמויות האלה ששונה מ'טוטסי', נגיד, וכו'. זה משהו קצת אחר".
גורביץ', 61, משמש כמנהל האמנותי של תיאטרון החאן מאז 2001 ובמקביל פעיל כמורה בבית הספר למשחק ע"ש ניסן נתיב. בעבר הוא היה במאי בית בתיאטרון הבימה במשך שש שנים ובהמשך ביים בכל התיאטראות בארץ. בתיאטרון החאן ביים בין היתר את מחזותיו "מילה של אהבה", "חיל פרשים אנו", "אושר", "המצליחים", "אהובת הדרקון" ו"חוקר פרטי". בין עבודות הבימוי שלו ניתן למנות גם את "מלחמה על הבית", "הקמצן", "בגדי המלך", "החיים הם חלום", "אותלו", "גן הדובדבנים" ו"אוכלים".
על מלאכת ההרכבה והעיצוב של רפרטואר החאן הוא אומר: "אנחנו פועלים בשני ערוצים. אחד של עבודה על קלאסיקות והשני של יצירת מחזות מקוריים. את חלקם אנחנו יוצרים בעצמנו וחלקם משל אמנים אחרים, כמו 'הנון של ראש העיר ירושלים' (של יוסף בר יוסף בבימוי רוני ניניו). בעונה הבאה נעלה עיבוד לסיפורים של עמוס עוז וכו'. יש אצלנו כמעט את אותה מידה של קלאסיקות ומקור. אנחנו גם התיאטרון היחיד שעושה מחזות של נסים אלוני, ובעונה הבאה נעלה את 'הצוענים של יפו'. את יצירות חנוך לוין אנחנו אמנם לא מעבדים מחדש, אבל יש מספיק תיאטראות שעוסקים בו".
אגב, מרתק לגלות ש"הקומדיה של קאלאנדרו" הוצגה בחצר האפיפיור, דבר שלא היית מדמיין היום. אז או שבתקופה ההיא הליברליות חגגה או שהעידן שלנו מאוד שמרני.
"המחזה נכתב בשלהי הרנסנס, שזו הייתה תקופה מאוד פתוחה, בעיקר באיטליה. בייחוד לעומת ימי הביניים ומה שהם ייצגו. זו התקופה של מיכלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י וכו'. הייתה אז פתיחות מאוד גדולה לאמנויות. כשקוראים את בוקאצ'ו, למשל, יש שם הרבה זימה וסאטירה נגד כמרים. בוביינה מאוד הושפע מבוקצ'ו וכאילו המחיז את מה שבוקאצ'ו כתב כסיפורים. הדברים האלה היו אפשריים כנראה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם