סכיזופרניה ספרותית: מנחם בן בעקבות מלחמת יום כיפור
מלחמת יום הכיפורים לא השפיעה כמעט על הספרות הישראלית, שהייתה ונשארה ספרות אישית ומכונסת בעצמה. אבל היא בהחלט השפיעה על הסופרים עצמם, שנקטו כולם, מאז ועד היום, עמדה זהה, שלא לומר מקורנפת
ככל שהדברים נוגעים בליבת הספרות ובליבת השירה, מלחמת יום הכיפורים השפיעה רק בשוליים. וזאת מסיבה פשוטה: הספרות שנכתבה כאן בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים לא הייתה מלכתחילה מעיקרה ספרות פוליטית. להוציא בעיקר את חנוך לוין. שאר הסופרים והמשוררים הבולטים פשוט לא עסקו כמעט בפוליטיקה בכתביהם הספרותיים, ולכן לא היה מקום להשפעה פוליטית על ספרותם כתוצאה מן המלחמה. גם התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שנוסדה אחרי מלחמת ששת הימים, ובתוכה כמה שמות ספרותיים בולטים, דעכה מסיבות אחרות לגמרי, ובראשן מותו של נתן אלתרמן, שלוש שנים לפני מלחמת יום הכיפורים.
אגב, ספר שיריו האחרון והמופלא של אלתרמן, "חגיגת קיץ" (ובו בין השאר "שיר משמר"), הופיע עוד ב-1965, אפילו לפני מלחמת ששת הימים. אחריו חדל אלתרמן למעשה מכתיבת שירה, ואפילו לא עסק בכתיבת שירה פוליטית בנוסח "הטור השביעי", אלא פרסם בעיקר רשימות פוליטיות (ב"מעריב"), להוציא שיר נבואי גנוז אחד שהתגלה בעיזבונו אחרי מותו, ובו כתב אלתרמן כי האיום הגדול ביותר על ישראל הוא שתשכח שאיתה הצדק מול האויב. ואכן, כמעט כל הסופרים והמשוררים הישראלים היום סבורים שלא איתנו הצדק. מעניין באמת איך היה אלתרמן מגיב על מלחמת יום הכיפורים אילו היה חי כשפרצה, ואיך היה מגיב על אוסלו וכו' וכו', אבל הוא מת כאמור הרבה לפני כל זה.
אז מה זו למעשה הספרות הישראלית בימי מלחמת יום הכיפורים? בפרוזה מדובר בעיקר בעמוס עוז ובאברהם ב.יהושע (מאיר שלו ודויד גרוסמן התחילו לפרסם רק באמצע שנות ה-80), ופה ושם בדמויות יותר שוליות או לחלופין בשמות שממש לא קשורים לקלחת (פנחס שדה הגדול, למשל). בשירה מדובר ביהודה עמיחי ונתן זך ודוד אבידן ודליה רביקוביץ, וכן במשוררי הדור שבא מיד אחריהם: ויזלטיר, וולך, אהרן שבתאי. אלה פחות או יותר השמות.
אבל לפני שלובשים פני חשיבות מדומה ועונים על השאלה אם מלחמת יום הכיפורים השפיעה על הספרות שכתבו, כדאי אולי לענות קודם על שאלה פשוטה ובסיסית הרבה יותר: האם הספרות הייתה בכלל משמעותית באמת בחיינו מימי יום הכיפורים ואילך? וממילא, האם יש בכלל משמעות לשאלה עד כמה השפיעה עליה מלחמת יום הכיפורים (או עד כמה משפיעות קרני הגמא על ציפורני החתול)? ממש לא בטוח.
כדאי תמיד לזכור כי מיום שהחלו שידורי הטלוויזיה בישראל, קצת אחרי מלחמת ששת הימים, השתנתה באופן עמוק תמונת הקשב לספרות בכלל. אל מלחמת יום הכיפורים הגיעה הספרות הישראלית כשהיא כבר דחויה למדי לעומת הטלוויזיה. זה לא אומר שלא הייתה השפעה ממשית לסופרים עצמם. בהחלט הייתה. אבל השפעה זו לא נוצרה באמצעות הספרות (הבדיונית והשירית) שכתבו, אלא בהשפעת מעמדם הציבורי והפולמוסי.
כך עמוס עוז כתב ספרות בדיונית לפני ואחרי מלחמת יום הכיפורים, וזו לא הושפעה בכלל מהמלחמה. כמוהו אברהם ב. יהושע. נכון, שניהם כתבו אמנם רשימות עיתונאיות פוליטיות או נקטו עמדות ציבוריות בעלות אופי שמאלני מובהק (ואלה התגברו בהחלט אחרי מלחמת יום הכיפורים), אבל אף אחד מהם לא הושפע או השפיע פוליטית באמצעות הספרות שלו, פשוט משום שזו לא הייתה פוליטית אלא התכנסה בתוך עצמה. זה גם היה הרי הבון טון של הספרות הישראלית כולה זה דורות: אנחנו כולנו כותבים ספרות "אישית", לא ספרות "לאומית". לא עוסקים בפוליטיקה בשירה. לא עוסקים בפוליטיקה בספרות. אהה.
וכך התקיימה הסכיזופרניה הספרותית אצל רוב הסופרים והמשוררים הישראלים המרכזיים: הם מגיבים על המציאות רק בכתיבתם הלא ספרותית. כך חיים גורי (שכתב שירה אישית מצד אחד ופרסם רשימות פוליטיות ב"דבר" מצד שני). כך עמוס עוז בספריו הפוליטיים. כך אברהם ב. יהושע. כך הסופרים המאוחרים יותר, יעקב שבתאי (מעצם מוצאו בשומר הצעיר) ודויד גרוסמן ומאיר שלו (שממשיך לעשות את זה עד היום על בסיס שבועי). הרחק מבדיותיו הספרותיות.
ממש כפי שעשה אלתרמן ב"טור השביעי" שלו, שבו הגיב על המציאות, שממש לא חדרה לספרי השירה המשורריים הראשונים שלו: הרי אין זכר לעולם הפוליטי ב"כוכבים בחוץ" וב"שמחת עניים" (אפילו מלחמת העולם השנייה והשואה לא חדרו לתוך הספר הזה, שהופיע ב-1941, בעיצומה של המלחמה). רק ב"עיר היונה" המאוחר יותר חודרת המציאות הפוליטית שהושארה עד אז בדרך כלל רק ל"טור השביעי" הגאוני ב"דבר".
אבל בואו נחזור לחנוך לוין. הרי מי כמוהו אדם פוליטי ויוצר פוליטי. אבל הנה, ראו זה פלא: ממש כפי שהשיר הכי מזוהה עם מלחמת ששת הימים, "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, נכתב עוד לפני מלחמת ששת הימים, כך המחזות שיוכלו להיחשב הכי מלחמת יום הכיפורים - "את ואני והמלחמה הבאה" ו"מלכת האמבטיה" של חנוך לוין - נכתבו הרבה לפני מלחמת יום הכיפורים. למעשה, תכף אחרי מלחמת ששת הימים. מבחינה זו ניתן לומר שיותר משהספרות שיקפה את המלחמות היא ניבאה אותן איכשהו. לפחות בטקסטים הכי בולטים. חנוך לוין חדל למעשה מכתיבת מחזות פוליטיים אחרי מלחמת יום הכיפורים. די שניבא אותה. לפחות מבחינת הלך הרוח הפוליטי האנטי-מלחמתי שפשה בארץ בעקבותיה.
במקומו, קמו לנו הרבה חנוך לוינים. הוא כבר לא היה צריך לעשות את המלאכה הבנאלית. עם זאת, כל הדבר כולו קרה בשוליים של הספרות עצמה. אז נכון, אחרי 1973 שוב לא היה מקום לשירי ניצחון נוגים ומבודחים בנוסח שירו של הרולד שימל (בספרו הראשון המקסים "השירים", שהפך אחר כך בהוצאתו המחודשת ל"שירי מלון ציון") הפותח במילים: "מאז מלחמת דיין והניצחון, מאז הפכנו להיות המלכים. . .". גם לא יכול היה להיכתב שיר כמו שירו של אמיר גלבע שפורסם זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים וכולו מואר בנוגה שמחת הניצחון ההוא במלחמה ההיא: "ידעתי בחלום החלום לא כחלום יעוף" (כלומר, החלום הוא חלום שלא יסתיים) ומסתיים במילים "הנה הנך ירושלים". ואמיר גלבע, למי שלא זוכר, הוא מחברו של השיר: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".
אבל מי בכלל קורא שירה? וממילא, אזכורי מלחמת ששת הימים בשירה היו נדירים ביותר ומקריים והשראתיים מטבעם. ומטבע הדברים, אחרי מלחמת יום הכיפורים התבקשו, אם בכלל, רק שירים מסוג מוכה יותר. אבל גם אלה היו רק בשוליים הנידחים של ההתרחשות הציבורית. כך למשל, שירו המשוכלל (חריזה וקצב ולשון) של דוד אבידן על הנופלים במלחמת יום הכיפורים.
דוד אבידן / תיכון-חובה 1973 | מחזור סיום
אִישׁ צָעִיר גּוֹמֵר בַּגְרוּת הוֹלֵךְ לְהִנָּזֵק
לֹא בּוֹעֵר לוֹ בֵּינָתַיִם לֹא אוֹהֵב לְהִדָּחֵק
אֵין לוֹ מַיִם בַּבִּרְכַּיִם
אֵין לוֹ סִיד בַּמִּפְרָקִים
הוּא יִהְיֶה בֵּין הַמַּכִּים וְהַמֻּכִּים
אִישׁ צָעִיר גּוֹמֵר בַּגְרוּת הוֹלֵךְ לְהִפָּגַע
אֵין לוֹ רַחַשׁ בָּאָזְנַיִם עוֹרַתֹּף עוֹד לֹא פָּקַע
אֵין לוֹ פִּיחַ בָּעֵינַיִם
אֵין לוֹ דָּם עַל הַבְּגָדִים
הוּא חֻנַּךְ לִהְיוֹת אָדוֹן בֵּין עֲבָדִים
אִישׁ צָעִיר גּוֹמֵר בַּגְרוּת הוֹלֵךְ לֹא לַחֲזֹר
יֵשׁ לוֹ דֹּאַר כָּל יוֹמַיִם וְשֵׂעָר אָרֹכְשָׁחוֹר
חֲבֵרָה בְּגִבְעָתַיִם
חֲבֵרִים בְּפַּלְמָחִים
הוּא שַׁיָּךְ לְעַם הַשַּׁיָּכִים
אִישׁ צָעִיר גּוֹמֵר בַּגְרוּת הוֹלֵךְ לְהִגָּמֵר
כְּבָר הָלְכוּ לוֹ תּוֹךְ יוֹמַיִם פֹּה חָבֵר וְשָׁם חָבֵר
תִּסְפְּרוּ לוֹ עַד אַלְפַּיִם
תְּסַכְּמוּ לוֹ עַל מַחְשֵׁב
הוּא מַחְזִיק עוֹד בֵּינָתַיִם הוּא יוֹשֵׁב
אִישׁ צָעִיר גּוֹמֵר בַּגְרוּת מֻחְזָר בַּאֲרִיזָה
שְׁתֵּי רַגְלַיִם שְׁתֵּי יָדַיִם לֹא שָׁמַן וְלֹא רָזָה
רוֹחֲצִים אוֹתוֹ בְּמַיִם
מַחְלִיקִים אֶת הַמַּדִּים
יִקְבְּרוּ אוֹתוֹ שָׁלֵם בֵּין יְהוּדִים
במידה מסוימת, נראה כל השיר הזה כמו שכפול רוחני מאוחר, אם גם מסוג אחר, לשיריו האנטי-מלחמתיים של חנוך לוין (בנוסח "שחמט" מתוך "את ואני והמלחמה הבאה": " חייל שחור מכה חייל לבן" ולהפך).
למה מסוג אחר? כי בשירו של אבידן בולטת בכל זאת איזושהי פטריוטיות חמה ואהבה אבלה לגיבורים הצעירים שהגנו על כולנו (אבידן מעולם לא שירת בצבא, מחמת אסתמה). אם כך ואם כך, אחרי יום הכיפורים כבר לא העז אף אחד לחרוג מקונספציית חנוך לוין, להוציא אולי את אהרן שבתאי שפרסם בשנות ה-80 פואמה פטריוטית דוחה למדי בשם "בגין", אבל גם הוא שינה את עורו לחלוטין עם נישואיו לפעילת השמאל הקיצוני המנוחה פרופ' טניה ריינהרט והפך להיות הכי חנוך לוין שיכול להיות (אם גם בלי שמץ מן הכישרון הספרותי של חנוך לוין בשירתו הפוליטית).
ניתן לראות בכל זה כעין תגובה מאוחרת למלחמת יום הכיפורים, כשהעמדה השמאלנית הבנאלית חדרה כבר גם לשירתם של נתן זך ודליה רביקוביץ, וזה בהחלט לא היה לטובתם (השירית).
לשיאה הגרפומני הגיעה הרוח הזאת רק במלחמת לבנון הראשונה ושפע שירי האנטי-מלחמה ההיא (כאילו מישהו אצלנו היה מעוניין אי פעם במלחמה), שדבר לא נשאר מהם כמובן כשירה. אין גרוע יותר לספרות מהתקרנפות כלשהי, לשמאל או לימין או לאמצע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם