"צל הימים": חגיגה סוריאליסטית אמיתית
סרטו החדש של מישל גונדרי,"צל הימים", הוא חגיגה ויזואלית מרהיבה, המתרחשת בעולם פנטסטי וחלומי. מבחינה עיצובית מדובר בהחלט ביצירה ראויה, אך השאלה האמיתית היא האם יוצרה לא הסתפק בעינוג עין הצופה, על חשבון סיפוק צורכו באמירה רחבה יותר
"צל הימים" (באנגלית: "Mood Indigo", על שם קלאסיקת הג'אז־בלוז הנוגה והאלגנטית של דיוק אלינגטון), מבוסס על ספר בשם זהה, משנת 1968, של הסופר הצרפתי בוריס ויאן. ספרו של ויאן, אשר היה חברו הטוב של ז'אן פול סארטר, מחלוצי הזרם האקזיסטנציאלי בצרפת של ימי הבוהמה הפריסאית, הינו רב־מכר מתמשך בצרפת ויצירת מופת ספרותית, שלא זכתה להכרה בחייו של ויאן. בספר - הנכתב ברוח התקופה כאשר ברקע מהפכות הוצתו ברחובות על רקע מרד הסטודנטים בצרפת, ההמון הופך לצרכן של אידיאלים והפילוסופיה הופכת לדת חדשה בעקבותיו של ז'אן פול סארטר.
זהו סיפור אהבה המתרחש בעולם סוריאליסטי ופנטסטי, שבו האנשים לא משתנים אבל הדברים כן. קולן (רומן דוריס) ואהובתו כְלוֹאֶה (אודרי טוטו) מקימים לתחייה עולם של פנטזיה וזוהר. השגרה והפילוסופיה של ז'אן סול פארטר (לא טעות איות), בעל 'השש והעין' (מחווה צינית לספרו של סארטר 'היש והאין' משנת 1943) הם אויביו של עולם זה. ככל שמתגבש העולם וככל שהוא יותר עקבי בהיגיון הפנימי שלו – כך הוא הולך ומכלה את עצמו.
יציאה מהעולם המוכר אל עולם בו אהבה עדיין קיימת
במה שנתן להגדיר כלא יותר מסרט בעל שתי מערכות, הופכת פריז הצבעונית, הפנטסטית, זו שנראית כאילו נשלפה מתוך פרסומת של פלאפון, לאפלה, קודרת, מגורענת. רצף האירועים האופטימיים, הכמעט ילדותיים, נצבע בהדרגה בגוונים עזים של ייאוש, כאשר בגופה של כלואה מתגלה מחלה נדירה, דבר המשנה לחלוטין את שגרת יומו של מי שהיה עד לפני מספר רגעים מהזוגות הקולנועיים היותר מתקתקים בהיסטוריה של הז'אנר. כאשר פרח הנימפיאה צומח בליבה של כלואה סופו לכלות הכל
, כשאט־אט הופך כל העושר הוויזואלי לקודר ומחניק. כך הולך ומתגנב לו הכאב הקיומי החד שבו החיים כרוכים ובתהליך של התכלות בלתי נמנעת - הג'אז הופך לבלוז.
הבמאי גונדרי ידוע בסיפורי האהבה החולמניים שלו, אשר במקביל להיותם כה נפלאים, הם תמיד בלתי אפשריים ונשארים במקום לא ממומש עד הסוף. בדומה למתרחש בסרטו "שמש נצחית בראש צלול" (2004), אשר הזיכרון של גיבוריו נמחק בגלל חוסר היכולת להכיל את אהבתם, כך גם כאן, גונדרי מוצא מנגנון הגיוני, אם כי לא אפשרי, לכלות את הסבל שבאהבה, קצת כמו ההכרה האקזיסטנציאליסטית בדבר 'הגיהנום הוא הזולת'. כך גם האהבה לקולנוע, בעקבותיה גונדרי מתלכד עם הדמויות שהוא בורא בכישרון כה רב, כמאהב קולנועי. האהבה הבלתי אפשרית מומרת באהבה לעולמות אפשריים אחרים, קצת כמו ה-Mood Indigo, הלב נצבע כחול בעוד המנגינה ממשיכה.
אבל לא הכל חף מפגמים בסרטו החדש של מישל גונדרי, חלקם ממוקמים במבנה העלילה והספר עליה היא מתבססת, אחרים הינם תלויי מקום וקונטקסט. בסך הכל מדובר בעלילה די פשטנית, שלצד קסם ויזואלי אדיר וקצב מזמין, לא מתאמצת לאתגר את צופיה, בטח לא ביחס לסרטיו הקודמים של גונדרי. בעוד על משחקי לשון בצרפתית אשר הולכים לאיבוד בתרגום בטוקיו כמו בישראל קל להבליג, מהסימבוליקה הברורה ומהקפיצה הגסה בין חלקו הראשון של הסרט לחלקו השני (כמו גם מאי- מתן מידע מספק לצופה באשר לסיטואציה החדשה אליה נקלע הזוג), קצת יותר קשה להתעלם.
וכאן, בעיקר, נמצאות נקודות החולשה של "צל הימים", בסך הכל סרט מקסים: הסתמכותו הכמעט מוחלטת על יופיו העיצובי ואמירתו הויזואלית הותירה קצוות רופפים בגזרת העלילה, דבר שהופך ברור במיוחד נוכח העושר האסתטי שהוא מציג.
בסופו של דבר השאלה האמיתית בכל הנוגע ל"צל הימים" נוגעת בתפיסות הצופה ובדרישותיו מהקולנוע אותו הוא צורך. מבחינה ויזואלית, קונספטואלית ורעיונית, "צל הימים" הוא פנטזיה רומנטית נטולת גבולות, מהסוג שמתאים למבוגרים וילדים כאחד ופונה למקומות בלב הצופה שרק סרטים מסוג זה מתיימרים לנקות מאבק אחת לתקופה. מבחינה תסריטאית, ובכן, לא מדובר ביצירתו הגדולה של גונדרי, איש קולנוע שהולך ומאבד מקסמו באופן קונסיסטנטי בשנים האחרונות, והופך מבמאי קונצנזוס איכותי ליוצר שנוי במחלוקת - במובן הפחות טוב של המילה, זה המתייחס לאיכות עבודותיו ופחות לאמירתן.
ובמילים אחרות: כיצירה אספקיסטית ותמימה הצבועה צבעי גלידה ילדותיים - מדובר בשיחוק נדיר ביופיו, גם בסטנדרטים של הקולנוע הצרפתי המעודן. כסיפור שלם, כזה המחביא בתוכות שכבות ורבדים שונים, קשה להתייחס לצל הימים כפסגת היצירה הקולנועית. ואם חשקה נפשכם בעוד קצת מאותה "אמלי", שלעתים נדמה כי נחקקה בזיכרון הצופה הישראלי יותר מאשר בזה של כל צופה אחר בעולם, נכונה לכם הפתעה. שכן גם השנים והניסיון לא שינו את אודרי טוטו, וכוחה הגדול הוא במשחקה הקטן, התיאטרלי וביופיה העדין.
מבחינה זו "צל הימים" הוא לא פחות מהצלחה נדירה וטוב להווכח שגם למעלה מעשור אחרי שפרצה, טוטו ממשיכה לשמר את מעמדה כשחקנית הענוגה ביותר בקולנוע היום. וכמובן, קשה לא להזכיר את רומן דוריס, מהשחקנים הגברים היותר שרמנטיים בקולנוע היום, שזהו לו אולי אחד מסרטיו המשמעותיים הראשונים וודאי צפויה לו המשך קריירה מעניינת, במיוחד נוכח משחקו כאן. לא נקודת זינוק רעה, חייבים להודות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם