אריאל זילבר חוגג 70: מבט אל גדול המורדים הישראלים
אינספור סגנונות, כמעט 50 שנות קריירה, 9 אלבומי אולפן, 2 אוספים ואחד אריאל זילבר, עם אמת מוזיקלית חסרת פשרות. מצעד האלבומים המלא של האיש והתלתלים. בה בה בם
זאת אמנם אנקדוטה קטנה ואף משעשעת הלקוחה מחייו של זילבר, אבל אם תרצו — זהו סיפור שמסכם את הקריירה המוזיקלית הארוכה והמרשימה של האמן בעל הראש המתולתל. מי שעוקב אחר הפרסונה הזילברית יודע שלצד שירים נהדרים תמיד יהיה נוכח מבנה אישיותי בלתי מתפשר. הוא מביע את המחשבות, הדעות והאמת הפנימית שלו גם כשהסביבה עלולה להגיב בתיוגו כ"תמהוני", כפי שניסח זאת באחד משיריו. לזילבר יש אינסוף כישרון ויכולת מוזיקלית, אבל הוא היה ונותר ילד שובב שתמיד חייב לבדוק את גבולות העולם.
תשעה אלבומי אולפן שחרר אריאל זילבר בקרוב ל–50 שנות קריירה. לצדם הוציא עוד שני אלבומי הופעות ובימים אלו הוא חובק אוסף חדש, שני במספר. אם בוחנים את הקריירה המוזיקלית של זילבר ביחס לציר הזמן של המוזיקה הישראלית, הרי שהוא לקח חלק כמעט בכל תקופה וסגנון שהביאה איתה הרוח; רוק, פופ, שאנסונים, מוזיקה ערבית, מוזיקה יהודית ואפילו ראפ והיפ הופ. אבל מה שמאפיין את יצירתו יותר מכל, כאמור, זו האישיות הייחודית שלו, שמתפרצת מבין הלחנים והטקסטים.
קשה לדרג אלבומים שנוצרו בתקופות כל כך שונות בחייו של זילבר. כל אחד מהם הביא את האמת הפנימית שלו, וכל אחד מהם התאים לזמנו. ובכל זאת, בשורות הבאות ננסה לעשות סדר בפסיפס המגוון הזה, שמרכיב את הקריירה המוזיקלית של אחד האמנים הכי מעניינים שפועלים כאן.
כמי שנשאב בתחילת שנות האלפיים לא רק אל החזרה בתשובה אלא גם למאבק הכתום להצלת גוש קטיף, גם זילבר חווה את הטראומה שאחרי. המוזיקה הפכה להיות כלי משני, ואת הבכורה תפסה האידיאולוגיה הפוליטית, שעניינה אותו הרבה יותר.
התקשורת התאהבה בפוזיציית הימני החדש וכמובן מיד תייגה את זילבר בצד המטורלל של המטבע. זילבר עצמו, כתוצאה מטראומת הפינוי, הניב לא מעט אמירות אנטי ממסדיות מהקצה הימני ביותר של הגבעה.
כשחזר אל הנגינה היה ברור שאת התסכול הוא יוציא על הקלידים ועל מחברת הכתיבה. התוצר הסופי, לאחר לא מעט שנות פעילות ימנית, הוא אלבום פוליטי, יש יאמרו למהדרין מדי, שמכיל המנונים כמו "יהודי לא מגרש יהודי", "יש דין ויש דיין", "הגירוש" ולהיטים אחרים בסגנון. מדובר בהפקה של אולפן הקלטות ברמת מגרון ג', שבאופן מביש אף חברת תקליטים לא הסכימה לקחת תחת חסותה — מה שבוודאי לא היה קורה אם זילבר היה משמיע דעות קיצוניות מהצד השמאלי של המפה.
כמו שחקן כדורגל פצוע שמריח דשא מהספסל ורוצה למרות הכל לעלות אל המגרש ולחזור לעשות את מה שהוא הכי טוב בו — גם אריאל זילבר הבין בשלב מסוים שהעיסוק הפוליטי מגביל אותו ושמבחינה אמנותית מוטב שיתרכז במוזיקה כדי לנסות להרוויח מחדש את אמון הציבור. מהבחינה הזו, "העטלף והתרנגול" היה סוג של בשורה.
עשור אחרי "מסך עשן", התחושה היא שמדובר באלבום הכי טוב והכי מושקע שזילבר הוציא מאז אותם ימים. בפעם הראשונה מאז שיצא למסע הפוליטי שלו, יש תחושה שמשהו בזיק השובב של זילבר חזר לשתף פעולה עם הכישרון המוזיקלי העצום. האלבום הולך לחלוטין בשדות הז'אנר ה"יהודי"; לא מעט מהשירים שבו הולחנו על ידי הרב יצחק גינצבורג, הטקסטים מרופדים היטב במקורות, אך תחושת המיליטנטיות זועקת פחות. זילבר נינוח יותר וההפקה חזרה למקומות שראויים למוזיקה של זילבר. נדמה שזוהי דרכו של אריאל זילבר לומר לעולם שיורידו אותו — הוא רוצה להמשיך וללכת.
בלי להכיר את זילבר, אפשר להניח שעשיית האלבום הזה הייתה אחת המהנות והמסקרנות שלו מבחינה מוזיקלית. בתיאוריה, כשהוא חובר אל הצד של הרומנטיקה — כמו שקרה לא מעט במהלך הקריירה שלו — יכולים לצאת שפע דברים מופלאים. אבל אריאל זילבר כמו אריאל זילבר; לא באמת יבחר בצד הנוח והמסודר של המיטה.
כשעבד על האלבום בשנת 2005, לא ממש עניינו אותו עניינים כמו תקשורת עם הקהל או מציאת חן בעיני מבקרי המוזיקה. כתוצאה מכך, "אנבל" הוא אלבום לא קומוניקטיבי במיוחד. הוא נוגע אמנם בפוליטיקה, אבל עוסק גם בנושאים כמו זוגיות, אהבה וחיים משותפים. העיבודים מושפעים מרזי המוזיקה האתיופית והנגנים מגיעים ברובם מעולם הג'אז.
מבחינת כמות הלהיטים, זהו ככל הנראה האלבום הכי פחות משמעותי של אריאל זילבר לאורך הקריירה. למעט שיר הנושא, האלבום מכיל 12 שירים שכמעט אף אחד מהם לא התמקם גבוה בפנתיאון הקלאסיקות שלו. אך אי אפשר לבחון את את האלבום בלי להתייחס לאפקט הנבואי של השיר "להתראות במבול הבא" (אוזון דאנס), שהיה אחד השירים היותר מושמעים מהאלבום.
כדאי להכיר את האווירה הכללית בתקופה שבה יצא האלבום, כדי להבין קצת מהגאונות של זילבר. השנה היא 1991, מוזיקת הראפ בארץ אפילו לא נמצאת בשלב החיתולים שלה, ודיבורים על איכות הסביבה והגל הירוק שאופף אותה הם נחלת משוגעים בודדים בצפון–מערב אירופה.
זילבר נכנס לאולפן ומחליט שהוא עובד על האלבום לבד, בלי מפיקים ובלי עזרה, ומוציא ממנו את בשורת הראפ וההיפ הופ הציוני הראשון.
האלבום כאמור לא היה שלאגר גדול — ומה שזכור ממנו הם בעיקר קליפים ב"זהו זה", שבהם זילבר מתרוצץ בחינניות למרגלות אנימציה ארכאית של גלובוס מסתובב.
אם חיפשתם את הזרעים לשינוי האמוני שיצוץ בחייו של זילבר, הרי ש"מסך עשן" שיצא בשנת 1999 היה בבחינת התמרור המהבהב אך הנעים לאוזן. זילבר לקח את השורשיות הנטועה בו כתוצאה מהיותו איש אדמה שחי ונושם את המושב הצפוני שבו גר אז, ויצק לתוך הארומה הזו טקסטים שמעלים תהיות מרובות באשר למיקום הנפש והרוח שלו ושל רעייתו אל מול העולם הממוסך עשן.
"לאן אני הולך ומאין אני בא", "גם אלוהים מתחשק לו כבר לעזור" הם רק חלק מציטוטים שבדיעבד רומזים על כיוון המסע שאליו לוקח זילבר את עצמו ואת הקריירה שלו.
בתקופת העבודה על האלבום, שנמשכה כמעט שבע שנים, זילבר התחבר לנוף הגלילי ואל עבודת האדמה. בתקופת "מסך עשן" מצא את עצמו מושפע יותר מהכל ממוזיקה ערבית, מה שבא לידי ביטוי בשירה מקאמית ובשימוש נרחב בכלים אוריינטליים כמו עוד ודרבוקה. מדובר באלבום נהדר שהלך קצת לאיבוד בסבך מחפשי הלהיטים של זילבר.
אחרי פירוקה של "תמוז", מחליט זילבר שהוא רוצה להקים להקה קבועה שתלווה אותו בהופעות ובהקלטות. לצורך העניין הוא קיבץ נגנים כמו הגיטריסט שמוליק בודגוב, המתופף איקי לוי (אקס להקת ששת) והבסיסט יוני מנחם. כולם היו פעילים מרכזיים בסצנת המועדונים, וכל אחד מהם הפך עם השנים לאגדות נגינה בקרב מוזיקאים צעירים. יחד הם הקימו את "ברוש".
זילבר, שהגיע מהרוקנ'רול של תמוז, בחר לפנות הפעם לתחומים פופיים וקלילים יותר, שבאו לידי ביטוי במיוחד בשירים כמו "ישראלים מצחיקים", שהיה שיר הנושא של סרט מתיחות בשם זה, "תן לי כוח", שקיבל מעטפת קלילה והומוריסטית ביחס לטקסט שלו ו"פעם הייתי ילד" שכתב אהוד מנור. לצד הפופיות, זילבר וברוש לא שכחו גיטרות ומגברים וסיפקו ביצוע נהדר לשיר "שמש שמש" וגרסה יפהפייה ל"אהבה שקטה" של תמוז.
זילבר לא החזיק הרבה זמן עם החבורה ולא מעט הופעות שלהם הופסקו באמצע, כך לפי האגדות. העובדה שלימים הפכה ברוש להיות גם להקת הבית של "זהו זה", כנראה עזרה במיצוב המעמד שלהם בתודעה המוזיקלית שלנו עד עצם היום הזה.
לא הרבה יודעים זאת, אבל אריאל זילבר הוא בעצם סוג של פרנקופיל. בתחילת שנות ה–70 יצא לטיול ארוך בחו"ל, ואחרי עצירה באנגליה התמקם בצרפת וכתב שם שירים לפרסומות מקומיות. במהלך השנים זילבר עשה את הדרך הלוך וחזור לפריז כמה פעמים, ואפילו הקליט שם כמה שירים על הדרך, אבל בסופו של דבר ויתר על החלום וחזר.
20 שנה מאוחר יותר התחבר בחזרה לארומה הצרפתית, שהעמידה את הרומנטיקה במרכז העשייה והשפיעה על הסאונד באלבום הזה יותר מכל אלבום אחר שלו. בניגוד ללא מעט אלבומים של זילבר, כמעט שאין פה שירים קשים לעיכול וכפועל יוצא מכך כמעט כל שיר הפך ללהיט: "יש לי מילים", "סיפור אהבה" ו"לעולם" של איתמר צ'יזיק, תרגום של השיר "Et Moi" של הזמר ז'אק דיטרון שהפך ל"מיליארד סינים" וכמובן, מעל הכל, "ואיך שלא" — שהפך להיות אחד משירי האהבה הכי מרגשים והכי מושמעים בהיסטוריה של הרדיו בארץ. אגב, בניגוד למיתוס, השיר לא באמת נכתב על הכלבה שלו.
אם נעיף מבט ממעוף הציפור על שלל האלבומים והתקופות המוזיקליות שליוו את זילבר, הרי שאי שם בין 1982 ל–1993, העשור שסביבו נוצר האלבום הזה, הייתה מעין תקופת ביניים בתחנות הקריירה שעבר זילבר. ההצלחה של סוף שנות ה–70 עוד נתנה אותותיה מבחינה מסחרית, הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בקהל שהמשיך להגיע להופעות, אבל נדמה שהרעב היצירתי החל לדעוך. באותה שנה גם יגיע איחוד של להקת תמוז, אבל את זילבר עניין ככל הנראה המעבר שלו למצפה מתת שבגליל יותר מהצלחה מסחרית כזו או אחרת.
מסיבה זו, מדהים לראות איך גם בתקופה יצירתית חלשה יחסית, שהייתה אולי מכניסה לדיכאון כל יוצר אחר, זילבר שולף מהשרוול מיני אלבום שכולל שירים כמו "אני שוכב לי על הגב", "התמהוני" ואחרים, שהפכו להמנונים של קבוצות שלמות באוכלוסיה הישראלית והצליחו להגדיר בצורה המדויקת ביותר שאפשר תחושות שעברו על לא מעט מצעירי ישראל באותן השנים.
את הבונוס המסחרי קטף זילבר כבר אז עם השיר שכנראה אפשר להגדיר כלהיט הגדול ביותר שלו עד היום — "בחברה להגנת הטבע".
על אף השוני בין כל אחד ואחד מהאלבומים שהוציא אריאל זילבר, אי אפשר שלא להתייחס אליהם כרצף אחד מתמשך. כפועל יוצא מכך, הרי שמבחינת הגדרת הזהות האריאל זילברית, "רוצי שמוליק" הוא בעצם תעודת הבגרות שאיתה התקבל לאוניברסיטה של המוזיקה בארץ. בזכות האלבום המצוין, שקיבל גם את החותמת הרשמית בדמות מכירות שיא של 70 אלף עותקים, זילבר הוכיח לעולם וכנראה גם לעצמו שהוא יכול לעשות את זה לבד ואפילו יותר טוב מאשר תחת צלו הגדול של שלום חנוך.
לא יהיה מופרך לומר שלולא הצלחתו של "רוצי שמוליק", אי אפשר לדעת מה בכלל היה קורה עם קריירת הסולו של אריאל זילבר. אפשר אפילו לתהות אם בכלל הייתה כזו. באלבום החלה נקודה מהותית ביחס להמשך הדרך של זילבר, והיא החבירה לטקסטים של שמוליק צ'יזיק, שהמפורסם שבהם היה שיר הנושא מאותו אלבום, "רוצי שמוליק".
לא הפתיע אף אחד שאלבום שמכיל בתוכו שירים כמו "בטי בם", "ברוש", "תני לי מחסה", "ככה את רצית אותי" ו"אגדה יפנית" הפך את זילבר לקוטף הראשי של כל תואר אפשרי בדמות זמר השנה, שיר השנה ואלבום השנה. אם הדבר היה אפשרי, הוא מן הסתם היה מקבל גם את פרס נערת ישראל באותה שנה, ובצדק.
יש לא מעט הרכבים בהיסטוריה של המוזיקה בארץ ובעולם שזכו לתואר "משפיעים" ושינו דור שלם של מוזיקאים אחריהם, למרות שבפועל הם לא היו קיימים יותר משנים ספורות. להקת תמוז היא דוגמה ישראלית לכך. עם אלבום אחד בקנה, "סוף עונת התפוזים", וקילומטראז' של שנתיים בלבד, הצליחו חברי תמוז לקבע את מעמדם כאחת הלהקות החשובות בהיסטוריה של הרוקנ'רול בארץ וכמי שממשיכים להנחיל עד היום, כמעט ארבעים שנה אחרי הפירוק, דוגמה והשראה לחבורות צעירות של נגנים שמחליטים לנסות לבעוט ולנסר את הגיטרה בעברית.
כמו לא מעט סיפורי אהבה, תחילת הסיפור של תמוז היא בשידוך שיזם מתי כספי בהשראת סופרגרופ אחרת — "קרוסבי סטיל נאש ויאנג". כספי ניסה לחבר בין דני ליטני, אריאל זילבר ושלום חנוך. מהשלישייה החזיקו בסופו של דבר חנוך וזילבר ואליהם הצטרפו גם המתופף מאיר ישראל ויהודה עדר, שלימים הפך דרך עבודתו בבית הספר רימון לסנדק של לא מעט מהמוזיקאים הצעירים בדורנו.
מעבר לשירים מצוינים שהפכו לקלאסיקות על–זמניות שעליהן חתום זילבר יחד עם שלום חנוך, המסר העיקרי שעבר הלאה עם הלהקה הוא מה שמכונה בלעז "האטיטיוד", הגישה. לא עוד חלטורות ישראליות, לא עוד תאורה וסאונד שהחבר של השכן של האחות עושה כי זה עולה חצי מחיר, אלא השקעה של מאמץ, זמן וכסף כדי שהיצירה תקבל את התנאים הראויים לה ולקהל שצורך אותה.
הפירוק, כאמור, הגיע מהר — כתוצאה מחוסר יכולת להחזיר את ההשקעות הכספיות וגם בגלל אינסוף מאבקים בין זילבר לבין שאר חברי הלהקה. הוויכוחים נסובו סביב הכיוון המוזיקלי הרצוי ללהקה, כולל הוויכוח המפורסם על הקלטת השיר "רוצי שמוליק" — שהיה הטריגר לפרישתו של זילבר, אך לשמחת כולנו פתח את הדרך לקריירת הסולו המרתקת שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם