"השמש השחורה": כך נראים הסיוטים הגדולים שלנו
שאול הפנסיונר אינו מוכן לקבל את העובדה שחברו הטוב נהרג בפיגוע ומשימת חייו היא לחפש אחר המת."שמש שחורה", הרומן של אמנון רובינשטיין, נכתב באזור הדמדומים שבין העולם הזה לעולם הבא, בין מציאות להזיה, בין קוגניטיביות לחלום, בין מציאות מסויטת אחת לשנייה
"שמש שחורה",הרומן של אמנון רובינשטיין - לשעבר ח"כ ושר וחתן פרס ישראל למשפט, נכתב באזור הדמדומים שבין העולם הזה לעולם הבא, בין מציאות להזיה, בין קוגניטיביות לחלום, בין מציאות מסויטת אחת לשנייה, בין "השבת השחורה", מושג שמאמץ שאול בהשאלה לצורך תיאור התפיסה על חם של חברתו הבוגדת בו עם חברו הטוב ביותר, לבין השמש השחורה, מושג השאול מעולם המאגיה של המתים; בין טרור פלשתיני, שגובה קרבנות רבים בפיגועים ברחובות ישראל, לטרור נפשי, שלא נותן לו מנוח ומבעת אותו בחלומות יונגיאניים.
שיגעון לדבר אחד
שבועיים לאחר מותו של ד"ר גדעון פינפורד וההלוויה שנערכה לו, מבקר שאול בקליניקה שלו וטוען שהמת קבע עמו פגישה טיפולית כדי לשחררו מסיוטיו. שאול מתעקש שאכן פגש את המת בבית קפה שבוע קודם לכן, והכול סבורים שיש להם עסק עם אדם שהתבלעה דעתו או שלקה בדמנציה מוקדמת. מזכירתו של הפסיכיאטר ההרוג מבהירה לשאול שעל מנת לפגוש את ד"ר פינפורד "תצטרך לעלות לשמים" (14). בהצעתה לעבור טיפול אצל שותפו לקליניקה, ד"ר ברליצהיימר, רואה שאול רק מזימה, והוא לא משתכנע שחברו הטוב הוא כבר שוכן עפר.
עד מהרה מתברר לקורא שאין לו עסק עם פרנואיד או דמנטי טיפוסי, אלא באדם מבוגר המצוי בתהליך התערערות נפשית. שאול מתכחש למציאות, ובעיקר למות חברו הטוב, ובונה לעצמו בהדרגה מציאות אלטרנטיבית. אשתו, מירה, שבתחילה משתגעת ממנו, מבינה בהדרגה באמצעות ילדיה (בתה היא דוקטורנטית בחקר הדמנציה) שאין מדובר בסיפור רגיל מכיוון ששאול הגיוני בכל דבר ועניין חוץ מאשר מותו של חברו. האם הוא אפוא פסיכוטי, דמנטי או סובל מהכחשה פוסט טראומתית? או שמא כל התשובות הן נכונות?
הילדים מציעים לאם לא לאשפז את אביהם כפי שהוא דורשת אלא לזרום עם השיגעון לדבר אחד הזה שלו, החיפוש אחר חברו המת, כיוון שהחיפוש הזה מעניק למעשה משמעות אחרונה לחייו של פנסיונר שאיבד את המשמעות לחייו. הפסקת החיפושים עלולה למעשה להוביל למוות כפול וסופי - לא רק של ההרוג אלא גם של מי שמחפש אחריו. "אם אגיע למסקנה שאני לא יכול למצוא אותו... זה יהיה גם הסוף שלי. לא יהיה טעם לחיים שלי" (45), מסביר שאול לבנו.
החיפוש שלו הוא אפוא בעל משמעות אקזיסצנטיאליסטית, בנוסח סיפורי החיפוש של אדם בעקבות גורלו או סרטי קולנוע כמו "לאן נעלם דניאל וקס" – אדם חי שמרגיש כמו מת מחפש אחרי מת שהוא מאמין שהוא חי. שאול, השומע את נשימותיו של חברו וממש מרגיש בנוכחותו, מצליח להדביק גם אחרים, ובעיקר את האלמנה סטלה, בתחושה שגדעון בחיים. גם היא שומעת אותו בלילות מגיע לביקור בביתו ורואה את צלליתו, כאילו מתרחשת לעיניה תחיית המתים.
גם הפסיכיאטר ברליצהיימר, שנפגש בהמשך עם שאול, לא ממליץ על אשפוז אלא על טיפול בחלימה, לפי כללי ה"דמיון המודרך", שבהם המטופל מודרך כיצד להתערב בתוכני החלום ולשנותם באמצעות לחצן מצוקה דמיוני שיאפשר לו להיחלץ מהסיוטים – לחצן מצוקה שהוא למעשה סוג של מנגנון הכחשה.
ילד פולני
"השמש השחורה" מתרחש בשני רובדי עלילה: הראשון מתרחש בשנת 2002, ימי הפיגועים הקשים ברחובות תל אביב שגובים קרבנות רבים, ובהם הפסיכיאטר גדעון וכמעט גם שאול עצמו (רובד זה יכול להזכיר במשהו את "תנין פיגוע", הרומן של אסף גברון, שעסק אף הוא בימי הפיגועים). הרובד השני מתרחש בשנות החמישים, כאשר שאול עולה ארצה כנער מפולין.
שאול הוא ילד חלוש שאוהב לנגן על צ'לו, "פוילישע דריפקה", והוא מצליח להיקלט בישראל למרות לעגם של חבריו לכיתה דווקא בעזרת מלך הכיתה, גדעון, הצבר האולטימטיבי, חבר הקיבוץ לשעבר ומלח הארץ, ההופך לחברו הטוב. הרומן עוקב אחר סיפור ידידותם האמיצה והמשברים שהיא סובלת. בצבא גדעון הופך לצנחן ואילו שאול לנגן בתזמורת צה"ל. הוא מתאהב בסטלה, עולה יפהפייה מצרפת המשרתת שם כמזכירה. סטלה, שהוריה נספו בשואה והיא גדלה במנזר, בוגדת בשאול עם חברו הטוב גדעון, ושאול מסתפק לבסוף בפקידה אחרת של התזמורת, מירה, לשעבר מריה, שהוריה נרצחו לעיניה בשואה (שלושה מגיבורי הרומן שרדו בשואה, כל אחד בדרכו).
הרומן מציג שני זוגות תואמים לכאורה: הזוג החזק והיפה (גדעון וסטלה) לעומת הזוג החלש (שאול ומירה). דווקא הזוג החזק, לתפארת מדינת ישראל, אינו מצליח להביא ילדים לעולם, ואילו הזוג החלש יותר מביא שניים. האם יש בכך כוונת מכוון ורובינשטיין רוצה לומר לנו שדור ההמשך של הציונות בא מזרע חלש ולא מזרע חזק?
רובינשטיין, 81, הגיע אל הכתיבה בגיל מבוגר מאוד ואחרי שעשה כמה קריירות במקביל: משפט, פוליטיקה ותקשורת. אולי לא מדובר ביצירת מופת אבל "השמש השחורה" הוא בהחלט ספר מעניין, המפתיע לטובה ברמתו ובאמינותו. סגנון הכתיבה החסכוני של הכותב אמנם לא מייצר ברק לשוני מיוחד אבל הוא בהחלט רהוט.
רובינשטיין מתמודד ברומן עם סוגיות פסיכולוגיות מורכבות ומצליח להעמיד רומן בעל תוכן ממשי הדורש מן הקורא התמודדות עם כל משמעויותיו בתחומי הנפש, בשפת החלום ובעולם המיסטיקה. שני הפרקים הראשונים, הטרגי-קומיים, הם ממש תענוג לקריאה, אולם בהמשך נושא החיפוש אחר המת חוזר על עצמו ונמתח מדי לעתים ומוטב היה לכווצו מעט.
המחשה לכך היא העובדה העלילתית שרק לאחר שני שלישים של העלילה מגיעה הדוקטורנטית לחקר הדמנציה לבדוק את מצבו של אביה, בעוד ברור לנו שאילו סיפור כזה היה מתרחש במציאות הבת היתה מוזעקת מחו"ל הרבה קודם לכן. סיפור מסוג זה יכול היה לפרנס נובלה קצרה וטובה, אבל כפי שניכר מרוב רובן של יצירות הפרוזה הרואות אור בשנים האחרונות הוצאות הספרים מעדיפות רומנים, ובעבורם כנראה מותר כך סתם לנפח את העלילה.
"השמש השחורה"
אמנון רובינשטיין
זמורה-ביתן, 2013
מתוך מוסף "ערב שבת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם