אנחנו דור מצויר: הישראלים שמציירים את הוליווד
ב"טד", אבנר אנגל היה צריך לדמיין ולבנות בעצמו את הפעולות שיעשה הדובי, כוכב הסרט. ב"גנוב על המיניונים", גיא ברעלי קיבל את האפשרות לצייר את הדמויות בזכות פגישה מקרית עם הבמאי. ראיון מיוחד עם שני הישראלים שהצליחו להגשים את חלומו של כל אנימטור: להיכנס לתעשיית הקולנוע ולהגיע לאולפני הענק "סוני" ו"דרימוורקס". כך כובשים אמני ההנפשה כחול-לבן את הוליווד
לגיא ברעלי בן ה-32, גם הוא אנימטור בתעשיית סרטי ההנפשה בהוליווד, היה איזה עניין עם ציור בילדותו המוקדמת בתל אביב. "לא שאני זוכר הרבה, אבל שמעתי איזשהו סיפור שבסביבות גיל ארבע ההורים שלי חשבו שיש לי פיגור שכלי בגלל הציורים שלי", הוא מגלה. "אבל אני אומר, כמה רע זה כבר יכול להיות בגיל כזה? אבא שלי נכנס קצת לחרדות, אבל אז הם גילו שאני צריך משקפיים. פשוט לא ראיתי טוב. ואז התחלתי לצייר בסדר, ומאוד נהניתי לעבוד בגן בצבעי גואש. סבא שלי, זכרו לברכה, היה הראשון שראה שיש לי זיקה לתחום ומאוד עזר לי בזה. הייתי 'הילד שמצייר בכיתה' (בבית הספר לאמנויות בתל אביב, נ"מ) אבל אני חושב שבכל כיתה יש ילד שמצייר טוב. זה לא משהו מיוחד. עד היום יש לי חברים טובים מאוד מבית הספר".
מתברר שלא רק שחקנים ישראלים כובשים את הווליווד: ברעלי ואנגל, שני אנימטורים ישראלים, הם סימן לטרנד החדש שמגיע לתעשיית ההנפשה האמריקנית. צעירים ישראלים יושבים באולפנים האמריקנים המובילים, ובהם "סוני", " דרימוורקס" ואפילו "דיסני", ומטביעים את חותמם. לא מאמינים? שימו לב לזה: לקראת החגים, כשיצאו למסכים בישראל סרטי האנימציה "גשם של פלאפל 2" של סוני ו"טורבו" של דרימוורקס, חפשו ברשימות הקרדיטים את שמותיהם של אנגל וברעלי (בהתאמה). אבל הדרך של השניים לפלטפורמות הנחשקות ביותר בתעשיית האנימציה הייתה ארוכה ומורכבת, והתוצאה כמובן לא מובנת מאליה.
נתחיל באנגל, יליד מושבה בעמק יזרעאל. כשהיה ילד לא היה מודע לכישרון הציור שלו. "כבר בגיל צעיר הייתי מצייר לאימא שלי ציורים ומספר לה מה אני מצייר", הוא מגלה, "בלי שאפילו הבנתי את זה, התשוקה והרצון לספר סיפורים ולבטא אותם ויזואלית התחילו אצלי בגיל מוקדם ביותר. הייתי בר מזל, וההורים שלי תמכו מאוד ואפשרו לי להתפתח בכיוון הזה".
אתה חושב שכישרון באיור הוא מולד?
"אם היית שואל אותי את השאלה הזו לפני 15 שנה, הייתי אומר לך - כן. אבל ככל שאני עובד יותר ולומד יותר, בשיטות עבודה חדשות וישנות ועם אנשים שמגיעים מרקעים שונים לתחום שאני עוסק בו, אני מבין שזו אמנות שאפשר בעצם לפתח וללמוד במהלך השנים. זה תחום מעניין שאתה צריך בו קצת כישרון, אבל אני חושב ש-85 אחוזים הן התמדה והגדרת מטרות. מובן שהתשוקה לעניין היא חלק חשוב, כי אחרת לא תהיה לך מוטיבציה שתגרום לך לבוא הביתה אחרי יום עבודה ולשבת עוד שעתיים כדי ללמוד משהו חדש או לתרגל משהו שלמדת לפני שבוע".
הוא למד בתיכון במגמת אמנות מורחבת בקיבוץ יגור, ולאחר ששב מסיור אמנות באיטליה התיישב להכין את עבודת הגמר שלו. "הטיול פתח לי את העיניים, ונתן לי הרבה השראה - וגם את הרעיון לעבודת הגמר שלי, שהייתה זווית התייחסות מסוימת ל'סעודה האחרונה' של ג'יוטו", הוא נזכר. "במהלך הסיור נכנסתי לקפלה קטנה בפאדובה וראיתי על הקיר ציור מינימליסטי וקטן, משהו כמו 50 על 30 סנטימטרים, ומשהו לא מוגדר בקומפוזיציה של ג'יוטו קסם לי. חזרתי לישראל עם השראה ועשיתי מעין ספין-אוף לזה. ניסיתי לחבר לאלמנט של הסעודה האחרונה, עם כל הדמויות שמסביב לשולחן, את גיבורי התרבות שלי, אבל בלי אלמנטים דתיים או פוליטיים. חלק מהעבודה היה יצירה גדולה של ציור קיר שבתוכו שיבצתי את מדונה, מייקל ג'ורדן, ג'ון לנון, בוב מארלי, יצחק רבין ועוד".
בצבא שירת אנגל בחיל הים, ועסק בעיקר בבניית מצגות. יצירה מכוננת מבחינתו, שחיברה אותו לתחום ההנפשה בקולנוע, היא "מפלצות בע"מ" (2001), סרט האנימציה הממוחשבת של דיסני בשיתוף אולפני "פיקסאר". "הלכתי לצפות בו והייתי ברקיע השביעי. אמרתי לעצמי בלב: אני חייב לדעת איך עושים את זה". הוא מספר. "כך בעצם התחיל המסע שלי".
את מסכת הלימודים שתוביל אותו לבסוף לאולפן אמריקני גדול החל אנגל במלבורן, אוסטרליה. "אחרי הצבא ולפני שהתחלתי את הלימודים התעניינתי בתחום של משחקי וידאו ופיתוח מצגות אינטראקטיביות, בהמשך למה שעסקתי בו בצבא", הוא מתאר. "חיפשתי לא רק מקום שבו אני יכול ללמוד ברמה גבוהה, אלא מקום שאוכל גם להתנסות בו. בשנת 2003 נודע לי שממשלת ויקטוריה באוסטרליה החליטה לתת מענקים והטבות מס לחברות קטנות שיפתחו אולפנים למשחקי וידאו".
ואז הוא פנה ללימודים ב-RMIT, בית ספר למדיה ויזואלית במלבורן. "כשסיימתי את הלימודים השתנו חוקי ההגירה באוסטרליה, אבל הצלחתי למצוא עבודה בתעשייה במולטימדיה ובמשחקים אינטראקטיביים. היה מאתגר להיכנס שם לשוק העבודה, אבל מאחר שלא הייתי מקומי ולא הייתה לי אזרחות אוסטרלית או אשרת עבודה קבועה, הייתי צריך לעבוד פי שתיים כדי לתפוס את ההזדמנות הראשונה שלי".
"הייתי יושב בכל ערב על תרגילים, בין שעתיים לארבע שעות. הייתי מעלה את העבודות שלי לבלוג. תשעה חודשים עברו עד שהגעתי לשלב שבו אוכל להתקבל לראיון עבודה, כי יש הרבה ביקוש ומעט היצע בתחום, והתחרות גדולה. על כל משרה התמודדו משהו כמו 100 אנשים. גם לאחר שקיבלתי את ההזדמנות הראשונה שלי המשכתי לדבוק במנטליות של רצון להגיע לרמה גבוהה יותר, להתקדם ולהתפתח, וגם אחרי העבודה הייתי מגיע הביתה ועושה תרגילים באנימציה".
הכל התחיל מהם. "מפלצות בע"מ"
בשנת 2008 החליט אנגל להרשם לקורס של "אנימיישן סנטר" למשך שנתיים כדי להתפתח בתחום. במהלך הקורס פרץ המשבר הכלכלי העולמי, ובשנת 2010 המיתון הכה באוסטרליה: בתוך שלושה חודשים נסגרו כל החברות בתחום האנימציה באוסטרליה, ו-650 איש נותרו מחוסרי עבודה.
"זו הייתה מציאות הזויה", משחזר אנגל. "אתה רואה דברים כאלה רק בסרטים, ופתאום זו המציאות שלך. אני לא יודע איך, אבל למזלי קיבלתי דווקא אז הצעה לעבוד על 'לוני טונס' של חברת וורנר ברדרס. 'ריל אפקטס', החברה שבשבילה נוצר הפרויקט, יושבת בטקסס, ואני עבדתי מרחוק, מאוסטרליה. השתתפתי ביצירת סדרת סרטים קצרים, ועבדתי ספציפית על הדמויות סילבסטר, טוויטי, גראני, אלמר פוד, דאפי דאק ווייל אי קיוטי. עשיתי את זה בחמישה חודשים".
בתקופה הזו נחשף אנגל לעוד אנשים בתעשיית האנימציה העולמית, כשהוא עובד כפרילנס ומעשיר את תיק העבודות שלו. בין היתר יצר פרויקט בשביל חברה סלולרית בניו זילנד, עבר לסידני ועבד שם תקופה, וכשחזר למלבורן זכה להצעת חייו: לעבוד על "טד", סרטו המצליח של סת' מקפרלן בכיכובו של מארק וולברג. מקפרלן, יוצר הידוע בשילוב אנימציות בעבודותיו, חתום בין השאר על הסדרות הקומיות הפרועות "איש משפחה", " אבא אמריקאי" ו"המופע של קליבלנד".
"טד" משלב לייב אקשן ואנימציה, אבל יש בו רק דובי אחד. מה בדיוק היה חלקך ב"להפיח בו רוח חיים"?
"ב'טד' היה אמנם רק דובי אחד, וכשהתחלתי לעבוד בהפקה הזו קיבלתי מספר שוטים מסוים, רק של הדובי, והתהליך היה כזה שהבמאי והיוצר של הסרט, סת' מקפרלן, לבש חליפת לכידת תנועה (לבוש מיוחד שבאמצעותו ניתן ללכוד את התנועה ולשחזר אותה, נ"מ) ושיחק את מה שהוא רצה שהדובי יעשה. היינו צריכים לקחת את ההופעה שלו, ולשפר אותה. כי מה שהוא עשה היה מאוד 'מלוכלך' מבחינת התנועה והיינו צריכים לנקות ולשפר את זה, כדי שזה ייראה ריאליסטי".
"חלק מהתנועות היו צריכות להיות מזוויות מצלמה מסוימות, ומה שראית בתור סת' לא בהכרח התאים למה שהיה אמור להיות בסרט, אז היינו צריכים לבנות הכל מחדש. גם את כל הבעות הפנים היינו צריכים ליצור. למשל את תנועות השפתיים, כדי שייראה כאילו הדיבור אמיתי. רצינו לשפר את הזוויות של הראש, כדי שנקבל תנועה אולטימטיבית של הדמות עצמה. כל הזמן היינו צריכים לראות אם מה שאנחנו עושים תואם את מה שהיוצר רצה".
מה הייתה גולת הכותרת מבחינתך, בעבודה על הסרט הזה?
"זה היה שילוב של עבודה טכנית עם יחידות של אנימציה גרפית, כדי שנוכל כאנימטורים ליישם את הסטייל שהבמאי רצה ליצור. היו גם שוטים בהם לא יכולתי להשתמש בטכנולוגיה של לכידת תנועה. למשל, עבדתי על כמה שוטים שבהם טד מטפס על עמוד התאורה באיצטדיון הבייסבול, ואת כל השוטים האלה הייתי צריך לעשות מאפס. לא היה לי שום מודל להסתכל עליו ולא היה שחקן על העמוד שלבש חליפה. הכל הייתי צריך לדמיין ולבנות בעצמי".
"היו ימים שהלכתי למגרש חניה וניסיתי לשחק את הפעולה הזו בעצמי, כאילו אני מטפס על משהו, או שהסתכלתי על רצף של אנשים שקורעים בד, כי היו כמה שוטים שבהם הדובי נקרע לשתי חתיכות וכל הצמר גפן שבתוכו מתפזר. אלה אפקטים שעשיתי באנימציה בלי שהיה לי מודל מול העיניים, הייתי צריך להמציא שתי חתיכות שלא מחוברות בכלל ולדמיין איך לעשות את זה. זה היה שונה לגמרי ממה שעשיתי עד אז".
ואחרי כל זה פגשת גם את מקפרלן, וולברג או מילה קוניס?
"ממש לא. אחרי שאתה מסתכל על הפרצוף שלהם ומקשיב לקול שלהם 16 שעות ביום במשך שלושה חודשים וחצי, הדבר האחרון שאתה רוצה הוא לראות אותם ולשמוע שוב את הקולות האלה".
האמת היא שמפגשים כאלה גם לא היו כל כך אפשריים, כי את כל העבודה עשה אנגל בשלט רחוק דרך המחשב הביתי שלו במלבורן. התפנית הגדולה בקריירה שלו התרחשה כעבור שנתיים, כשתיק העבודות שלו הגיע למחלקת האנימציה של אולפני סוני. אחרי התכתבות ממושכת עם מנהלי החברה הגיעה הפנייה המיוחלת מאולפני סוני בוונקובר, ואנגל ובת זוגו האוסטרלית ארזו את חפציהם ועברו לקנדה.
אנגל, שמוגדר "מנפיש דמויות", החל לעבוד על ההמשכונים של "תזיזו ת'רגליים 2" ו-"גשם של פלאפל 2". העבודה על כל סרט נמשכת לפעמים שלוש עד ארבע שנים, בהשתתפות עשרות, ולעתים גם מאות אנימטורים ואנשי מקצוע אחרים. "ב'גשם של פלאפל 2' היינו 110 אנימטורים", הוא מגלה.
כל סרט הנפשה מתחיל בכתיבת תסריט ובהקלטת סאונד, וויס אובר ודיאלוגים, ורק לאחר מכן מתחילה העבודה הדיגיטלית: יוצרים זוויות מצלמה, אפקטים ומודלים לדמויות עצמן. כל הדמויות, המודלים, הסטים והלוקיישנים נוצרים בחלל תלת ממדי. לאחר כתיבת הלייאאוט מתחילים ליצור את האנימציה, והעבודה עליה אורכת בין חצי שנה לשנה ובהתאם לאורך הסרט אפילו עד שנה וחצי.
"זה כמו מרתון, לא רק מבחינה פיזית אלא גם מנטלית", מעיד אנגל. "בכל יום אתה בא לעבודה ונותן 150 אחוזים מעצמך, ויש ימים שאתה מרגיש שגם זה לא מספיק. אתה יכול להגיע לעבודה ולא לקבל פידבק טוב, כשהממונים עליך מבקשים ממך להתחיל הכל מחדש. אבל התפקיד שלנו הוא לשים את הזנב בין הרגליים, להשאיר את האגו בחוץ, לחזור לשולחן שלנו ולבנות שוב את כל מה שעשינו".
להפיח חיים בדובי קולנועי. "טד"
על "גשם של פלאפל 2", הפרויקט הגדול האחרון שלו, מעיד אנגל כי "היה לנו צוות מעולה, במאית סרט ובמאי אנימציה שידעו טוב מאוד מה הם רוצים ואפשרו לנו לדחוף את אלמנט הבידור, והרגעים המצחיקים שבסרט, מעבר לכל גבול. זה היה סרט מאתגר כי כל דמות בו הצריכה צורת חשיבה שונה מהדמויות האחרות. כשאתה עובד על דמויות כל כך מנוגדות זו לזו, זה מרתק. דמות אחת צריכה להיות שלומיאלית וקלאמזית, בעוד דמות אחרת אמורה להיות מדויקת, גיאומטרית ומתמטית. כל אלה יוצרים עושר מבחינה ויזואלית ומבחינת הצבע".
"הייתי צריך לעשות שוט של דמות שנקראת טקודייל, שהוא בעצם קרוקודיל. הוא היה צריך להיכנס לשוט בנחיתה אגרסיבית, להחליק ואז להסתובב ולנופף בזנב שלו, שעשוי מצ'ילי, בעוד שהאמצע של הגוף עשוי מאבוקדו. מבחינת אנימציה היה עליי ליצור כוריאוגרפיה מיוחדת שאומרת לעין לאן להסתכל. כיף לעשות את הדברים האלה. הדינמיקה של העבודה הייתה שאתה בא עם הרעיונות שלך לבמאים ואם הם אומרים לך שהם אוהבים אותם, אתה ממשיך את הקו הזה. אתה לוקח את הפידבק שאתה מקבל מהם והולך איתו הלאה. לדעתי זה סרט פנטסטי בעל אופי אחר, שייגע באנשים. אני לא חושב שיש עוד סרט שעשו בו כזאת האנשה לאוכל ולחיות".
מה הפרויקט הבא שלך?
"אני עובד עכשיו על סרט אקשן נוסף בסדרת 'ספיידרמן המדהים'. אני הולך לעבוד בו על הדמות של ספיידרמן ועל זאת של הבחור הרע, אלקטרו, שג'יימי פוקס מגלם. גם הסרט הזה הוא פרויקט שמשלב הרבה לייב אקשן ואנימציה".
גיא ברעלי, יליד תל אביב, למד בעירוני ד'. בצבא שירת בתותחנים, לא מקום שבו היה יכול לפתח את כישרון הציור שלו. "זה נשאר אז על אש קטנה", הוא מודה. "ציירתי את החולצה של היחידה, אבל זה בערך הדבר היחיד שציירתי. ואז נסעתי לטייל קצת, ובאוסטרליה ישבתי על איזה הר והייתי לבד, מין חוויה רוחנית כזאת, וחשבתי אם ללכת על זה או לא. זו הייתה החלטה קצת קשה אז, כי לא ידעתי מה אפשר לעשות בתחום הזה. אני לא מגדיר את עצמי כאמן של אמנות פלסטית, משכה אותי האנימציה, אבל לפני עשר שנים התחום הזה בארץ לא היה מפותח בכלל וגם לא היה איפה ללמוד. ידעתי שאני רוצה ללמוד אנימציית תלת-ממד, תחום שחשבתי שתהיה בו יותר עבודה. אבל לא חלמתי שאהיה אמן סטורי בורד".
מה התפקיד שלך בסרטים?
"אני מצייר סצנות לסרט לפי התסריט או לפי הוראות הבמאי, או באמצעות פיתוח רעיונות משלי. בדרך כלל זו קומבינציה של כל השלושה".
בשביל ללמוד בתחום יצא לאמריקה. "התקבלתי למכון 'פראט' בניו יורק והחלטתי ללכת לשם בעיקר בגלל הקמפוס. בסופו של דבר מה שלמדתי שם מבחינת אנימציה לא היה ברמה גבוהה במיוחד. הדבר הטוב היחיד שיצא מפראט היה שהתוודעתי שם לסטודנטית אחת שהייתה גאון כזה, וזה מה שהייתי צריך מבחינת היצר התחרותי שלי. התחברנו והיינו חברים-אויבים כאלה. למדנו זה מזה".
ומה עושים כשאין אתגר בבית הספר?
"הפרופסורים שם לא השביעו את רצוני, ונסעתי בכל קיץ ללוס אנג'לס כדי ללמוד אקסטרות בבתי ספר אחרים. מוסדות הלימוד שם היו טובים יותר ולמען האמת גם זולים יותר. גיליתי שצריך למצוא את המורים הנכונים, אפילו במערכת לימודים פחות רצינית ופחות יקרה".
על אף אכזבתו של ברעלי מפראט, בשנה הרביעית ללימודים במכון הוא יצר את סרט האנימציה הקצר "Cycle", שמשך את תשומת לבם של אנשים בתעשייה כשזכה בפרס הסרט הטוב של המגמה ובפרסים אחרים בפסטיבלים. "זה היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי, במשך הרבה לילות ללא שינה", הוא מספר. "אנשים לא מבינים כמה עבודה יש בסרט אנימציה של ארבע דקות, בייחוד כשאתה עושה אותו לבד".
ברעלי החליט לשלוח את תיק העבודות שלו לסוני והחל לעבוד בחברה כמתלמד. בינתיים הוא המשיך לעבוד בניו יורק: יצר פרסומות טלוויזיה ל"יופלה" ולוול סטריט ג'ורנל, ואף פיתח תסריט עם הבמאי הצרפתי מישל גונדרי, שרצה ליצור סרט אנימציה. "אבל עדיין רציתי להגיע לאולפני פיקסאר ודרימוורקס", הוא מדגיש.
התפנית בקריירה של האנימטור הצעיר התרחשה במהלך פגישה של ברעלי בניו יורק עם במאי מאולפני דיסני שהכיר את הסרט הקצר שלו ואהב אותו. בזכות המלצתו של הבמאי הוא הוזמן ב-2007 לעבוד בסרט האנימציה "חייזרים בעליית הגג".
"שילמו לי על מעבר הדירה, קיבלתי עבודה מסודרת לשנתיים עם משכורת נחמדה. הכל היה מגניב פרט לכך שזו הייתה עבודה באנימציית תלת-ממד, ואני הייתי אז כבר חסיד של דו-ממד", מספר ברעלי. "התחלתי לעבוד שם, ואחרי חצי שנה ראיתי שזה לא ממש הכיוון. עבדתי על שלושה סרטים (שני האחרים היו "לילה במוזיאון" ו"אלווין והצ'יפמאנקס", נ "מ), שלא ממש התלהבתי מהם ולא הייתי הולך לראות אותם. קצת קשה כשאתה לא מתלהב ועובד בשעות מטורפות, מה גם שהם אהבו לשנות דברים כל הזמן, וכאנימטור היית צריך לעשות את אותה הסצנה חמש או עשר פעמים. זה היה קצת מבאס".
ברעלי לקח פסק זמן מהעבודה למשך שנה. "הייתי פרילנס, התחלתי לעשות כל מיני דברים אחרים. כתבתי סרט באורך מלא, כי אני רוצה להיות במאי אנימציה. הייתי נאיבי ואמרתי 'אני כותב, מה הבעיה'. לא הצלחתי עדיין להפיק את הסרט, אבל התסריט נמצא במגירה שלי ואפתח אותה כשאהיה מוכן".
יום אחד הזמין אותו חברו האנימטור לירון טופז להיבחן בדרימוורקס. ברעלי הצליח להתקדם במיונים - מ-200 נבחנים ל-20, ומ-20 לחמישה מועמדים אחרונים - אבל לבסוף קיבל תשובה שלילית. שבועיים לאחר מכן הלך עם טופז להקרנה של הסרט "גנוב על הירח", שוחח עם הבמאי, והוזמן לעבודה של חודש כדי ליצור את הסיום לסרט ההמשך "גנוב על המיניונים".
ברעלי המשיך בדיאלוג עם דרימוורקס עד שב-2011, בעודו בניו יורק, התקשרו אליו וביקשו ממנו להגיע לאולפני החברה בלוס אנג'לס. ברעלי עבר סדרת מבחנים נוספת ובסופה נשכר כאמן סטורי בורד לחוזה קבוע של שנתיים, שבמסגרתו עבד על הסרט "טורבו" המספר על חילזון (ריאן ריינולדס) שחולם להיות המהיר בעולם.
"זה הפרויקט הראשון שעבדתי עליו בדרימוורקס. הייתי אחד משמונה אמני סיפור שעבדו על הסרט, והייתי חבר בצוות הזה במשך כמעט שנה. עבדתי עם צוות מחונן, מהטובים בעולם בתחום. אני יכול לציין את טובי שילטון הגדול, את המנטור שלי אניו מטורסן ואת הבמאי דייוויד סורן. הוא הגה את הרעיון
ל'טורבו' לפני כעשר שנים, לאחר שראה חילזון בחצר ביתו. העבודה על הסרט הזה, שהיה הבייבי שלו, התנהלה חלק עד כדי כך שהוא יצא לפני הזמן שתוכנן. זה קורה לעתים נדירות בסרטי אנימציה".
יצא לך לעבוד עם סלבריטאים או במאים מפורסמים?
"האיש הכי מפורסם שעבדתי איתו הוא דני דה ויטו. אני זוכר שהוא כל הזמן הרכיב משקפי שמש, וזה היה נראה לי מוזר. עבדתי גם עם מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול") והוא היה אדם מאוד נחמד. אני זוכר שניהלנו שיחה כשחיכינו יחד למעלית. את טים ברטון ראיתי באיזה כנס אנימטורים. הוא היה מוזר".
אז איך זה לעבוד באולפני הקולנוע המובילים בעולם?
"יש לנו שם תנאים מעולים. מאכילים אותנו, מפנקים אותנו, לא חסר לנו דבר. אבל מה שחשוב הוא דווקא החבר'ה. הייתי מוכן שישלמו לי קצת פחות ממקומות אחרים ובלבד שהקשר עם החבר'ה יהיה כזה. יש שם אחלה אנשים. חצי מהם אמריקנים והחצי האחר מרחבי העולם, צרפת, ספרד ומדינות אחרות. וכולם חנונים כמוני. חלקם הם גם דמויות אגדיות שהסתכלתי עליהן בהערצה כסטודנט. יש שם הרבה אנשים שאתה אומר, שמעתי עליו, העתקתי את הציורים שלו. מעבר לכל אני מרגיש שלמדתי המון מאז שהגעתי לשם. זה בעצם היה בית הספר הכי טוב שלי. ויש שם גם מין אחווה של אנשים שעובדים יחד, מנתחים סרטים יחד וגדלים יחד. זו חוויה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם