"ילדה טובה, ילדה רעה": שנאות וקנאות בניחוח תימני
תיאור החיים במושב של עולי תימן בספר "ילדה טובה, ילדה רעה" אינו חומל ואינו מוחל. מנקודת מבט נשית מסופר סיפור השבר העדתי והמשפחתי שנשים וילדות היו קרבנותיו העיקריים
יפה נמנית עם גלריית הדמויות קשות היום ובישות המזל המאכלסת את הרומן של אחימור, רומן המאפשר הצצה נדירה אל החיים האותנטיים בשנות החמישים במושב של עולי תימן בדרום הארץ. ברומן של אחימור אין טובים ורעים, ולא בהכרח ילדות טובות או ילדות רעות, כפי שמרמזת הכותרת, כל מה שיש בו אלה הם גיבורים שמתחרים זה בזה בביש המזל שלהם, עד כדי כך שהגיבורים הקובלים על מר גורלם מתגעגעים לתימן ורואים בעלייתם ארצה מקח טעות. מה הרבותא למעשה בעלייה לארץ זבת חלב ודבש, אם כאשר הם (ובעיקר הן) חולבים את הפרות, אלו בועטות בדלי והחולבות משתטחות אפיים ארצה ונמרחות בגללי הפרות ובשתן שלהן. במקום ארץ של חלב ודבש הן מקבלות אפוא ארץ של צואה ושתן.
נופי הנפש השונים
את הרומן של נעמי אחימור עלולים לתייג בטעות כספרות אתנית, אולם מדובר ברומן חשוב המגולל סיפור שנדמה שטרם סופר על המושבים בדרום הארץ, ועל קשיי הקליטה של יהדות תימן בארץ – עלייה שעליה נכתב רק מעט יחסית בספרות הישראלית. הרומן מתרחש בנופים גיאוגרפיים, חברתיים, תרבותיים ונפשיים שונים לחלוטין מאלו שבהן עוסקת בדרך כלל הספרות (היאפית ברובה) של ימינו.
זוהי ספרות ריאליסטית חשובה ונוקבת, שבאה חשבון עם העבר ועם משבר ההגירה של העולים מתימן, המעבר הכפוי של עולים חסרי רקע בחקלאות לחיי מושב ("מה לו ולחקלאות?... למה הביאו אותי לכאן?", שואל אביה של יפה), חטיפת ילדיהם ופרשת מחלת הגזזת, וההתמודדות ארוכת השנים עם העוני ועם המשברים הפנימיים בתוך המשפחה ובתוך השבט והמושב.
ספרה הריאליסטי של אחימור הוא רומן חניכה המשתייך לסוגת "האוניברסיטאות שלי" של מקסים גורקי. האוניברסיטה של אחימור לחיים מתרחשת בנופי "הדרום", שהוא אזור ספר גיאוגרפי ונפשי גם יחד, ובעל משמעות סימבולית כמו הדרום האמריקני, ועומד כאן בניגוד גמור לעיר הגדולה. זהו רומן המייצר מעט מאוד רגעי נוחם ותקווה, אולם באורח פלא הגיבורה הראשית שלו, הילדה יפה, יודעת להתגבר בדרכה על הקשיים, ויוצאת ממנו מחוזקת, וגם הקורא יוצא ממנו מחוזק יחד איתה.
הרומן מתרחש במרוצת שנות ה-50. המדינה בחיתוליה, ימי הצנע והעלטה, מסתננים פורצים לבתים שנמצאים לא הרחק מהגבול המצרי, מלחמת קדש בפתח, ולקשיים האובייקטיביים הללו מתווספים גם קשיים אישיים: עוני ורעב, מקרי חטיפות, אונס ומחלות. העלילה מתרחשת אפוא בעידן של חוסר ביטחון מוחלט, אישי וכלכלי. גיבורי הספר חיים למעשה בעל כורחם. ההורים חשים שהם נקלעו למקום שהם לא רצו להגיע אליו ולמשלח יד שלא מתאים להם.
הפתיחה לרומן יכולה להזכיר לרגע את הסרט "סאלח שבתי" על עליית מרבד הקסמים. רגע הנחיתה בארץ מייצר עימות בין היהדות שהשתמרה כמו לפני אלפיים שנה לציונות החלוצית הישראלית. כשהעולים רואים את מקבלי פניהם בשדה התעופה הם סבורים שהם נוכרים ולא יהודים ושואלים: "באמת הגענו לארץ הקודש?" (עמ' 28). הדמיון הרגעי לסרטו הפולקלוריסטי של קישון נמחק כמעט מיד, והחיים המפרכים חובטים בפרצופו של הקורא, כפי שיעקב, אביה של יפה, חובט בלום ברזל בבן המושב שהוא חושד בו שאנס ילדות, בין השאר את בתו שלו.
"ילדה טובה, ילדה רעה" הוא לא רק רומן חברתי אלא גם דרמה של שנאות, קנאות ויצרים בתוך המיקרוקוסמוס של מושב קטן ומבעבע. יריבות וקנאה בין אחיות ואחים, בין חמיות לכלות, בין אישה לצרתה. הרומן עוסק בטבואים הדתיים והשבטיים של עולי תימן, שבהם הכבוד חשוב כמדומה מן הכסף, והגבר עליון על האישה. הניסיון לשמר את הציוויים הקמאיים והקדומים יוצר עימות עם אורחותיה החילוניים יותר של החברה הישראלית. השבט מתפרק בהדרגה וכך גם התא המשפחתי.
הזרקור ברומן מופנה בעיקר לדמויות הנשים והילדות והוא מתאר את ניסיונות הנשים שלא להירמס תחת מגפיהם המרובבים בבוץ של הגברים ואת ניסיונות הילדות שלא להפוך לאסקופה הנדרסת של כולם. לעתים נדמה כי בעוד האם היא המגב של הבית, הבנות הן הסמרטוט. הנשים לכודות למעשה בצבת בין הגברים ותובענותם - ובקרב הזה הן יוצאות מובסות - ובין בנותיהן המרדניות, וגם בקרב הזה הן יוצאות מנוצחות.
הנשים נושאות למעשה ברוב עול המשפחה והפרנסה. הן יולדות, מגדלות את הילדים, עובדות בשדה וברפת, ונעזרות בבנותיהן הנשלחות לבדן לשדות והופכות לעתים לקורבנות אונס. האב הלא-יוצלח מעשן ולועס גת, חירש לגבי רצונות אשתו וילדיו, שעליהם הוא מטיל אימה ומכה אותם תדיר ברצועת החגורה. הילדות פוחדות מאביהן אף יותר משהן פוחדות מהמסתננים.
מצבה של יפה דומה למצבן של ילדות המושב האחרות, שחיות כל העת בחרדה מפני האפשרות שימיטו חרפה על המשפחה. אביה יעקב, שכבוד המשפחה ניצב לכאורה לנגד עיניו, מחפש תואנות שווא להתנכל לבתו הבכורה רותי ולמעשה הוא מגרש אותה מהבית ומכנה אותה "משומדת". האב לא חוסך שבטו גם מבנותיו האחרות וצועק עליהן תדיר "תנאומאסי" (תתנהגי יפה, תהיי צנועה).
בעיני האב, יפה למשל היא תמיד "ילדה רעה" ו"פאראגה" (מופקרת). אבל האם יפה היא באמת ילדה רעה כפי שטוען אביה, או שמא קרבן של כעסיו המתפרצים של אביה? יפה נעה כל הזמן בין הקטבים האלה, ילדה טובה, ילדה רעה, והיא לא יודעת להחליט בעצמה מיהי באמת. הקורא ישפוט בעצמו בסיום.
כיוון שהילדות אינן כשירות לשום דבר אחר חוץ מאשר להיות השפחות הקטנות של הבית ושל אמותיהן - שהן השפחות של הבעלים - מבחינת האב זהו בזבוז זמן מוחלט לשלוח אותן לבית הספר, כשהן יכולות למעשה לסייע במשק הבית. למעשה, לנשים, ובעיקר לילדות, מזומנים רגעי חסד נדירים במיוחד. נאסר עליהן להשתתף בחתונת בנותיהן ואחיותיהן, לצאת לטיול שנתי, לרכוש משקפיים, והן נאלצות כל השנה להסתובב עם אותם הסמרטוטים. קניית שמלה, ולו גם הפשוטה ביותר, היא יום חג. הבנות מקנאות בכל רגע נתון באחיהן הקטנים שזוכים לעומתן ליחס של מלכים.
בעוד הרומן מעמיק בדמויותיהן של הנשים והילדות, הוא מקדיש תשומת לב פחותה לדמויות הגברים והילדים. במיוחד הילדים מתוארים קצת כמו קונוסים במגרש הספרותי, וכל מה שאנחנו יודעים עליהם זה שהם כן הולכים לבית הספר, וכן הולכים לבית הכנסת, וכן הולכים לחתונה של אחותם. אבל אין להם מספיק קול משלהם ברומן המסופר מתוך עמדה לגמרי נשית.
דרמה של שנאות, קנאות ויצרים. הטריילר לספר
"ילדה טובה, ילדה רעה" אולי אינו ספרות פורצת דרך המייצרת זיקוקי דינור סגנוניים, אולם מדובר בסיפור נוגע, בעל ערך וייחוד וכמובן חשיבות חברתית. הרומן כתוב כרונולוגית, ובעוד הפתיחה עמוסה מדי לטעמי בשמות ובנתונים, הרי ההמשך צובר תנופה גדולה ככל שהספר מתקדם, והוא כולל פרקים מקסימים (כמו על מסטיק הבזוקה), או פרקים ממש מצמררים על הטיפול בחולי הגזזת.
תיאור בית החולים באזור חיפה ואופן הטיפול הטראומתי בילדים מזכיר, לא נעים להשוות, תמונות היסטוריות אחרות. האחות הראשית מובילה את הילדים, כולם מגולחי ראש ולבושים בנמנמות מפוספסות, אל העקדה בחדר הכבשנים ואל הטיפול בהקרנות נגד הגזזת. "מיכל הציצה אל תוך החדר, שחום ומחנק כבדים עלו ממנו... הפרימוס עמד בפינת החדר... על כיסא גבוה צווח ילד... ידיו ורגליו היו כבולות" (152). לאחר מכן מרחו "שעווה" על ראשי הילדים, ומיכל מתפרצת באמוק עד שנאלצים לכפות גם אותה.
כעבור חודשים אחדים שבה מיכל, בת דודתה של יפה, לביתה "חצי מתה" (161), ראשה מגולח ועל קרקפתה איים של פצעים מוגלתיים. במקום לנחם אותה, גוערת בה אמה על שלא החזירה לה את מטפחת הראש. כל מה שמעניין אותה היא המטפחת שהלכה לאיבוד ולא מצבה הבריאותי והנפשי הקשה של בתה. "ילדה רעה", היא גוערת בה, "שום דבר את לא עושה כמו שצריך, אי אפשר לסמוך עלייך" (162).
בעוד דור ההורים משלים במידה זו או אחרת עם גורלו, דור הילדים חולם על העיר הגדולה והמעבר אליה, ועל החיים הטובים שכביכול מזומנים להם שם. אבל גם התקווה הקטנה הזו מתנפצת כשהילדות שומעות מאחותן הגדולה את האמת כיצד היא הפכה גם בעיר לשפחה. במילים אחרות, אין נחמה, וגם כשהיא מגיעה סוף-סוף היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.
ילדה טובה, ילדה רעה
נעמי אחימור
טוטם, 2013, 307 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם