להקת בותימזוג: "אנחנו בטוחים שעוד נגיע לקיסריה"
שבע מכוניות עמוסות ציוד, בנות זוג, ילדים וחברים יוצאות מהמרכז, לעוד סופשבוע של הופעות, טיולים ומסיבות עד אור הבוקר. הכירו את בותימזוג, ההרכב המוזיקלי הכי שמח בישראל. אז מה אם עוד לא יצא מזה כסף
וחוטפים נזיפות מוותיקות הקיבוץ ("כאן זה לא מגרש משחקים"). אחרוני החברים עוזבים את המקום לאחר שסיימו את ארוחת שישי, והתנועה לכיוון ההופעה שעוד מעט תתחיל בדשא ליד מגדל המים הולכת ומתגברת.
באזור האירוע אווירת חג. האחראי על הבירה מוזג אותה מהחבית בלי הפסקה, ומסייע לכולנו לצנן את הלחות המכבידה של אוגוסט. אנשים, מילדים עד ישישים, מוצאים את מקומם על אחד מכיסאות הפלסטיק. חלקם מגיעים לגבעה בקלנועית: תמונה כזו אפשר לראות רק בקיבוץ בישראל. ואז האורות נדלקים ולבמה עולים עשרת חברי להקת "בותימזוג", אחד ההרכבים הצבעוניים, המרעננים והייחודיים שפועלים כיום בישראל, להקה שרוב הסיכויים שמעולם לא שמעתם עליה.
כמה שעות קודם לכן, שבע מכוניות עמוסות ציוד, בנות זוג, ילדים וחברים יוצאות מהמרכז לעוד סופשבוע של הופעות, הפעם בצפון הארץ. כבר שנתיים וחצי הם נודדים ככה. שבט של אוהבי מוזיקה שהפכו לחבורה מלוכדת. "אנשים באים לכאן מגירושים, ממציאות בלי כסף, מהישרדות, והלהקה מרפאת אותם", מסביר לי כפיר רימוך, בן 37, ה "קפטן" של החבורה. "אנחנו נמצאים בדור אבסורדי, הכל הפוך, והדבר היחיד שנותן לנו הרגשה טובה הוא הלהקה שלנו. בותימזוג היא קבוצת התמיכה הכי טובה בעולם".
לפני שמונה חודשים הוציאו חברי בותימזוג אלבום בכורה, אבל בעידן הנוכחי הפלסטיק הפך לפרסונה נון-גרטה, ובמציאות של רדיו פחדן, מוזיקה מזרחית שולטת ופליטי ריאליטי שהופכים לכוכבים, קשה מאוד לפרוץ את חומות ההכרה. "השקענו עשרות אלפי שקלים באלבום", מתאר אורן אסף, בן 36, נגן מנדולינה וכלי הקשה ואחד ממקימי ההרכב. "מי שהיה לו כסף שם, מי שלא היה לו - לא".
זה נשמע יוצא דופן.
"לא הייתה ברירה. לא התכוונו ללכת לחברת תקליטים. הכל מת ולא היה טעם לחכות, אז הלכנו על זה".
מאז הוקמה הופיעה החבורה כבר יותר מ-70 פעם - בפסטיבלים, בקיבוצים, באולמות אירועים, בבתי קפה ובמסעדות. בשנים הקודמות גם פתחו מתחמים לכמה ימים, הקימו מטבחי שדה, ישנו באוהלים ואפשרו ללהקות אלטרנטיביות אחרות להופיע ולהיחשף. בסוכות יערכו בתל אביב פסטיבל של יומיים. לאחרונה צירפו לשורותיהם את אליאס אונזרוט, סאונדמן שנראה שהתאהב בחבורה. הסכומים שהם מרוויחים צנועים, ומושקעים בעיקר בהחזרי דלק וציוד הגברה.
נודדים בין הופעות בכל הארץ
הפעם הם יצאו לשתי הופעות, במשמר העמק ובפאב בקיבוץ הגושרים. את אלבום הבכורה הפיק זיו הרפז, בן 49, נגן בס ומוזיקאי בחסד, המוח המוזיקלי של ההרכב. יום שישי של ההופעה במשמר העמק הוא גם יום חגו: הוא הבן של שולה מהקיבוץ, שעזב אחרי הצבא כי לא נתנו לו להיות ארטיסט.
"ביקשתי להיות מוזיקאי, ובחיים לא אשכח את הפרצוף של מזכירת המשק, שכבר לא חיה היום, שאומרת לי שזה לא מקצוע ומוכנים לתת לי חצי יום עבודה בשבוע לפנאי", הוא נזכר, "כבר הופעתי כאן הרבה פעמים, וגם קוראים לי לפרויקטים ומעריכים, אבל זאת הפעם הראשונה שאני מגיע עם הלהקה שלי, ומבחינתי זה ניצחון". את החגיגה המקומית משלימה העובדה שגם בנו של זיו, דור בן ה-21, הוא המתופף של ההרכב. "מרגש לנגן עם הבן שלך. בהתחלה הוא לא קיבל את מה שאמרתי ולי לא היה נעים להגיד לו מה לעשות. בעזרת ההרכב למדנו לעבוד יחד", מסכם הרפז.
את המוזיקה האקוסטית של בותימזוג מכנים חבריה "ישראליאנה", אבל הרפז לא אוהב את ההגדרה הזאת. מדובר בחגיגה מוזיקלית אלטרנטיבית שמשייטת בנחת בין ז'אנרים ומשלבת כינור, מנדולינה, בס, גיטרות אקוסטיות ויחידת קצב הכוללת מערכת תופים בסיסית והרבה כלי הקשה. את הדיסטורשן הם השאירו בבית, להרכבים אחרים. הקו הקדמי אחראי על השירה, אבל כולם שרים, כולם עושים קולות וכולם נותנים אנרגיות, וכמה שיותר.
הביקורות על הלהקה מהללות: כשהתארחו לפני כמה חודשים בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" אמר עליהם ירון לונדון: "היו כאלה שאמרו שהם ירוממו את רוחנו והיו כאלה שאמרו שהם כל כך גרועים שהם יהפכו לקאלט". לאחר שהתארחו באולפנו של יואב קוטנר הוא כתב בבלוג שלו: "הם מצחיקים, חופשיים, חסרי פוזה, כאילו לוקחים את עצמם בקלות ועם זאת עושים אחלה מוזיקה, אומרים משהו בשירים שלהם, קצת ציניים, קצת רציניים, פרודיה שובבה שמשלבת אמירה ממעמקי הנשמה".
"המטרה היא לשיר שירים נחמדים ומאחור להכניס את כל הביקורת שיכולה להיות", מבהיר רימוך, "אנחנו רוצים לשחרר לך את המוח, שתצא מהגטו שנמצא לך בראש, שהופך אותך לעבד של השגרה".
כל כך גרועים שיהפכו לקאלט? בותימזוג מתארחים ב"לונדון את קירשנבאום"
כשבותימזוג עולים על הבמה במשמר העמק מתייצבים בקו הקדמי רימוך ואורן, לראשיהם בנדנות. לידם עומדים חמי כפיר-ארצי (המוכר יותר כחמי משב"ק ס'), ויקטור גרציאנו עם הגיטרה האקוסטית, יונתן מילר, שמחליף את אפי גזרוב עם הכינור, וג'קי (המאממת) זבורוב, הגברת הראשונה והאחרונה של ההרכב ובת זוגו של הקפטן, ששרה, מתופפת ומקפצת. את הקו האחורי מאיישים בתיפוף דור
הרפז, אסף בן דוד ורן לזר. על כולם מפקח מהצד זיו הרפז. את שם הלהקה המיוחד בחר כפיר-ארצי. היה זה כשהחבורה צילמה קליפ לפרויקט אינדיסיטי. היוצרת שאלה לשמם, והוא ענה "בותימזוג", מתוך שיר הלהקה: "בוא תמזוג מהחבית, בוא נשרוף את היומית".
מחוץ לקווים התחמם באותו הערב מיקי כץ, הבעלים של האספרסו בר בתל אביב, שמשמש נגן מחליף לבס ולאקוסטית. "קשה להיות קרוב כל כך, להרגיש שאתה עוד רגע שם אבל בעצם לדעת שהיום זה לא יקרה", אני שומע אותו אומר כשאנחנו צועדים לכיוון הבמה. בסוף ההופעה ויקטור הגיטריסט צריך לחזור למרכז, והזמן של מיקי יגיע מחר, בקיבוץ הגושרים.
על הדשא כ-150 איש , הישג מרשים למדי: בקיבוצים קשה לרכזי התרבות להוציא את האנשים מהבית. יכול מאוד להיות שעזרה למצב העובדה שהבן והנכד של שולה באו לנגן. השירים מתחילים להתגלגל, הקצב עולה והקהל מפרגן מהרגע הראשון, אף שרובו מורכב מוותיקים. בסיום ההופעה יגיעו כמה צעירים ויתנצלו בפני חברי ההרכב על שהדור הוותיק תמיד תופס להם את המרכז, מה שמנע מהם להתקרב ולרקוד.
במהלך ההופעה חברי ההרכב מזמינים אליהם את "שומרות העמק", ילדות מתוקות שמקבלות כלי הקשה, עוזרות עם הקצב ומסרבות לפנות את הבמה. ג'יימס - זה הכלב של חמי כפיר-ארצי ואשתו דברת - עולה ויורד מהבמה. אווירה חופשית ומשוחררת עוטפת את הלהקה. הרפז מנצל את ההזדמנות ובפעם הראשונה בקריירה ארוכה מעז לשיר סולו לאהובתו דורית, שעומדת לידי ונמסה לאטה.
לקראת סוף האירוע הצעירים תופסים סוף-סוף אומץ, מתקרבים לקדמת הבמה ורוקדים. המופע מסתיים ומתחיל שלב החיבוקים. אחותו של זיו מחלקת מתוקים מעשה ידיה, וצוות הקיבוץ היעיל מקפל את הערב במהירות. לאחר זמן להתאוששות וללגימת בירה אנחנו צועדים לכיוון בית הארחה שהוכן בשבילנו מבעוד מועד.
כמה שעות לפני ההופעה התמקמנו ב"מוסד", מבנה ששימש בעבר את תלמידי האזור. כאן נבלה את הלילה. ב"מוסד" שלושה מפלסים, ובכל מפלס כמה חדרים צנועים ובהם גם מקלחות ומזגנים. "זה המקום הכי מסודר שהגענו אליו", מגלה אורן אסף. "נסתדר עם מה שייתנו לנו, וכבר היו לנו חוויות שנזרקנו בכל מיני חורים, אבל הלוואי שבכל פעם נקבל מקום כמו זה".
אז איך הכל התחיל?
אורן: "הכל קרה במקרה. רימוך, רן ואני חברים מאז שלמדנו בתיכון גינזבורג ביבנה. ניגנו בהרכבים במשך השנים, אבל בסגנונות שונים. לפני שנתיים וחצי הייתה הפוגה בעשייה, והחברים של רימוך התגעגעו ולחצו עליו לעשות הופעה. התאמנו על גרסה אקוסטית לשירים מכל מיני תקופות בערב אחד במקום קטן בתל אביב. באותו הזמן רימוך הגיע לזיו כדי שיפיק לו אלבום, בשביל הרכב עם שם אחר".
זיו : "אני לא התחברתי בהתחלה לדברים. לא אהבתי את זה. זה היה רוק סטנדרטי, זה נשמע כמו עוד הרכב, ומבחינתי זה לא עבד. יום אחד הם הראו לי קטעים מההופעה האקוסטית שהם עשו ונדלקתי על זה. אמרתי להם שלדעתי זה הכיוון שצריך ללכת אליו, שזה מיוחד, ושזה יכול לעבוד".
איך היה תהליך העבודה איתם?
זיו: "בהתחלה הם היו איומים. היו הופעות שהיינו מתחילים שיר בקצב מסוים ופתאום היינו דועכים והייתי פשוט מעיר אותם על הבמה בצעקות. חלק מחברי ההרכב הם לא נגנים מקצועיים, ועם כל אחד עבדתי בנפרד, יעצתי מה לשפר ועל מה צריך לעבוד, והדברים התחילו לקרות".
מה בותימזוג עשתה לכם?
זיו: "הם ממש נחתו עליי מהשמיים. זו הלהקה שתמיד רציתי ואף פעם לא הייתה לי. אני מוקף כל חיי בנגנים מקצוענים, וחלקם הם כמו פקידים שבאים להחתים כרטיס. אני זיהיתי את הראשוניות אצל החברים בלהקה שלנו, את הלהט, וזה קנה אותי. גיליתי שזה מה שקונה גם את הקהל. אנחנו לא להקה של וירטואוזים, אבל יש פה אמת וזה עובד. העובדה שילדים מתחברים אלינו היא ההוכחה הטובה ביותר".
אורן : "בשבילי זה הרבה מעבר למוזיקה. זה כיף, זה מאתגר וזה נפלא לטייל בארץ עם חברים כאלה. בזכות ההרכב הגעתי למקומות שאף פעם לא הייתי בהם, ראיתי אנשים רוקדים בהופעות, מעריצים
מגילאים שונים. לא היתה לאף אחד מאיתנו אפשרות לעשות את זה בצורה אחרת".
זיו , אתה מנגן שנים עם אמנים מובילים במוזיקה הישראלית - שלום חנוך, דני סנדרסון. פתאום כאן סוחבים ציוד, ואין ממש כסף. זה לא קצת מוזר?
"אני מת על זה. מת על המוזיקה של הרגע, על הטיולים שלנו. על האנשים. תן לי לשבת במדורה אחרי הופעה ולנגן בכלי הקשה כל הלילה, אני לא צריך יותר מזה. אני שומע לפעמים מסביבי אנשים מהמקצוע שלא מבינים מה אני עושה איתם, אבל הם יכולים לקפוץ לי. אני נהנה נורא, אני אחראי על ההופעה מבחינה מוזיקלית, וזו גם ההתנסות הראשונה שלי כמפיק מוזיקלי של להקה. גיליתי שאני יכול לעשות את זה".
מההופעה במשמר העמק, שמוכתרת כהצלחה, אנחנו חוזרים שוב ל"מוסד". אלא שאז מגיעה לאוזננו שמועה שאנחנו מוזמנים לפאב המקומי. שוב יוצאים לדרך. כשהגענו גילינו שהמקום נסגר, אבל חבורת בותימזוג לא מוותרת בקלות. כמה טלפונים זריזים מקפיצים למקום את תומר, אחד הקיבוצניקים הצעירים, ובשעה אחת בלילה הפאב נפתח לכבודנו למסיבה פרטית.
הברמן מזג לנו בירות ב-11 שקלים לחצי ליטר, ובאווירת הצדק החברתי החלו הדברים להתחמם. רימוך ואורן השתלטו על הגיטרות, ומצאנו את עצמנו עמוק בתוך חאפלה עוצמתית של שירה, ריקודים ותיפוף על כל דבר אפשרי. בניגוד לאנשים סביבי, ששרים מילה במילה, לא הכרתי אפילו שיר אחד שנוגן. זה לא מנע ממני לעשות קולות, ולהודות לאלוהים ולשמש שיצאתי למסע הזה.
החגיגה הלכה והתעצמה. לא היה סיכוי לניסיונות לסיים אותה. רק אחרי ארבע בבוקר הודיע המפקד רימוך על סיום הערב. חצי שעה אחר כך, בעודי מנשנש ג'אנק פוד מיותר מחוץ לחדרי האירוח עם כמה מחברי ההרכב, יצא אלינו רימוך ונזף בנו שחייבים ללכת לישון כי צריך לקום מוקדם ולצאת ליעד הבא. החברים סביבי הקשיבו בנחת אבל איש לא זז ממקומו. רימוך חזר זועף כלעומת שבא, אבל נראה שכולם מקבלים את המפקד באהבה והבנה. "למילה מפקד יש קונוטציה רעה, אני יותר הקפטן הנחמד השיכור", הוא מדגיש.
בשבת בבוקר, למרות התוכניות לצאת מוקדם, הכל זז לאט. מי שאין לו ילדים קטנים איתו לוקח את הדברים בנחת. השעה המאוחרת מובילה להחלטה ללכת לארוחת צהריים לפני היציאה לגליל העליון. אנחנו מהראשונים שהגיעו לחדר האוכל, והצ'ולנט שמקבל את פנינו דלוח למדי. סיימנו לכרסם בנחת, העמסנו את הציוד ויצאנו שוב לדרך, הפעם לקיבוץ הגושרים. אני מבקש מרימוך לנסוע איתו כדי שיהיה לנו קצת זמן איכות.
הוא יפואי, שעבר בגיל תיכון ליבנה בתקופה הכי חמה שם מבחינה מוזיקלית. שב"ק ס' למדו שכבה מעליו והפכו לכוכבים, והסצנה במקום הייתה לוהטת. "עשינו מסיבות טבע, מסיבות אסיד סטייל שנות ה-60 ו-70", הוא נזכר. "היה לנו ליין אירועים שקראו לו 'חבל על הזמן' בדיונות של יבנה, ורק תושבי המקום היו מגיעים. ניגנו שם טראנסים בכלים אמיתיים ונוצרה מזה סצנה שלמה, קודרת ואפלה".
בותימזוג היא ממש לא אפלה. איך הגיע השינוי?
"בבותימזוג החזרתי את השירים לימי הקומזיצים, לצורה שהיינו מנגנים אותם פעם. אני עדיין מוציא את המקום האפל שלי בהרכב אחר שלי, 'הלטאות', אבל מבחינתי המסע עם בותימזוג הוא מסע נקמה שבזכותו אנחנו יכולים להגיע להרבה יותר מקומות מהפרויקטים הקודמים שלי".
מאיפה הדרייב הזה לעשייה?
"זה מה שאני יודע לעשות. אין חומוסייה שלא הופעתי בה בארץ הזאת, יש לי הרבה קשרים מהפעילות הארוכה שלי, אני אוהב אנשים והם כבר יודעים שאני עושה דברים טובים. את כל הכסף והזמן שיש לי אני משקיע בפרויקטים המוזיקליים שלי".
ועדיין , להגיע למצב שהרכב של עשרה נגנים יהיה כלכלי? זה קצת מדע בדיוני.
"יש לי אמת ודרך שחשובות לי יותר מכל דבר אחר. אני מאמין שאם תתמיד, לא תתייאש ולא תשב בצד הדרך, דברים טובים יקרו לך. הדרך מביאה לך מתנות ופותחת לך ערוצים רוחניים. בשביל זה אנחנו פה היום: להיות בדרך, לפגוש אנשים ולהיות מאושרים. אנחנו זורעים את הזרעים, צוברים עוד ציוד, נחשפים לעוד קהל ולא מפסיקים לרגע. מבחינתי אנחנו רק בהתחלה".
אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש לך כאן כת מעריצים קטנה.
"אני לא מחפש את זה וזה נראה לי מוזר. אני בעצמי אף פעם לא הערצתי מישהו".
כמה זמן תחזיקו ככה, בלי כסף?
"הכסף הוא לא העניין, אבל בסוף אנשים ישלמו על זה הרבה. אין אצלנו אגו ואף אחד לא ישבור או יצליח לפרק אותנו. אנחנו בעידן מחורבן. דיסקים לא נמכרים, אין תרבות והדברים הטובים נדחקים הצדה. תוכניות שליליות כמו ?האח הגדול' שולטות בפריים טיים, העצלנים והמשעממים קובעים את סדר היום והשטן משתלט על הכל. למרות זאת, אני מאמין שבסופו של דבר אנשים לא יוכלו להתכחש לפרויקט שלנו".
לקראת שתיים בצהריים אנחנו מגיעים לדארמה בר, בכניסה לקיבוץ הגושרים. מדובר בפאב שמפסיק להיראות סטנדרטי ברגע שאתה יוצא לחצר האחורית שלו: מתחם ישיבה עם כיסאות ושולחנות מהצד האחד, ומתחם הופעות על אדמת כורכר מהצד האחר. באמצע יש גשר קטן, מתחתיו זורם נחל החצבני. התמקמנו והחום הגדול הכניס במהירות את כולנו למים הקרירים - השבט ה"בותימזוגי" במיטבו. בפעמים הקודמות הספיקה החבורה גם לשלב טיול במסע, אבל הפעם לוח הזמנים לא מאפשר.
אחד הילדים, דרור רמלר בן ה-3, מסתובב במקום מחופש לרימוך עם גיטרה ומשקפי שמש, וכולם מנצלים את ההזדמנות לתמונה טובה לאינסטגרם. "לפעמים אני קוראת לו דרור והוא אומר לי שהוא רימוך", מספרת לי אמו אפרת, שהצטרפה אמש עם בעלה ערן לסוף השבוע. "עכשיו אנחנו מחכים שיהיה לו אומץ לעלות עם ההרכב לבמה".
בניגוד לאמש הפעם אין במקום הגברה, ואנחנו הולכים למכוניות כדי לפרוק כמויות ציוד אדירות. כשכל כך הרבה ידיים עוזרות העבודה מסתיימת מהר מאוד, ואליאס הסאונדמן ואסי בן דוד מתחילים בהקמות הראשוניות. אני מנצל את ההזדמנות ולוקח איתי את חמי לשיחה קצרה. הוא שותף לרימוך ואורן בכתיבת החומרים בהרכב, וגם הוא, בדומה לזיו הרפז, חווה כבר הרבה דברים גדולים בסצנת המוזיקה הישראלית.
"בשב"ק החיבור העיקרי שלנו הוא על הבמה, ומאז ומתמיד היינו מגיעים, פוגעים ובורחים", הוא מגלה. "בבותימזוג ההופעה היא רק חלק מהעניין, ומתווספים לה הטיולים והבילויים המשותפים. אם בשב"ק היינו יומיים ביחד, אני חושב שזה היה נגמר במכות. כאן אנחנו רק מחכים להופעה הבאה".
מה בעיניך הקסם של הלהקה?
"הייתי בהרבה הרכבים ואני אומר לך שמה שקורה פה הוא נדיר. עשרה נגנים מוכשרים, שמתחברים עם חדוות יצירה ובלי אגו, זה לא מובן מאליו. אנחנו גם גורם חיובי בתקופה לחוצה וטעונה של העלאות מחירים, כשאנשים שמתקשים לסגור את החודש. יש כאן מיזוג ישראלי חם וטוב בטעם של פעם".
אתה והחבורה מובילים מחאה נגד העלאת מחירי הבירה. תפרט.
"אנחנו מתנגדים להעלאה החזירית של מחירי הבירה והערק על ידי הממשלה האהובה שלנו. אני יודע שיש כאן הרבה בעיות שצריך לפתור ויש אנשים שירימו גבה על בחירת המטרה הזו דווקא, אבל מבחינתנו בירה היא מוצר יסוד ובארץ המחיר שלה יקר לפחות פי שניים מבכל מקום בעולם המערבי. זו פגיעה ישירה במעמד הפועלים, ואין שום סיבה שבירה תעלה הרבה כל כך. זה מזון פרות מותסס, לא הרבה יותר".
בותימזוג תפרוץ לקהל הרחב?
"אין לי בכלל ספק שהפרויקט יכבוש את ההמונים. אנחנו להקת דרכים שאלופה בלעשות שמח, ואני בטוח שנגיע גם לקיסריה".
שעת ההופעה מתקרבת. הזמר הצעיר בר קרתי פותח את האירוע בכמה שירים פרי עטו, ובסיום הוא מזמין בהתרגשות את חברי הלהקה. רגע לפני שהם עולים, זיו ואורן מבקשים שלא אתבייש וכשיבוא לי פשוט אקח איזה כלי הקשה ואצטרף אליהם. אני נרגש רק מעצם המחשבה.
המקום מאויש בעיקר במשפחות ובכמה חבר'ה צעירים, שיושבים ליד שולחנות ושקועים בשיחות חולין ובלעיסת שניצלונים. אחר כך יתברר שהעובדה שכרגע רוב הסטודנטים בחופש פגעה מאוד במספר הצופים הפוטנציאלי. חברי הלהקה עולים להופיע באנרגיות גבוהות, הסאונד נשמע יופי ורימוך וחמי מנסים לגרום לקהל להתקרב, אבל ללא הצלחה. בותימזוג קצת מתבאסים וככל שההופעה מתקדמת מתקשרים פחות ופחות עם הקהל ומתרכזים בנגינה ובשירה. בשלב מסוים מגיע הרגע שאני כבר לא מצליח להתאפק.
אני קם, לוקח טמבורין ומצטרף ליחידת הקצב האחורית של ההרכב. עד עכשיו הקשר שלי עם אסי ורן מינורי, אבל על הבמה הם מקבלים אותי בחמימות כזו שאני מתאהב בהם מיד. אסי מציע לי טמבורין משובח יותר ויחד אנחנו מפליגים בנגינה קצבית מלאת אנרגיות. המוזיקה קליטה ואני כבר מכיר חלק מהמילים. "בותימזוג היא כמו לזכות במשהו טוב", אומרת לי ג'קי בסיומה. "גם כיף להיות הבת היחידה בלהקה. יש לי הרבה אחים גדולים, אבות ומאהבים. ניגנתי בהרבה מקומות, אבל אנרגיה כמו כאן אין בשום מקום".
איך זה לנהל זוגיות בתוך להקה?
"רימוך ואני מכירים כבר הרבה שנים ותמיד היינו מיודדים. בניגוד לפעמים אחרות שהיו לי קשרים בתוך הרכבים, כאן יש משהו מיוחד ונעים וכיפי".
יש עתיד להרכב הזה?
"אני רואה עתיד ורוד. כולנו אוהבים את מה שקורה כאן".
"אנחנו להקת דרכים שאלופה בלעשות שמח, ואני בטוח שנגיע גם לקיסריה".
עוד הופעה מסתיימת, ואנחנו חוזרים לרכב אחרי שקיפלנו את הציוד. אני עובר לרכב של אורן ויונתן מילר בחזרה למרכז. את הזמן העברתי בדליית כל פרט אפשרי מיונתן מילר על הסיבות האמיתיות לפירוקה ההיסטורי של "הופה היי", ועל החיים בתור נגן במשרה מלאה בגיל 54. "להיות מוזיקאי זה כמו להישאר נערה בת 17", הוא מסביר. "אתה כל הזמן נמצא ליד הטלפון ומחכה שיתקשרו אליך. הנה, ביולי כמעט לא הייתה לי עבודה".
אורן , מה השלב הבא מבחינתכם?
"אנחנו מתחילים לעבוד על האלבום הבא, בתקווה שנקליט אותו בחורף. חומרים לא חסרים ואנחנו צריכים לבחור את השירים בקפידה. כנראה ננסה לגייס תקציב באינטרנט, כי כסף להקלטות כרגע אין לנו".
אתה מאמין שתחיה מזה יום אחד?
"בעבר סירבתי לעסוק במוזיקה אם זו לא האמנות שלי, אבל עכשיו הדברים נפתחים. משהו התבגר בי. בותימזוג יכולה גם להפוך ללהקת חתונות מצליחה, ועכשיו אנחנו חושבים על הדרכים להפוך את העניין לכלכלי יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם