כוורת בפעם האחרונה: פרידה מפסקול הישראליות
אחרי קיץ ההופעות המבורך שהעניקה לנו, כוורת סגרה את פרק האיחוד בקריירה שלה עם הופעה מלאה, מרגשת ונוסטלגית, שהשאירה את הקהל האוהב עם טעם וחשק לעוד. חשק שכנראה כבר לא יסופק לעולם
אף אחד לא ציפה לצאת סחוט גופנית מהופעתה האחרונה של כוורת, אבל אין ספק שכל מי שהיה (ואני בטוח שגם בהופעה שלשום) בהופעת הפרידה של החבורה המופלאה, יצא מסופק ונפרד מאחת האהובות הגדולות של המוזיקה הישראלית. גם אם מדובר בחבר'ה שחלקם כבר סבים, אשר נתנו שואו ללא הפסקה במשך שעתיים וחצי ולא הרפו מדוושת הגז אפילו לרגע.
אפשר לומר שהכל הלך כרגיל בהופעת הפרידה האחרונה בהחלט של כוורת: גידי קרע את הקהל מצחוק, סנדרסון היה ידידותי לגיטרה והיא אליו, אפרים הראה שגם אחרי כל כך הרבה שנים הוא עדיין יכולים למשוך את הקול ב"אולי תשים לי קצת סוכר", אולארצ'יק הראה שהבחור החדש שבא לשכונה עוד יכול להטריף אנשים.
ועוד כמה רגעים גדולים: קלפטר, באחד הרגעים המרגשים במופע, שר את צליל מכוון (כשהקהל נותן לו סטנדינג אוביישן שלא מבייש את האומנים הגדולים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה). מאיר (פוגי) פניגשטיין, עשה את המוטל עליו וייצג את סיפורי פוגי כמו שצריך, ורכטר, בדרכו השקטה והייחודית הבהיר שהאולימפוס שהוא נמצא בו עם הקלידים שלו, זה משהו שאף אחד בזמן הקרוב לא יוכל להגיע אליו.
כן, כל מי שהיה אתמול יוכל להגיד שהוא היה בהופעה האחרונה של כוורת. הופעה שכללה רק אנרגיות חיוביות, קהל מגוון, צעירים שצרחו בקרבת הבמה ומבוגרים יותר, אלה שהיו שם פעם, והיום הסתפקו בעמידה מאחורה תוך דיקלום עיקש של כל השירים. אם תגיד לכל מי שהיה שם להגיע שוב פעם בשנה בשביל הופעה כזאת, אין אחד שלא ישלם שוב בשביל החוויה.
מצד אחד עומד לו אב שהביא את שני ילדיו בני ה-10 לפארק רק כדי שיוכלו להגיד שהם היו שם,בעוד הוא נזכר בנעוריו בערגה. מהצד השני עומדים להם זוגות מחובקים בכל הגילאים, לצד רווקים שהתחברו ל"ילד מזדקן" ו"צליל מכוון" ומבוגרים יותר שנזכרו איך היו שומעים בקלטות את שיר הגלשן בדרך אל הים.
וכוורת, מצידה, השיבה להם מצידה כל גרם מההשקעה הרגשית: מתחילת הערב אותתו גוב, סנדרסון, אולארצ'יק וחבריהם שדבר אחד הם לא באו לעשות הפעם - וזה לנוח. "גוליית", "סיפורי פוגי" (מי שלא ראה את סנדרסון עם שימלה מנוקדת, את אולארצ'יק עם כובע ואת קלפטר בתחפושת מכשף, פשוט הפסיד) - השביעייה העל זמנית פתחה את הכל, לא חששה לצחוק על הזיקנה, וידעה איך להגיש את כל ההופעה כמשהו שלא נשכח אף פעם.
"מרוב שאני מנותח, גנבי מתכות מחכים לי מתחת לבית. אני מקבל פלטינה בלי להוציא דיסק", אמר גידי גוב והבהיר את המצב הגריאטרי של חברי הלהקה. צ'רצ'יל כמעט ולא קם מהכיסא, ורק סנדרסון סגר לנו את הערב עם משפט כל כך נכון: "תודה שגדלתם איתנו", אולארצ'יק השלים אותו ואמר: "תודה שגידלתם אותנו".
למעלה מ-40 אלף איש באו לחבק את שבעת הזמרים/נגנים/מספרי סיפורים שהפכו לנדבך כל כך חשוב של הישראליות. כל הפסקה של חמש שניות בין שיר לשיר גרמה לציפייה אדירה וללחשושים המנסים לנחש את השיר הבא. אחרי הכל, לא מדובר בלהקה, מדובר בפס קול של כמה דורות שגדלו כאן.
שיר סיום, סוף ההצגה, לפני שהכל נגמר. פתאום, בהדרן השני, מתחילות לרצד להן תמונות של כל הלהקה מימים צעירים יותר. קלפטר עומד ומדגמן שיער גולש, להקת בנות מחובקת עם כל חברי הלהקה, בצבעי שחור לבן מעוררי געגוע וטעימה קלה של הימים ההם, ימי טרום הפילטר.
באופן אירוני, כדי לסכם את התקופה של כוורת בתרבות הישראלית ובמיוחד את איחוד הקיץ הכה מתבקש שהעניקה לנו השנה, אפשר להשתמש במילים של להקה אחרת: "להתראות, שלום, זה לא נגמר, זה רק הסוף". תודה לך כוורת על הכל. וכן, היה ממש נחמד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם