"רק אלוהים סולח": אכזריות בלתי נסבלת
אחרי עבודתם המשותפת הראשונה "דרייב", חוזרים הבמאי הדני ניקולס ווינדינג רפן והכוכב ריאן גוסלינג בסרט משותף נוסף, "רק אלוהים סולח". אכזר, אלים, נוטף דם
מאחר שמשחק בו ריאן גוסלינג הייתה ציפייה גדולה לבואו של הכוכב האמריקני הלוהט לקאן, לא מעט בזכות העובדה שסרטם המשותף הקודם, "דרייב", שהוקרן שם לפני שנתיים, זכה אז בתגובה הפוכה – סטנדינג אוביישן ורפן אף קטף את פרס הבימוי בפסטיבל אז. אלא שגוסלינג לא הגיע והותיר את הבמאי וכמה מאנשי הצוות והשחקנים האחרים לסנגר על הסרט במסיבת העיתונאים שאחרי ההקרנה לתקשורת.
גוסלינג מגלם בסרט את ג'וליאן, צעיר המנהל בבנגקוק מועדון אגרוף, ככיסוי לתא הפצת הסמים שהוא ואחיו בילי מריצים. בראש עסק הנרקוטיקה המשפחתי עומדת אמו של ג'וליאן, קריסטל (קריסטין סקוט תומאס). היא מוזעקת לבירת תאילנד מארה"ב לאחר שבנה הבכור בילי, הפייבוריט שלה, נרצח לאחר שחיסל באכזריות זונה. האם תובעת מג'וליאן, הבן החלש והכבשה השחורה במשפחה, לנקום את מות אחיו. אלא שבעיר פועל צ'אנג (ויטאיה פאנסרינגארם) שוטר לשעבר שהחליט לנקות את בנגקוק מפשע. הוא מאתר את מי שלטעמו פשעו וסרחו ומחסל אותם בזה אחר זה באכזריות סדיסטית דוחה. הטייטל "רק אלוהים סולח" מתייחס אליו. הוא לא חומל ולא מרחם. ג'וליאן מנסה לממש את דרישת אמו, אבל יודע שבסופו של דבר ייאלץ להתמודד עם צ'אנג האיום.
הסרט, שניכר כי לא מעט הושקע בו בניסיון לנפק יצירה בעלת כוריאוגרפיה של אלימה מסוגננת - יש שיאמרו חסרת טעם ונטולת כיסוי ממשי - מצולם ברובו באווירה אפלולית כהה, כשהצבע האדום בולט ושולט בה. ואגב, לידיעת מעריצי גוסלינג, הוא לא בדיוק משחק בתפקיד הראשי כאן, אלא מתחרה על זמן מסך עם פאנסרינגארם, שהופיע בשלושה סרטים לפני הפרויקט הזה, אבל מעולם לא למד משחק בצורה מסודרת.
ווינדינג רפן הסביר לתקשורת בקאן ש"הקונספט המקורי לפרויקט היה ליצור סרט על אדם המנסה להיאבק באלוהים. כשחיברתי את התסריט הייתי בתקופה מאוד אקזיסטנציאליסטית בחיי. רעייתי ואני ציפינו לילדנו השני וזה היה הריון קשה, והרעיון של לעשות סרט על אדם החפץ להיאבק באלוהים מבלי לדעת למה, נראה לי מאוד מושך. מתוך הרעיון הזה הוספתי דמות המאמינה שהיא אלוהים (צ'אנג), שהוא כמובן האנטגוניסט, כאשר הפרוטגוניסט הוא גנגסטר (ג'וליאן) המחפש אחר אמונה להיאחז בה".
"הסיטואציה הזו כשלעצמה היא מאוד אקזיסטנציאליסטית, כי האמונה מבוססת כל כך שנקבל תשובה מערכאה גבוהה יותר, אבל רוב הזמן אנחנו לא יודעים מהי השאלה", מתפלסף היוצר. "כאשר אנחנו זוכים בתשובה", הוא ממשיך, "אנחנו צריכים לסקור לאחור את חיינו, כדי לברר מה הייתה השאלה. בדרך זו הסרט מספק את התשובה, כאשר השאלה מתגלה בסוף".
תשואות רבות לצד שריקות בוז רמות. הטרילר ל"רק אלוהים סולח"
"דרייב", סרטו האחרון של רפן, היה המסחרי ביותר מבין סרטיו עד כה, וכאשר נשאל מדוע בחר ליצור אחריו סרט בתקציב בינוני בתאילנד למרות שעמדו בפניו אפשרויות תקצוב והפקה הרבה יותר גבוהות, הוא משיב: "סרט בתקציב בינוני זו הגדרה שעושה הנחה גדולה להפקה. זה היה הרבה יותר סרט דל תקציב מאוד. הכל התחיל כשחתמתי על חוזה של עשיית שני סרטים עם חברות ההפקה 'וויילד באנץ' ו'גומונט'. 'רק אלוהים סולח' היה אמור להיות הסרט הראשון בשיתוף הפעולה הזה, אבל אז הגיע 'דרייב' והחלטתי לעשות אותו קודם ולדחות את 'רק אלוהים סולח'".
"אבל הסרט הזה היה כבר כל כך בתודעה שלי, שהחלטתי לעשות אותו מייד אחרי 'דרייב', כשכבר במהלכו התכוננתי אליו. נכון שהיו לי ביד הצעות כלכליות נדיבות לפרויקטים מעניינים, ובחנתי אותם ברצינות, אך 'רק אלוהים סולח' טרד את מנוחתי במשך תקופה ארוכה, אז החלטתי ליצור קודם אותו, לפני שאוכל נפשית להתפנות לפרויקטים אחרים".
כשצופים בסרט נוצר בתחילה הרושם שמדובר בסרט פשע - גנגסטרים טיפוסי. רושם זה מתברר כמוטעה, כי בהמשך הוא הופך בהדרגה לסרט שבבסיסו מוטיבים של נקמה המזכירים טרגדיה יוונית. גם מערכת היחסים בין ג'וליאן ואמו הופכת מורכבת ואפילו נרמזת בהם אירוטיקה חבויה. "תמיד רציתי ליצור סרט על יחסי אם-בן והקונפליקטים שנוצרים בתוכם", אומר רפן. "רציתי שהסרט ייפתח כשהוא משויך לז'אנר מובהק, אך בהדרגה משתנה למשהו אחר, ככל שמערכת היחסים בין האם והבן מתפתחת".
זהו כאמור שיתוף פעולה שני של רפן עם גוסלינג, ועל כך אומר הבמאי: "תחילה היה אמור שחקן אחר לבצע את התפקיד של ג'וליאן, אלא שהוא פרש בשלב מוקדם של העבודה על הסרט. מבחינת התוצאה הסופית, אני רואה בכך ברכה, שכן כך התאפשר לריאן ולי להמשיך את שיתוף הפעולה בינינו. באופן מוזר, כתבתי את התסריט לפני יצירת 'דרייב', והדמות של ג'וליאן כבר הייתה שקטה, ממעטת בדיבור. וכשריאן ואני התחלנו לעבוד על הדמות בתסריט אחרי 'דרייב', השפה השקטה הזו באה לנו בטבעיות, מה שסייע לנו רבות, כי ג'וליאן הוא דמות מיוסרת, שלא מנהלת דיאלוגים עם אנשים אלא יותר מסתגרת ונאבקת עם השדים שבתוכה. לא יכולתי לדמיין מישהו שיעשה זאת יותר טוב מריאן, מה גם שאנחנו חושבים כמו יחידה אחת".
על הגיבור האחר של הסרט, ויתאיה פאנסרינגארם, אומר רפן ש"ללהק סרט בתאילנד זו משימה מסובכת כי לשחקנים שם אין ניסיון מקצועי ממשי. אלה אנשים שהחליטו להיות שחקנים בעודם מחזיקים בג'ובים אחרים. הייתי בר מזל שבמהלך הליהוק הפתוח שם, שאתגר איתי בזכות עצמו בעיר של 12 מיליון תושבים, בדרך נס ויתאיה הופיע כבר בהתחלה. פגשתי אותו שנה וחצי לפני הצילומים וידעתי שהוא האחד. אני לא יודע להגיד בדיוק למה, שכן מבחני המסך שלו ללא היו ממש מצוינים, אבל היה בו משהו, סוג של טוב לב ושלווה – ויחד עם זאת קלטתי שהוא בלתי צפוי, תכונה שתמיד מרתקת אותי.
"בכל סרטיי, השחקנים נוטלים חלק גדול ביצירת הדמויות, והדי.אן.איי שלהם נספג בתוכם. ויתאיה הבין מהר שבדמות שלו גלומים יחדיו השופט, חבר המושבעים והתליין – אדם המסוגל להחליט מה טוב ומה רע. והוא הצליח להביא לתפקיד בדיוק את מה שחיפשתי, סוג של צדק שהוא בעצם קארמה. על כל דבר רע שאתה מבצע, משהו רע ירדוף אחריך כתגמול, והוא זה שמחליט האם לרדוף אחריך או לסלוח לך".
על תפקידה של קריסטין סקוט תומאס אומר רפן: "אנחנו כל כך רגילים לכך שתפקידי פושעים ודמויות אלימות מעולם הפשע שייכים לגברים, שריתק אותי לכתוב דמות של אישה העומדת בראש היררכיית פשע ומגלמת את הרוע האבסולוטי. חשבתי על קריסטין כמתאימה לדמות אמו של ג'וליאן כבר בשלב מוקדם. היא ואני נפגשנו בפריז וכשראיתי אותה חשבתי שנכון יהיה ליצור לדמות קומבינציה של ליידי מקבת ודונטלה ורסצ'ה. קריסטין נהנתה להיכנס לעורה של דמות שהיא ביצ'ית אולטימטיבית. יחד עם זאת היא הייתה צריכה להיות גם גדולה מהחיים. היה צורך בכך כדי שהיא תוכל לגלם דמות מפותלת דומיננטית".
על מקורות ההשראה שלו לסרט אומר רפן ש"היו כל מיני השפעות שלקחו לכיוונים שונים. אחת המרכזיות בהן הייתה עבודתו של ריצ'רד קרן והאובססיה שלו עם דמויות אלימות, במיוחד בסרטו הקצר 'הצלם השטני' (1990). והייתה לי כמובן גם תשוקה אובססיבית להפגיש בין הטרגדיה היוונית ובנגקוק".
כשרפן נשאל על מקומו של "רק אלוהים סולח" במכלול יצירתו (בארסנל שלו שמונה סרטים עד כה), הוא אומר: "כל מה שאני עושה הוא על מנת לאתגר את עצמי, בכל פעם מחדש. כמובן שיש הקשרים לעבודותיי הקודמות, אבל כבר לפני שנים הפסקתי לנסות להבין מדוע אני עושה את מה שאני עושה, כדי שאוכל לעשות אינסטינקטיבית את מה שאני אוהב לראות כשאני הולך לסרט".
ואי אפשר בלי האינפוט של גוסלינג, כפי שמשתקף מראיון שערך איתו המגזין "אינדי ווייר". אז ראשית, הוא לא הגיע לקאן עם רפן משום שהיה שקוע בבימוי סרטו הראשון "איך ללכוד מפלצת", ולדבריו לא התאפשר לו להפסיק את הצילומים לצורך טיסה לרביירה הצרפתית, למרות שמאוד השתוקק לעשות זאת. "ניקולס עושה סרטים אישיים מאוד, שלא שכיח לראות היום ושלא מנסים לפנות לקהל רחב", הוא אומר בראיון.
"הייתה לי הזכות להתנסות בעבודה איתו ב'דרייב'. במקרה הזה לא תמיד הבנתי את הסרט ואת מה שעשינו, אבל אני מעריץ אותו מספיק כדי לסמוך עליו. זה מעניין מאוד לראות מישהו שעושה משהו מסיבות כל כך אישיות. התיאור שלו את הדברים שונה, הוא יותר פטישיסטי. אבל משתדל לא להיות מודע לכך ולחשוב על זה, כי אני מאוד מעורב בכך".
על הזיקה של רפן לאלימות בסרטיו, לעומת גישתו שלו, הוא אומר: "אצלי זה לא חלק מהפאזל הפנימי כמו שזה אצלו. הוא צפה ב'טבח המנסרים מטקסס' כשהיה ילד, לפני שהלך לבית הספר, כך שזה חלק ממנו. כשהייתי ילד צפיתי ב'רמבו' ויום לאחר מכן לקחתי סכינים לבית הספר וזרקתי אותם על כולם. כך שהייתי מושפע מאלימות בסרטים לפני 'דרייב'. אבל בהתעסקות בזה מדובר בעבורי בדרך עבודה חדשה לחלוטין. זו שפה קולנועית חדשה מבחינתי, שלא הייתי מורגל בה".
על ג'וליאן, בן דמותו ב'רק אלוהים סולח', הוא אומר: ניקולס מצלם את סרטיו באופן כרונולוגי, כך שהוא מחליט על הסרט שהוא רוצה לעשות ככל שהתהליך נמשך. אבל כאן, בניגוד ל'דרייב', בו הייתי דרייבר, בסרט הזה הייתי כלי הרכב שבו נהג ניקולס. ולמעשה, גם הקהל. הדמות שלי היא של כלי לחוות דרכו את העולם והנפשות הפועלות בו. כך שלא התייחסתי לסרט הזה בדרך הרגילה, שבה אתה מחפש את סיפור הרקע של הדמות. זה היה יותר לצאת מהדמות כדי להרשות לעצמי לשמש ככלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם