נשק קטלני: טומהוק צרחו עלינו אושר טהור
תמהיל בלתי אפשרי של רוק, מטאל, סרף ופאנק הפכו רשמית את טומהוק לחטיבת הטירוף המקצועית ביותר שנראה כאן הקיץ. היא מה שנוצר כשמחברים בין נגנים ותיקים, שיוף מוזיקלי ואחד, מייק פאטון, שהעולם הזה פשוט לא היה נראה אותו דבר בלעדיו
לפני ביצוע השיר, הבטיח הגנרל שאלו הצלילים שישלחו אותנו הביתה במצב רוח טוב, וכמה שהוא צדק. מיד אחריו ירדו גרזיני המלחמה מהבמה לצלילי נעימה אינדיאנית, אותה אחת שפתחה את המופע. ואולי הדיסוננס המובנה הזה, בין להקה עם שם של כלי נשק של ילידי אמריקה שהוציאה אלבום שלם שכולו הומאז' לתרבות זו, לבין סיום הופעה בארץ, בחום הישראלי עם שיר קאנטרי של צאצאי הטובחים בילידים, הוא זה שמייצג את החוויה הפאטונית בכלל והטומאהוקית בפרט, בצורה הטובה ביותר.
היפסטרים, מטאליסטים, פאנקיסטים, הורים, ילדים, נערים, נערות, קאובויים ואינדיאנים, ארנבות, נשרים ודובים, כולם באו לחזות בחברי פיית' נו מור, מיסטר באנגל, דה ג'יזוס ליזארד והלמט מנגנים את המוזיקה שלהם, שילוב בלתי אפשרי אך הומוגני לחלוטין של סרף-רוק, סיקסטיז, פאנק, רוק, מטאל ועוד, כיד הדמיון הטובה עליהם, ועלינו.
פאטון אוהב את ישראל וישראל אוהבת אותו. "נעים להיות במקום כל כך גדול ולראות כל כך הרבה פרצופים חברותיים", הוא אומר והקהל מסכים. "הקהל משיגנע", אומר דווין דניסון הגיטריסט ופאטון צוחק. "זו הפעם הראשונה שלך בישראל, נכון?" הוא אומר. יש לו קילומטראז' אצלנו, עם כל הפרוייקטים הרבים שהוא מביא לארצנו, הוא מרגיש בבית ורואים זאת: הוא קופץ, משתולל, נרגע, צוחק וזועף.
למרות שמיד עם היווצרותה של הלהקה הצהיר פאטון שזהו פרוייקט של דווין דניסון, מתהילת הג'יזוס ליזארד, אי אפשר להתבלבל לרגע ולטעות לגבי מי הוא המנהיג הבלתי מעורער על הבמה. בכריזמה שמציפה את כל היכל נוקיה שולט פאטון בקהל ביד רמה, ברוב הזמן בלי לדבר אפילו.
נאמנים לשמם, חברי הלהקה נתנו הופעה חדה ומושחזת - מבלי לבזבז יותר מדי זמן (פרט לאיחור האופנתי בן החצי שעה בעלייה לבמה), הלהקה יורה את שיריה ומדייקת בכל פגיעה. הביצועים מושלמים, נאמנים למקור וכשהם לא, הם רק משפרים, בשום אופן לא גורעים.
הם כבר לא חבר'ה צעירים, חברי טומהוק. הם מוזיקאים מיומנים ומשופשפים, בעלי נסיון רב, וזה ניכר בכל פריטת מיתר ומכת תוף. בכל צווחה, נהמה, יללה, או מלודיה ממכרת. הכל זורם, הכל נמצא במקום ורק הטירוף של הגנרל הידוע לשימצה מספק איזה שמץ של ספונטניות: "תל אביב - כל כך כואב לי התחת!" הוא מכריז בתחילת ההדרן, רגע לפני ביצוע חידוש לשיר של הבד בריינס. נו, לפחות הוא לא עולה באש.
כל החוויה לא הייתה ארוכה במיוחד. בסך הכל שעה, אך שעה דחוסה, אינטנסיבית ומספקת מעין כמותה. ולמרות זאת, שהכל תם ונשלם, לא הייתי מתנגד לעוד שיר אחד וזהו. ואחריו עוד אחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם