ברוס ויליס: "נמאס לי כבר מפיצוצים ואקשן"
ויליס ברוס שוב מככב בסרט עמוס פיצוצים, גם אם הוא מעדיף תפקידים אמנותיים יותר. בראיון אישי הוא מודה שהסכום על הצ'ק עדיין משפיע על בחירת הסרטים שלו, גאה שבסוף העשור השישי לחייו הוא משחק בסצנות האקשן הכי גדולות, ומצליח לגרום לעוד מראיינת להתאהב
לא שאני מתלוננת, חלילה. ידעתי מראש למה אני נכנסת. הבטיחו לי 20 דקות ולא ידעתי את נפשי מרוב אושר. אני מאוהבת בברוס ויליס מאז שגילם את דיוויד אדיסון השנון בסדרת הטלוויזיה "בלשים בלילה". בנוסף , יש לי בן שגדל על סרטי "מת לחיות", כך שגם אני ספגתי את הסרטים האלה בסוג של אוסמוזה, ותוך כדי כך גם למדתי כמה דברים חשובים שיעזרו לי בחיים. למשל, אם אזדקק למישהו שיוכל לפוצץ לבדו צבא שלם כשהוא לובש גופייה בלבד - אני יודעת למי להתקשר.
אז טסתי לניו יורק לקבל את עשרים הדקות שהובטחו לי. האמת היא שלא ממש תפסתי שמדובר ב"ג'אנקט" כשקיבלתי את ההצעה, אבל עכשיו אני כבר יודעת ש"ג'אנקט" הוא עניין תעשייתי כמעט: האולפנים מטיסים על חשבונם עיתונאים מכל העולם ומשכנים אותם במלונות, והכל בשביל פגישה קצרה ביותר עם הכוכב - או "הטאלנט".קצת מדכא, אבל כדי להסתכל על חצי הכוס המלאה, שוב אסתייע במחשבון. גיליתי שאם כוללים את הטיסות, המלון והמזון, אולפני "האחים וורנר" שילמו משהו כמו 100 פאונד לכל אחת מהשאלות שלי.
אז הגעתי לניו יורק, זרקתי את החפצים במלון שלי, והמשכתי למלון יפה יותר (מנדרין אוריינטל בכיכר קולומבוס), שם כבר המתין לנו אוטובוס שייקח אותנו להקרנה של "רד 2". היו שם עיתונאים גרמנים, יפנים וטורקים, וחלקם ממש התרשמו כשגילו שאני עומדת להיכנס לראיון "אחד על אחד" עם ברוס.
הסרט הוא קומדיית אקשן והמשך ל"רד". ויליס מגלם את פרנק, סוכן סי-איי-אי לשעבר שכבר פרש, אבל עדיין מסוכן מאוד. בסרט, שמככבים בו גם דיים הלן מירן, ג'ון מלקוביץ', סר אנתוני הופקינס וקתרין זיטה-ג'ונס, המון דברים מתפוצצים. לא ממש הבנתי את העלילה, שקשורה לאיזה רוסי ולנשק גרעיני.
ומה חשב המבקר על "רד 2"?
למחרת בבוקר חזרנו למנדרין אוריינטל ב-8:30 למה שחשבתי שיהיה הראיון שלי, אבל התברר שמדובר במסיבת עיתונאים עם ויליס ודיים הלן. בהתחלה אמרו לי שמכיוון שאזכה ל"אחד על אחד", לא יאפשרו לי להשתתף במסיבת העיתונאים, למרות שאינני מבינה מדוע. אולי זה יהיה קצת חמדני מצדי? אולי חשיפת יתר אל הטאלנט עלולה לגרום להתעלפות או לפריחה? רציתי להתווכח איתם, אבל אני אדם צייתן וביישן שחושש מעימותים אז רק עשיתי פרצוף עצוב, וקיוויתי לטוב. זה עבד. בסדר, את יכולה להיכנס, הם אמרו, אבל אסור לך להציג שאלות.
בסופו של דבר הטאלנטים הגיעו ואנשי הצוות הציגו אותם. "ברוכים הבאים, דיים הלן וברוס", אומרת אשת יחסי הציבור, זו עם המיקרופון. "לורד ברוס ויליס", מתקנת אותה דיים הלן. "הוא הלורד של היקום". דיים הלן, אין עליה - וזאת אף שזה כבר היום השני של הג'אנקט. אחר כך, כשהפעלתי את הרשמקול שלי שהיה מונח על השולחן לפניהם, שמעתי אותה אומרת לוויליס בעת שהיא תפסה את מקומה: "אתה לא עייף, ברוס, אחרי אתמול? אני מרגישה שהמוח שלי הפך לדייסה. זה נורא". ויליס רוטן. ויליס נראה משועמם. משועמם מאוד.
ואני לא מאשימה אותו. גם אני משועממת, ואצלי זו הפעם הראשונה, בעוד שהוא משתתף בג'אנקטים האלה כבר שנים. השאלות שמוצגות לשניים מגוונות. החל מאלו שאני מבינה שהן סטנדרטיות (מדוע החלטת להשתתף בסרט הזה? האם נהנית להשתתף בסרט הזה?) ועד לשאלות ביזאריות ממש (אחד העיתונאים שאל את ויליס: האם אי פעם פחדת מאישה חמושה? ולא חמושה? "לא ממש", השיב ברוס).
ויליס מתעורר לחיים רק כששואלים אותו אם ביקר אי פעם בסניף של "קוסטקו" (רשת חנויות הסיטונאות הגדולה ביותר בארצות הברית). סביר להניח שהשאלה הזו מעולם לא הוצגה בפניו, אבל הפעם היא רלוונטית, משום שבסצנת הפתיחה של הסרט, פרנק (הדמות אותה הוא מגלם) עורך קניות באחד מסניפי הרשת. "אני אוהב מאוד את קוסטקו", משיב ויליס. "זה לא שאני ממש צריך משם משהו, אני פשוט אוהב את הגודל. אני אוהב את העגלה הגדולה ואני אוהב לנסות למלא אותה בדברים. כשאני מגיע לקופה אני מגלה שאני לא באמת צריך את מה שאספתי. אני לא צריך טלוויזיה ענקית. אני פשוט נהנה מהגודל". ואז הוא מוסיף: "זה כמו מוזיאון".
מסיבת העיתונאים מסתיימת, ואני בטוחה שעכשיו הגיע תורי ל"אחד על אחד". אלא שאני מגלה שעליי להמתין עוד שלוש שעות. סוף-סוף קוראים לי. ויליס, נאמר לי, יעשה את ה"אחד על אחד" בסוויטה שלו בקומה ה-39. אז אני עולה לקומה 39, אבל כשאני מגיעה, אחד מאנשי הצוות אומר שברוס כבר לא רוצה לעשות את ה"אחד על אחד" בסוויטה בקומה 39, ושואל אם לא אכפת לי לעלות לחדר בקומה 40. אז אני עולה לחדר בקומה 40, אבל אז בחור נוסף מהצוות נכנס ואומר שוויליס החליט בכל זאת לעשות את ה"אחד על אחד" בסוויטה שלו בקומה 39. אז אני חוזרת לקומה 39, והנה ויליס.
ויליס הוא לא מהשחקנים שיכולים לגלם בקלות דמויות אחרות. הוא אחד מכוכבי הקולנוע שהם פשוט מי שהם. כל מה שנדרש מהם הוא לגלם את עצמם, פחות או יותר, פעם אחר פעם, מכיוון שיש להם מספיק כריזמה כדי לעשות זאת. הוא לא גבוה במיוחד וגם לא לבוש בהידור (ג'ינס, טישירט אפורה ולא צמודה) ואפילו לא חתיך באופן יוצא דופן. ובכל זאת, אני מאושרת עד הגג: זה ברוס ויליס.
ומכיוון שאני רוצה שהוא יאהב אותי ויבחר בי מבין כולן, בחרתי בטקטיקת החנפנות. "מר ויליס", אני אומרת, "אני מקווה שברור לך שלא הייתי טסה 6,500 קילומטר בשביל כל אחד". "מדהים", הוא משיב, קצת בסרקסטיות. אני משנה טקטיקה. "האם זה בטוח לשבת לצדך? " אני שואלת, "שום דבר לא עומד להתפוצץ? " "לא", הוא משיב. "זה לא מעצבן אותך להיות בביזנס שמחובר למכונת יחסי ציבור? " אני מנסה שוב, "לא בא לך רק לשחק וזהו?". "לא ממש", הוא עונה.
אני ממשיכה הלאה, בגבורה. נהניתי מהסרט, אני אומרת לו, אף שזה לא לגמרי נכון, אבל אם אי פעם הייתה לי הזדמנות מוצדקת להוציא מפי שקר לבן - עכשיו הוא הזמן הנכון. "תודה", הוא משיב. אני מוסיפה שהסרט שלו שאני הכי אוהבת הוא "לא פראייר של אף אחד". גם זה לא לגמרי נכון, אבל אחד הדברים שלמדתי במשך השנים הוא שכוכבים, בעיקר כאלה שעלולים להיות רגישים בעניין איכות הסרטים שלהם, אוהבים שאתה מזכיר את הסרטים הקטנים יותר, שהם עשו מתוך אהבה ולא בשביל הכסף. וזה עובד. "זה אחד הסרטים שגם אני אוהב", הוא אומר. "עשיתי את הסרט הזה כי כך זכיתי לעבוד עם פול ניומן".
לא מפריע לך שרואים בך כוכב סרטי פעולה, למרות שהשתתפת בסרטים מכל מיני ז'אנרים? "לא. אני יודע איפה אני חי. אני עושה כל מיני סרטים, אבל מה לעשות שסרטי האקשן הפכו לליין העיקרי. אני נהנה להתפרנס מסרטי אקשן, אבל אני עושה כל מיני דברים: סרטים קטנים, סרטים גדולים, סרטים בינוניים וסרטי מדע בדיוני".
אם מישהו לא ראה מימיו סרט של ברוס ויליס, איזה סרט תמליץ לו לראות?
"יש כמה וכמה", הוא אומר. "לא יודע אם אני יכול לבחור אחד: 'לא פראייר של אף אחד', 'החוש השישי', 'ספרות זולה', 'לופר', /12 קופים'" .
"12 קופים"?
"'12 קופים, בטוח'".
אני מציינת בפניו שהוא לא הזכיר אף אחד מסרטי הפעולה שלו בין הסרטים שהוא הכי אוהב.
נמאס לך מהם? קורה לך שאתה מתעורר בוקר אחד ואומר לעצמך, "לא מתחשק לי לפוצץ היום שום דבר, לעזאזל כדורי האש, אני נשאר בבית ואופה עוגה"?
"פיצוץ דברים הוא אחד הדברים הכי משעממים שמבקשים ממני לעשות. בשלב מסוים זה עונה על ההגדרה 'ראית אחד, ראית את כולם'. נכון שזה מושך קהל מסוים, אבל אחרי שראית כדור אש גדול פעם אחת, זה כבר לא כל כך מרגש".
אבל הקהל חוזר שוב ושוב.
"נכון, זו הגרסה המודרנית של מערבונים וסרטי מלחמה. הטובים נגד הרעים".
אם לא היית משתתף בסרטי פעולה, היית צופה בהם?
"רק לעתים רחוקות. דווקא אהבתי את ?מלחמת העולם Z".
שמתי לב שבאמצע גורד השחקים ממול מישהו מנקה את החלונות. אני שואלת את ויליס אם לפעמים הוא תוהה מה הוא היה עושה אם הקריירה שלו לא הייתה ממריאה. האם הוא מביט במנקה החלונות וחושב "זה היה יכול להיות אני"?. "לעתים רחוקות", הוא עונה. "אני פשוט לא משחק את המשחק הזה של 'מה היה אילו'". "אולי עדיף ככה", אני אומרת. "לא יודע מה זה היה נותן לי", הוא אומר.
האם קרה לך אי פעם שהסתחררת מההצלחה?
"אני מתייחס לעבודה ברצינות. היא משמשת אישור ליכולת שלי. אני אוהב להשלים משימות, ועבודה על סרט היא סוג של משימה. אני רוצה לראות אם אני מסוגל לעשות את זה. וזה תמיד אתגר. אני אוהב לספר סיפורים, ולספר סיפור בצורה שונה מהפעם הקודמת".
וכשאתה מקבל את הצ'ק על ההשתתפות בסרט, אתה עדיין מתרגש מהסכום?
"לא. אבל אני לא יכול לומר שמתרגלים לזה. אני מגלה שאני חושב על זה רק במצבים כאלה, כשמישהו מציין בפניי שאני עשיר. זה לא שאני יושב בחדר וסופר את המטבעות".
האם בגיל 58 אתה חושש מהזדקנות?
"זה עוד נושא שאני מקדיש לו מעט מאוד מחשבה. ברור לי לגמרי מה נמצא בשליטתי ומה לא. מזכירים לי מפעם לפעם, אבל אני עדיין מסוגל לנוע במהירות בקו ישר, אם זה מה שנדרש ממני, וזה יתרון בסרטים. אני בטוח שביום מן הימים אתחיל להאט, אבל זה לא קרה עדיין. אני נהנה לעשות את סרטי 'רד', כי הם כיפיים ודורשים הרבה מחשבה, בנוסף לקומדיה פיזית".
הוא בן של מסגר מניו ג'רזי. הסרטים הראשונים שראה היו "במבי" ו"היא ענדה סרט צהוב" (מערבון מ-1949), והספר שהכי אהב בילדותו היה "שר הטבעות". זה בערך מה שהספקתי ללמוד על ילדותו, כי התחילו להאיץ בי לסיים. אני אומרת לוויליס שהוא לא נראה כאדם שמטיל ספק באשר ליכולות שלו. הוא מסכים: "לא מדאיגים אותי דברים כאלה".
ומה קורה כשסרט נכשל, כפי שקרה גם לסרטים שלך?
"אני בסדר עם זה. יש גבול למה שאתה יכול לעשות כדי לנצח. גיליתי שאני מסוגל לעבור הלאה ולא לעשות מזה ביג דיל. אבל רק לעתים רחוקות אני מפסיד".
ואיך תגיב אם אביס אותך ב"מונופול", למשל?
"אשחק נגדך שוב".
האם אתה בוכה לפעמים?
"בוודאי. כל הזמן".
יש לך דוגמה?
"האולימפיאדה. האושר בניצחון והעצב של ההפסד תמיד מרגשים אותי. אני אוהב לראות אנשים מנצחים נגד כל הסיכויים, והילדים שלי יכולים לגרום לי לבכות. משמחה".
לוויליס שלוש בנות מאשתו לשעבר, דמי מור. אלו היו נישואים אייקוניים. הוא היה "בלשים בלילה" והיא "רוח רפאים". הם נפרדו והיא התחתנה עם אשטון קוצ'ר, אבל נדמה שברוס אף פעם לא התרחק לחלוטין. הנה הוא, בתמונה שצילמה אנני ליבוביץ, במסע דיג יחד איתם; הנה הוא במשחקי בייסבול איתם, בפרימיירות ובפתיחות של תערוכות. קראתי שעכשיו, לאחר שמור וקוצ'ר נפרדו, הוא קנה דירה ממש לידה בניו יורק. נוח, אני מניחה, אבל זה נראה קצת מוזר, במיוחד לאחר שהתחתן עם הדוגמנית אמה המינג. לשניים נולדה בת, מייבל, כיום בת 15 חודשים.
אתה טיפוס ביתי? אתה מבשל?
"יש כמה דברים מיוחדים שאני יודע לבשל. ואני טוב מאוד בארוחות בוקר. אני גם מנקה. אני לא יכול לסבול חדר לא נקי, וכך גם אשתי".
ברוס ויליס גם שואב אבק?
"כן".
אחרי 11 דקות מסמנים לי שזהו, זה נגמר. אבל אני ממשיכה. אני אומרת שאני אוהבת את השם מייבל, וגם מטילדה. "מטילדה זה יפה", הוא אומר. "ואני אוהב גם את השם אלינור". ויליס אומר שלא ראה את מייבל כבר שלושה שבועות כי הוא כל הזמן בדרכים, ומוסיף שהוא "כבר מת להגיע הביתה ולראות אותה", ולכן הוא כל כך משתוקק לברוח. הוא מראה לי תמונה של מייבל בסלולרי שלו.
לפני שאנו נפרדים אני שואלת אם הוא עומד לחבק אותי אחרי שטסתי 6,500 ק "מ בשביל פחות מעשרים דקות. הוא מחבק, ואפילו מוסיף את החיוך המפורסם בזווית הפה. בנוסף הוא מייעץ לי איך להעביר את הזמן עד הטיסה. "סנטרל פארק. תמיד קורים שם דברים. או שתטיילי לאורך ההדסון". ואז אנשי הצוות לוקחים אותו. אם להיות כנה, אני לא חושבת שברוס התאהב בי, אבל אני עדיין בטוחה שזה היה קורה - אילו רק היו נותנים לי יותר זמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם