"חברים" של רגב קונטס: לא סרט מהפיכה
על אף הרושם הראשוני שהוא יוצר, הסרט התיעודי "חברים" של הבמאי רגב קונטס לא עוסק בצדק חברתי או במלחמות פוליטיות. מדובר בסיפור אישי וקטן המסופר היטב, אשר מתנקז לסוף אנושי ונפלא. בניגוד לסופה של המחאה ההיא
נקודת מבט של איש בודד.רגב קונטס ב"חברים" צילום: עמית צינמן
רגב קונטס, במאי דוקומנטרי במקצועו, היה אחד מיוזמי ומובילי המחאה החברתית. מהחומרים שאסף במהלכה בנה את "חברים" - סרט דוקומנטרי, אבל לא על המחאה ההיא. "סרט זה", נכתב בתחילתו, "הוא נקודת מבט אחת בודדת של איש קצת בודד בפני עצמו". מי שמצפה למצוא ב"חברים" את סיפור המחאה - רקע, תהליכים, מאבקים פנימיים ודינמיקה של הנהגה ספונטנית ומבולבלת - יתאכזב. הסיפור הוא, כאמור, רגב קונטס. איש קצת בודד, הדירה שכמעט ונאלץ לעזוב, האוהל שהקים, הפעילים ואלפי האנשים שהצטרפו ונהיו בשבילו, לראשונה, לחברים.
קונטס הוא אנטי-תזה למהפכן ייצוגי. הוא מסתגר, דבוק למחשב, חיוור משהו, לא פוליטי, לא פוליטיקאי. "הייתי ילד כאפות, שמן ודחוי", הוא מעיד על עצמו. למעשה, קונטס הוא ייצוג למהפכן החדש. בפייסבוק הוא מלך. 5,000 חברים , הוא מעיד. הקיום החברתי שלו, חבר אחר חבר, מסתכם ברשימה שמית ברשת חברתית. מכאן שהמהפכה, כלומר זו הפיסית, משמעותה בשבילו יציאה מדף הבית, מהכוך הלבנבן, לנאומים על במה וחיבוקים עם אנשים "מיוזעים".
נכון , היה שם גם דיור, מצוקה, צדק חברתי, בלה בלה. "חברים" לא מתעלם מכל אלה. הוא פשוט שם אותם במקומם הראוי, מול הסיפור האישי: בצד. במעטפת. אביו של קונטס, למשל, זורח מהנאום הפומבי והמוצלח של התכשיט. תמיד רצה שהבן ירוץ לכנסת, והנה עכשיו - הוא כבר ממש שם. "משכורת חבר כנסת ותקציב ביגוד" הוא מנסה לשכנע את הבן לעשות מעשה שמולי וסתיו 0כפי שיתברר יותר מאוחר).
אבל את הילד זה לא מעניין. הוא כבר נבחר. יש לו חברים. ומהפגנה להפגנה, מעגל החברים מתרחב. פעילים, גננת מבוגרת, נערים בחוף. המחאה מתפשטת ואיתה הגל התקשורתי הענק, כלומר הכוח שניתן בידי מספר פעילים מתעצם. ממילא, החלום החברותי של קונטס מתרחק. קונטס הוא כבר פוליטיקאי בין פוליטיקאים, כבול בסבך של תככים ומאבקים מיוזעים, הפעם לא בשל חיבוקים. "היינו חברים מהפייסבוק למשך שלושה חודשים", הוא מודה בסוף.
קונטס, כאחד ממנהיגי המחאה ההיא, עשה לעצמו חיים קלים. הוא ברח מהסיפור הרחב, משאיר רמזים דוקומנטריים ספורים למביני עניין. הוא נמלט ממה שבאמת נעשה שם, מאחורי הקלעים, משמיט את הגופים שהתערבו באותה מחאה, הגורמים או האנשים שחיבלו בה, הכוח שעלה ושיכר את ראשי המנהיגים, האגו, הקנאה. אפילו זוגתו, שיר נוסצקי, גם היא פעילה מוכרת באותה מחאה, כמעט ולא מופיעה בסרט.
ברח - ועשה בשכל. במקום מחאה, קונטס הביא סיפור. אישי, קטן, אולי צר מלהכיל. אבל עשוי טוב, מהודק, מתמרן את הצופה בחלקלקות עד הסוף הנפלא (במציאות, הסוף מריר קצת יותר). סופה של המחאה אולי פורר את הישגיה; המאבקים הפנימיים אולי העיבו על החוויה, אבל הסיפור האישי של קונטס - "חברים" - נותר שלם, ללא פגע. המהפכה חתכה מהטלוויזיה, נחתה בדוקו, ושום דבר רע לא קרה.
"חברים", יס דוקו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם