רגב קונטס: "אף אחד ממנהיגי המחאה לא היה בשל לפוליטיקה"
רגב קונטס התחיל לעשות סרט על מפגש פיזי עם חברים מהפייסבוק, כדי לראות איך זה עובד במציאות. ואז התקשרה אליו דפני ליף והוא הפך ברגע לאחד ממובילי המחאה החברתית של שנת 2011. המחאה אמנם גוועה, אבל לפחות יצא מזה הסרט "חברים", שהוביל אותו לגלות את עצמו ואת עם ישראל מחדש
הסרט המתוכנן עסק בניסיונותיו לפגוש פנים אל פנים כמה שיותר אנשים מתוך 5,000 החברים שיש לו בפייסבוק, ושנשמר ביניהם קשר וירטואלי כלשהו. "רציתי לראות אם בתקופה הזו, שבה אף אחד לא מתחייב לשום דבר, ואפשר להחליף כל אחד בכל אחד, אפשר יהיה לעשות משהו עם האנשים האלה", הוא משחזר. "התחלתי לצלם את הסרט הזה כשנה לפני פרוץ המחאה החברתית".
כך בעצם נבנו התשתית והפלטפורמה שבאמצעותם התאפשר לקונטס לעקוב אחר מה שהתחיל כמחאת דיור קטנה ואישית, והסתייפ במחאה החברתית הגדולה של לפני שני קייצים, שסחפה אחריה למעלה ממליון איש ברחבי המדינה. "חברים", סרטו של קונטס, ישודר ביס דוקו ביום רביעי 10.7, במלאת שנתיים לאירוע.
אתה מציג את עצמך בתחילת הסרט כבחור בודד שכבר מילדותו דיבר מהר ולא ברור. לא ממש מוביל חברתי, אלא איד שנאלץ לעשות את הטרנספורמציה מכורח האירועים. זה אתה אחד לאחד, או שזו דמות תסריטאית שהמצאת למען הקונפליקט?
"זה אף פעם לא אחד לאחד. אבל זה היה לי מאוד נוח, כי אני באמת מדבר מהר ובטלפון קשה לי לדבר עם אנשים. גם היה משהו מאוד נחמד בלצמצם את הפעילות החברתית עם אנשים ולברוא מצב כזה שאתה מתקשר איתם כמעט אך ורק דרך המחשב. המרחק הזה עזר לי. עד שדמיינתי מה היה קורה אם הייתי פוגש חלק מהאנשים שאיתם תקשרתי וירטואלית. משהו התחיל להציק לי בסטריליות הזו. אז המצלמה הייתה כלי נהדר, לא סתם ללכת לאנשים, אלא לבוא אליהם באמתלה של סרט. וכולם רוצים להיות בסרט. אז זה היה מאוד נוח".
"המסקנה שהגעתי אליה לאחר שנה של צילומים, היא שככל שהכימיה עם האנשים הייתה טובה בפייסבוק, היא הייתה יותר מביכה במפגשים פנים אל פנים. הגעתי לסדר פסח שעשו אנשים בפייסבוק עם כאלה שלא היה להם עם מי לעשות, וזה היה אחד הרגעים המביכים בחיי, לשבת עם אנשים באיזה מרתף ועד שלא השתכרנו לא השתחררנו כדי לדבר זה עם זה. יש באינטרנט את הקטע האינסופי הזה של אין סוף. אין סוף אנשים, אין סוף רעיונות, אין סוף תשובות. אבל ההתחייבות היא פעולה כמעט מביכה בעידן הזה, כמעט רגשנית מדי. למה להתחייב למישהו או למשהו, כשאפשר להחליף אותו?".
בתום שנת צילומים של הסרט הודיע המפיק יואב רועה לקונטס שהתקציב עומד להסתיים. "הוא אמר לי, 'די, צילמת מספיק. תערוך את הסרט ממה שכבר צולם'. ובאותו שבוע קיבלתי על הראש לא רק ממנו אלא גם מבעל הדירה שהשכרתי, שאמר לי שהחוזה שלי נגמר ושהוא לא מחדש לי אותו", משחזר קונטס. "ובמקרה באותו תזמון התקשרה אליי דפני ליף, ושמעתי מהאופן שבו היא דיברה איתי בטלפון שייתכן שיש כאן משהו מעניין. אז אמרתי ליואב, 'בוא נעשה איתה יום צילום אחרון. מה יכול להיות'. וזו הסיבה היחידה שבגללה הבאתי מצלמה לפגישה איתה ועם שאר האנשים שנאספו למטרה הזו".
הסרט אכן מתאר את ההתארגנות בשדרות רוטשילד, את ההצטרפות של עוד ועוד מפגינים ואוהלים, ואת קבוצת מייסדי המחאה (בהם ליף, סתיו שפיר, יונתן לוי וקונטס) מחויבים פתאום ללוגיסטיקה הולכת וגדלה, להתמודדות עם התקשורת המתעניינת, להוצאת הודעות לעיתונות שקונטס בעיקר שוקד על כתיבתן, ועוד ועוד.
"אחרי כמה ימים נהיה ברור שלא רק שזה הולך להישאר אלא שזה הולך לגדול מאוד, וזו נעשתה עבודה אינסופית סיזיפית קשה", מתאר קונטס את השתלשלות העניינים. "וזו עבודה שאני לא מכיר – להוציא הודעות לעיתונות וכאלה. מצאתי את עצמי צריך להשיב לאיגרת ששלח לנו ביבי באיזו דרך מניפולטיבית. כבר לא כל כך הייתי בעניין של הסרט אבל הצלם המשיך לבוא. הוא לא יכול היה לתקשר איתי גם אילו הוא היה רוצה. פשוט יואב אמר לו להמשיך להגיע. הוא המשיך לעשות את הסרט מבלי להבין מה הוא מצלם ומבלי שאני אדע מה הוא מצלם. מדי פעם הייתי רואה אותו ומבין שגם מצטלם כאן סרט. הסיטואציה בין האוהלים הזכירה לי מן מצב חירום תמידי. אמרו שזה כמו וודסטוק, אבל לי זה לגמרי הזכיר צבא".
כשצופים בסרט רואים שהאנשים המוחים לא בדיוק רעבים ללחם.
"רעבים ללחם לא היו שם. אין גם כמעט כאלה בישראל בכלל, למרות הכל. פה זה לא מצרים. שם לאנשים אין מה להפסיד, ולאלה שהגיעו לשדרות רוטשילד ולהפגנות היה הרבה מה להפסיד. אני יכול להגיד לך שבאותו קיץ אבא שלי היה בתהליכי פשיטת רגל ומדי פעם הייתי קופץ איתו לבית המשפט המחוזי לדיונים. לא ישבתי כל חיי בשדרות, אבל חוויית החיים שלי לא הייתה צפונבונית".אני מגיע מראשון. מסוג של עוני. עוני משכיל אולי, אפשר לקרוא לזה, אבל עוני".
"עדיין אבא שלי חי תחילה במעברה, למרות שהוא מצ'כיה ולא מתימן. ההבדלים האלה, כמו שאני רואה אותם היום, כבר לא רלוונטיים. אימא שלי אגב הייתה כמעט 40 שנה מורה ברמלה. היא חשבה שדווקא שם צריך לתת. אני מודה שאני לא מגיע ממה שנקרא שכבות מוחלשות, אבל אני חושב שזה סוג השיח שהחבר'ה מלמעלה אוהבים לטעת בנו כדי שנשנא אחד את השני".
בסרט נראים מובילי המחאה, בין היתר, בהתדיינויות פנימיות ובהתלבטויות בדבר ניצול האימפקט שהושג לכניסה לפוליטיקה, כי שם המקום להשפיע. בסצנה אחרת גם אביו של קונטס מדבר איתו על כך. "אני די משוכנע שהכנסת זה לא המקום להשפיע", אומר קונטס. "זה אחד המקומות, אבל אני חושב שהוא אפילו לא המשמעותי ביותר. העובדה היא שבכל זאת הושגו כמה דברים דרך המחאה, שאמנם לא קרובים לפנטזיה, אבל בכל זאת. והם לא הושגו מתוך הכנסת. כל הבחירות האחרונות הן פועל יוצא של המחאה, ויש אלמנטים בשיח הציבורי, מחינוך חינם ועד עניין מכירת עתודות הגאז, שהשתנו לגמרי".
"אני חושב שאף אחד מאיתנו לא היה בשל להיות פוליטיקאי. זה שיאיר לפיד נכנס זה לא אומר שדפני או אני היינו בשלים. לסתיו שפיר ולאיציק שמולי, שהיה סוג של טרמפיסט, אצה הדרך וזה בסדר גמור שיהיו שם חלק מהאנשים. אבל זה לא אומר שגם אנחנו רצינו. בכלל, מפלגת העבודה היא לא מפלגת המחאה, ויש גם היום הרבה אנשים בחוץ ומספיק גופים שמוכנים לעשות המון. אני חושב שגרמנו להרבה אנשים לא רק למודעות אלא גם ללמידה. אני יודע שאני עצמי ורבים אחרים בוחנים היום נושאים כלכליים למרות שאנחנו לא כלכלנים. אז אמנם אנחנו פחות פוטוגנים מהמצרים, אבל אחרי שנתיים אני רואה שיש איזשהו אפקט ובסך הכל נרשמו הישגים משמעותיים מאוד".
אתה עצמך עברת בסרט תהליך. מבחור שקט ששומר על פרופיל נמוך הפכת לנואם שמדבר לאט וסוחף אחריו המונים.
"מהבחינה הזו, נראה לי שההיסטוריה האישית שלי מתמזגת בהיסטוריה של העם היהודי. באתי מן נאבעך כזה. את החינוך ספגתי מאבא פוסט-שואתי, מבחינתו צריך להגיד תודה שאנחנו חיים. כשגירשו אותי מהדירה בשכירות בלי שום סיבה ראיתי בכך הקבלה לגירוש ספרד את אבותיי, וקונטס זהשם ספרדי טהור. ואחר כך גירשו את סבתא שחלי הנאצים ואת חלק מהמשפחה הקומוניסטים. את אבא שלי גירש הבנק למשכנתאות, ולבסוף גירשו אותי מהדירה. הגיוני".
"אז ציפיתי שיגרשו אותנו ושנחטוף מכות, והתפללתי שרק לא אעשה בושות. בסוף זו הייתה סדנה של העצמה, ומהפייסבוק לרוטשילד זה היה חודש וחצי של לייבש את הבטון ולהקים חומה ומגדל. ואז לקבל ביטחון ולהיות היהודי החדש אחרי 2,000 שנה בגלות. אבל בלי צחוק, ככה זה היה. ובלי קשר לכל המושגים האלה, זה היה קורס מזורז בהעצמה אישית".
ולמרות שהסרט כאילו יצא משליטתו של קונטס, ברגע שהוא התחיל להיות אחד מהפעילים הראשיים בהנהגת המחאה, עדיין השכיל בתוך כדי התהליך לצלם את עצמו בשיחות עם אביו. זה, בין היתר, מנסה ללמד אותו על כוחה של הכנסת ולמה נכון יותר לפעול מתוכה כדי להביא לשינויים. בפעם אחרת מבקש ממנו האב להתנצל על הדימוי של קאפו בו השתמש בהתבטאות לתקשורת.
"לא רציתי להתנצל בכלל", אומר קונטס. "חשבתי שזה היה דימוי ראוי. ברור שזה היה רק דימוי, אבל אצלנו אוהבים להזדעזע. אחר כך דפני אמרה לי להתנצל, כי זה לא מתאים לנו. צילמתי את אבא שלי כל הזמן כי הוא כל הזמן בא. הוא היה אומר לנו 'אתם צריכים ואתם צריכים'. 'אתם צריכים' זו המפלגה הכי גדולה שהייתה שם. כל אחד בא אמר מה אנחנו צריכים לעשות והלך הביתה"
.
אגב, למה לא הכנסת לסרט את שיר נוסצקי (עיתונאית ובת זוגו)?
"זו הייתה החלטה מודעת. היא בדיוק השתתפה אז ב'מחוברות', ולמרבה הצער נגררתי לתוך הסיפור הזה. אבל בסרט אמרתי שאני רוצה לנטרל את זה. נורא חיפשתי להראות בסרט שאדם יכול להיות בודד גם אם הוא נשוי באושר. זה סוג אחר של בדידות. ומהבחינה הזו העצמנו את האימפקט, למרות שהיא הייתה איתי שם שכם לשכם. אם זה היה אפוס של שש שעות אז בטוח שהיה לה מקום, אבל זה סרט של 50 דקות אז כדאי לדעת להיות מפוקסים בו".
בעניין הזה שבסוף אתה נשאר עם כמה חברים טובים שאתה יכול לטפוח להם על השכם או להתחבק איתם יש משהו מרנין ,ויחד עם זאת קצת אנטי-קליימקס לאחר שהרמתם יחד מחאה גדולה שכזו.
"לא רציתי לעשות סרט מטעם, או סרט מגויס. בעיני הסרט הזה גם חשף כשלים שלנו והאמת היא שאבא שלי מציק לי מדי פעם למה זה נגמר ככה ולא ניסיתי ללכת לכנסת, למשל. אז מה? אז אשב ארבע שנים במקום שהלב שלי לא נמצא בו? זה לא אני. אבל היו לי את המסקנות שלי מהפרשה הזו. למשל, שאני מאז הרבה הרבה פחות במחשב. זה החזיר אותי לעובדה שאת ההחלטות הגדולות בחיים עוד לא עשיתי. לא התחייבתי לדברים. והיום אני מבין את הדינמיקה והתפכחתי מהתחושה של האינסופיות שיש בעולם הווירטואלי".
סרטו של רגב קונטס, "חברים", ישודר ביום רביעי הקרוב בשעה 21:00 בערוץ yes דוקו וב-yes VOD.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם