מרינה גולדשטיין והתעויוט
מרינה גולדשטיין סבלה כל חייה מדיסלקציה קשה, ועד לאחרונה לא קראה ספר מימיה. אבל היא לא נתנה לזה לעצור אותה: היא הקימה את הבלוג המצליח "שגיאות", הפכה למאמנת אישית, והספיקה גם להתחתן - עם חובב ספרות ומנכ"ל של הוצאת ספרים דיגיטלית. סיפורה של אשה שרואה את היתרון בחיסרון
"אני דיסלקטית עם הפרעות קשב", היא אומרת בחיוך גדול, כזה שמסתיר היטב את צלקות העבר שהתכונות הללו צרבו בנפשה מילדות. בשנים האחרונות גולדשטיין הפכה דווקא אותן לסימני ההיכר שלה דרך הבלוג הלא שגרתי שהיא מנהלת, הנושא את השם: "שגיאות - בלוג של דיסלקטית. חדשות, חידושים ועוד, כתוב בקצרה לאנשים עם הפראות קשב". שגיאת האיות נכתבה במקור, וגולדשטיין תעמוד על זכותה להשאיר אותה במקומה.
מאז פתיחת הבלוג ב-2009 היא לא מפסיקה לכתוב על כל נושא שמעניין אותה, בעיקר על אירועי תרבות, לייף סטייל, וכמובן על הפרעות הקשב שלה ושל בתה, נועה בת ה-12. מדי חודש כ-10,000 איש מבקרים בבלוג, ובנוסף היא פעילה בפייסבוק עם כ-5,000 חברים ו-2,000 עוקבים נוספים.
"עד לאחרונה, כל החיים הסתרתי את זה שלא קראתי ספר מימי. רק לראות את הספר היה מצמרר אותי לחלוטין. זה תמיד נראה גדול מדי", היא אומרת. למעשה, היא מסבירה, רק לא מזמן הצליחה לקרוא לראשונה בחייה ספר. זה קרה בזכות הסטארט-אפ של בעלה, ירון גולדשטיין, מנכ"ל חנות הספרים הדיגיטלית "מנדלי מוכר ספרים ברשת", שבה ניתן לרכוש ספרים אלקטרוניים ולקבל עזרה בהוצאה לאור עצמית של ספרים. המדיום החדש הזה, היא טוענת, יכול להיות פתרון לאנשים שסובלים מלקויות למידה כמו שלה.
חשוב לגולדשטיין להעביר את המסר הזה בגלל הדרך שהיא עברה בילדותה ובבגרותה, הרבה לפני שהתקיימו האבחונים לגילוי לקויות למידה, לפני שניתנו להם השמות "דיסלקציה" ו"הפרעות קשב וריכוז", וטרום עידן הריטלין. "דרך ההורים, הסביבה, בית הספר, ידעתי שאני לא טובה, לא מוצלחת, עצלנית", היא אומרת. הציונים שלה תמיד נעו בין "מספיק בקושי" ל"בלתי מספיק" ו"נכשל". אין לה תעודת בגרות.
מתקופת היסודי שלה, שהתפזרה בין ירושלים ומדריד בעקבות הגירת הוריה מישראל לספרד, היא זוכרת שהיא נשלחה תכופות לחדר המנהל. "בדיעבד, הייתי קומבינטורית טובה. למשל, לא הייתי קוראת, אבל תמיד ידעתי להתחבר למי שקרא וידע לספר לי על מה הספר, וכשהמורה הייתה שואלת אותי הייתי מספרת על העלילה והדמויות כאילו קראתי אותן בעצמי", היא צוחקת.
הטקטיקה הזאת ליוותה אותה גם במהלך חייה הבוגרים. "הדיסלקציה ניהלה אותי בכל דבר, בעבודה ובחיים האישיים. רק בגיל 34 הבנתי שלדפיקות הזאת יש שם". היא משתמשת בתואר הקשה הזה בכוונה. גולדשטיין הייתה באמת בטוחה שהיא "אשה דפוקה. כולם יכולים ורק אני לא. הכל היה לי קשה ומסובך. גם היום הווייז מחשב את המסלול מחדש 90 פעם, כי אני לא מבדילה בין ימין ושמאל".
הדימוי העצמי הירוד שלה החל להשתנות רק כשהכירה את בעלה, ירון, 53, איש היי-טק שעבד בעבר בחברת סאיטקס כמומחה לשיווק מוצרים בתחום הדפוס הדיגיטלי, וסיים אז את חופשתו בניו יורק. בתקופה ההיא גולדשטיין עבדה כמנהלת קבלה במלון "הולידיי אין" בניו יורק. "ביקשתי לעשות צ'ק אאוט מאוחר ופקידת הקבלה לא ידעה מה לעשות איתי, אז היא קראה למרינה", ירון נזכר. "כשהסתכלתי על הפרטים שלו ראיתי שיש לו כתובת בתל אביב, אז החלטתי לחזור עבורו על ההוראה שאין צ'ק אאוט מאוחר גם בעברית", מחייכת גולדשטיין. בנוסף לשפות אנגלית ועברית היא שולטת גם ברוסית ובספרדית ברמת שפת אם, "אבל בכל השפות אני כותבת בשגיאות".
גולדשטיין ערכה לו לבסוף את הצ'ק אאוט המאוחר, והשניים בילו לאחר מכן סוף שבוע משותף שאחריו נסע ירון חזרה לישראל. "בדיוק קניתי את המחשב הראשון שלי, והוא היה האדם הראשון שכתבתי לו מיילים", היא מספרת. היות שירון דובר גם הוא ספרדית שוטפת, מרינה כתבה לו בספרדית, "כי זאת שפה שקשה לעשות בה שגיאות כתיב. צריך להשתמש בגרש ואת זה לא ידעתי לעשות, אז שיקרתי שהמקלדת שלי לא מותאמת לספרדית. כמעט מכל בני הזוג שלי הסתרתי את הדיסלקציה. פעם יצאתי עם מישהו, והכנתי לו קלטת של אופרה שמאוד אהבתי. השקעתי ותרגמתי עבורו את כל האופרה, אבל הוא אמר שזה בלתי קריא וסירב להקדיש לזה זמן".
אלא שבמקרה הזה מרינה הייתה צריכה להתאמץ יותר מהרגיל. במהלך אותו חודש ירון שב לבקר אותה, והביא לה במתנה את יצירת המופת האהובה עליו: "האמן ומרגריטה" של הסופר הרוסי מיכאיל בולגקוב, שבדיוק יצא בתרגום חדש לעברית. "חשבתי שזהו, הלך עלי. אף אחת מהחברות שלי לא קראה את הספר הזה, ולא יכלה לספר לי על מה הוא, ואפילו ההורים הרוסים שלי לא קראו אותו. כשירון התקשר לשאול אם קראתי אמרתי לו תמיד שאני באמצע, למרות שאפילו לא פתחתי אותו".
במהלך השנה וחצי שבה הם יצאו לפני שהתחתנו, ירון גילה את נושא שגיאות הכתיב, אבל לא ייחס לכך חשיבות. "זה בעיקר מטריד אותה", הוא אומר. "זה היה טבוע אצלה כסממן שהיא לא מוצלחת, כמו שקורה לרוב אצל ילדים עם הפרעות קשב כשאומרים להם שהם פוטנציאל לא ממומש".
הפוטנציאל התחיל להתממש בעקבות סדרת פגישות שגולדשטיין קיימה עם הפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ', ששמו נקשר השנה בפרשת הכדורים הפסיכיאטריים בבית "האח הגדול". " באותה תקופה עבדתי בתור אחראית שימור לקוחות בקופת גמל, והייתי בדיכאון. ביקשתי ממנו כדור כדי שאוכל לקום בבוקר". היא נטלה פרוזאק לזמן קצר וגם גילתה את הריטלין, "ואת העובדה שפתאום יש שקט בעולם", היא אומרת.
הפסיכיאטר היצירתי ביקש שהיא תכתוב לו מדי יום מייל כדי להמשיך את המעקב אחריה. "ואז הוא העלה את רעיון פתיחת הבלוג. הסברתי לו שאני כותבת עם שגיאות, אבל הוא אמר שזאת הייחודיות הכי גדולה שלי, שהחסרונות שלי הם גם היתרונות שלי ושאף אחד לא העז לעשות את זה קודם. אז קניתי את הדומיין שנקרא 'שגיאות' (www.shgiot.com)", היא מחייכת.
אבל במהרה גולדשטיין שוב מרצינה. "אם פעם היית אומרת לי את המילה 'שגיאות', זה היה כמו לסובב לי סכין בלב. תמיד קראו לי אנאלפביתית, ואמרו שממני לא ייצא שום דבר, כי בנאדם שלא יודע לכתוב ולקרוא ספרים לא מתפתח ואין לו עתיד. שני ההורים שלי מוזיקאים בעלי תואר שני. הם תמיד התביישו בי. גדלתי בתחושה שהם לא אוהבים אותי כי אני לא טובה, אז ניסיתי להוכיח כל הזמן שאני כן טובה".
"לפני עשר שנים ניתקתי איתם מגע סופית, כי אמא שלי עדיין לא הצליחה להכיל את העובדה שאני כותבת עם שגיאות. בפעם האחרונה שדיברתי איתה בדיוק ילדתי, ולא מצאתי את עצמי מבחינת עבודות. היא אמרה לי שמבחינתה עדיין לא הגעתי לשום דבר. הבנתי שהאכזבה הזאת לא תיגמר לעולם, והחלטתי לבסוף לעשות לזה קאט. ובאמת, מרגע שניתקתי קשר הפסקתי להרגיש רע. היום אני כבר יודעת להקיף את עצמי רק באנשים שמפרים אותי".
בתחילה , קיבלה תגובות שליליות על השגיאות, "אבל זה רק חיזק אותי, כי הבנתי שאני עושה משהו נכון. כשכתבתי סטטוסים בפייסבוק ואנשים תיקנו אותי על שגיאות, כתבתי חזרה שלא ביקשתי שיתקנו אותי. על אותו משקל אפשר לשאול אם היית גוער בעיוור ברחוב איך הוא לא רואה את הבור שנמצא לידו. אחד הקטעים המדהימים היה שמישהו כתב לי בתגובה שאני צריכה לכתוב את הגיגי בלי שגיאות כתיב, ולא בבלוג המכובד הזה, שהוא בכלל הבלוג שלי", היא צוחקת. גולדשטיין גילתה עד מהרה שיש לבלוג ערך תרפויטי לא רק עבורה. "יש אנשים שמספרים לי שתודות לבלוג גם הם כבר לא מתביישים לכתוב בשגיאות. הם מודים לי על המלחמה הזאת".
השינוי הדרמטי הבא בחייה התחיל ב-2010, לאחר שירון השיק את "מנדלי מוכר ספרים ברשת". הוא ושותפיו - הנרי הראל, כרמל רביד וישראל וינטה - נחשבים לחלוצים בתחום בארץ. כיום יש לאתר כ-12 אלף מנויים, 35 הוצאות לאור עובדות איתו ונמכרים בו מאות כותרים, חלקם של סופרים מוכרים היטב כמו סמי מיכאל ויצחק בן-נר, שמאסו ביחס המשפיל לסופרים בהוצאות הספרים המודפסים. "אנחנו מאפשרים לכל מי שרוצה להוציא את הספר שלו לאור מבלי למשכן את הבית", הם מסבירים, " אנחנו נותנים שירותים של עריכה וגרפיקה, ממירים ספרים קיימים לספרים אלקטרוניים, ומשלמים לסופרים בין 65 ל-75 אחוז תמלוגים, בעוד שדרך הוצאות רגילות הם מרוויחים רק שקלים בודדים".
בזמן שהעבודה על המיזם התקיימה בעיקר בסלון ביתם, מרינה גילתה לפתע שהיא התחילה לקרוא את הספרים שירון הכניס לאייפד שלו. "התחלתי לגולל את העמודים, וזה הפך לקריאה ממש. בהתחלה לא הבנתי שאני באמת קוראת, אז גם לא דיברתי על זה. קראתי בסתר".
הספר הראשון שקראה בשלמותו היה מהדורה דיגיטלית של "חמישים גוונים של אפור" מאת הוצאה מתחרה. "קראתי את כולו, מעל ל-500 עמודים ", היא אומרת בגאווה. "אחר כך, כשראיתי את הגודל הפיזי שלו, כמעט התעלפתי. אם הייתי יודעת מראש שכך הספר נראה, עבה וכבד, לא הייתי ניגשת אליו".
גולדשטיין משמשת דוגמה חיה לאופן שבו המדיום משפיע על המסר. "כשהספר נמצא על מסך אני יכולה לראות את כל העמוד, והעמוד לא זז. זה מואר. אפשר להגדיל ולהקטין אותיות ורווחים בין שורות. והכי חשוב, אני לא רואה עוד כמה דפים נשאר לי לקרוא".
קריאה על צג מעייפת את העיניים.
"יש לכך פתרון מצוין שמבוסס על טכנולוגיית הדיו האלקטרוני, שעוזר לחוויית הקריאה במכשיר להיות כמו של קריאה מנייר", מסביר ירון. אך למרינה יש הסבר אחר, שכרגיל, החיסרון בו הופך ליתרון: "אחד הדברים שאני שומעת מהורים זה שהילדים כל היום ליד מסך, ושהם לא רוצים שזה יקרה גם כשהם קוראים ספר. זאת טעות. הילדים במילא יושבים שעות מול פייסבוק וטוויטר. אז זה כן, וספר אלקטרוני לא? צריך לצאת מהחשיבה האנכרוניסטית שילדים צריכים לקרוא ספר 'אמיתי'. הורים כאלה יכולים להתנחם בעובדה שמאה ספרים שלא הודפסו הם חיסכון בחייו של עץ אחד".
היכולת של גולדשטיין להפוך חיסרון ליתרון התחדדה אצלה אף יותר בעקבות לימודי אימון אישי במכון אדלר. כיום היא עובדת כמאמנת אישית, ומספרת כי "אני רואה עד כמה קשה לאנשים לראות את היתרונות שלהם. המשפט הראשון של אנשים אחרי ששואלים אותם את השאלה הבסיסית 'מה אתה רוצה', זה לומר 'אני יודע מה אני לא רוצה'. אנשים לא מחפשים במה הם 'כן'. במה הם כן טובים, מה הם אוהבים, מה הם רוצים. גם לי הייתה פעם רשימה ארוכה של דברים שאני לא טובה בהם, היום זה כבר לא רלוונטי מבחינתי", היא אומרת בקול רך אך בטון נחרץ.
"לפעמים כשהורים מגלים שלילדיהם יש הפרעות קשב הם מתעסקים בזה, במקום לחשוב במה הילדים כן טובים. ברגע שאתה מבין שלילד יש הפרעות קשב, הדבר הראשון שצריך לבדוק זה במה הילד מצטיין ולחזק אותו שם. אם הוא אוהב למשל לרקוד, אז צריך לאפשר לו לרקוד כמה שיותר, כי כשחווים הצלחה אפשר להעתיק אותה למקום אחר. אם הוא נכשל במתמטיקה והעונש הוא שלא יהיה יותר ריקוד, אז הילד חווה כישלון בלבד, במקום שהריקוד יהווה בשבילו מקור השראה. זה מה שהיה חסר לי בחיים. כל דבר שהייתי טובה בו - היו לוקחים ממני, בתור עונש על דברים שאני לא טובה בהם. הכי קל להעניש את הילד במקומות שהוא הכי אוהב, במקום לתת לו לחוות תחושת הצלחה ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם