"פנתר לבן": אמריקה איקס גרסת טבריה
הסרט "פנתר לבן", של הבמאי דני רייספלד, מציג קונפליקט הנוצר בין עולים רוסים בדלנים לישראלים מזרחים בטבריה, באמצעות סיפורו של צעיר הנקרע בין התרבויות. התוצאה יכלה להיות חזקה באמת, לו היו יוצרי הסרט מקפידים על אמינותו
שתי דרמות אלה מהוות את היסודות עליהן נבנה הסרט "פנתר לבן". אלכס (יבגני אורלוב) הוא מתאגרף חובב, בהשראת אביו, אלוף מוסקבה באגרוף לשעבר, שנהרג במבצע "חומת מגן". על אף מחאותיה של אמו (נטשה מנור), הוא מושפע לרעה מאחיו הגדול יבגני (זורה "וולקן" קרטבלישווילי), המוביל קבוצת רוסים בדלנים בטבריה. האח מלמד אותם לשנוא את הישראלים, בייחוד את אלה ממוצא מזרחי, ולמעשה מקים תא ניאו-נאצי. לאחר שאלכס נעצר לאחר אחת מפעילויות התא, השוטר שלכד אותו על חם, דוד (זאב רווח), מציע לו עסקה: הוא מזמין אותו להתאמן במועדון האגרוף שלו "כפפות הזהב", ובתמורה מבטיח לו הצעיר שיתרחק מהפשע. כאן מתחיל הקונפליקט הקשה של אלכס הנקרע בין הצדדים, כשלתמונה נכנסת גם בתו של דוד, יסמין (מיטל גל), ביניהם נרקם קשר.
הסרט "פנתר לבן" יוקרן השבוע במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים, ובמקביל הוא מוצג לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע, במסגרת ההתמודדות על מועמדויות פרסי אופיר. ניכר שרייספלד שוחה בחומרים בהם הוא עוסק: שרטוט הפרופיל והפולקלור של בני החבורה הרוסית - על בעיותיהם הכלכליות, תיעובם את החברה הישראלית, הסלקציה הנהוגה כלפיהם במועדונים, ובחירת דפוסי פעילותם האלטרנטיביים. אותם דפוסים המובילים לפשעי שנאה, אלימות קיצונית, מעשי פשע כולל רצח ובחירה באידיאולוגיה ניאו-נאצית – נראים מדויק למדי, אם כי מעט מוקצנים.
כך גם האווירה במועדון האגרוף, אליו נקבצים צעירים שונים, כל אחד מסיבותיו, כשהמטרה של כולם היא לצאת מהפריפריה ולהתפרסם בארץ כאלופי אגרוף. הדרך עוברת כמובן בטורנירים וקרבות אליפות המתרחשים בכפרי או ערי המגזר הערבי, שם מפותחת תרבות ספורט האגרוף לא פחות מאשר אצל בני העלייה הרוסית. רייספלד מכיר את שני העולמות הללו, וגם שולט היטב ברזי בניית המתח הקולנועי, כמו גם ביכולת להרכיב קונפליקטים ומעמדים דרמתיים שיסחטו פרצי רגשות מהצופה.
מדויק למדי, אך מעט מוקצן. הטריילר לסרט
כאן מתחילות גם הבעיות של הסרט והטיפול בגיבורו ובמרכיביו השונים. כמעט כל הנפשות הפועלות עונות על איזשהו סטריאוטיפ חד-מימדי, ולא הרבה יותר מזה. העולים הרוסים שונאים את הישראלים, בייחוד את המרוקאים. אחיו של הגיבור הוא סוג של גלוח ראש כוחני וחמום מוח, וכך גם רוב החבר'ה הרוסים האחרים המקיפים אותו.
דוד ובתו יסמין מייצגים כביכול את הישראליות הפריפריאלית האותנטית, המרוקאית לצורך העניין, אך גם הם משרטטים פרופילים מאוד שטחיים ולא מעמיקים של אנשים הנעולים על דפוסי ההתנהגות והמסורת שלהם. הקשר שנרקם בין אלכס ויסמין מהווה איום על שבירת הדיסטנס הזו בין המחנות השומרים על מנהגיהם בקנאות.
גם אפיון דמותו של זאב רווח ומשחקו מוקצנים, אפילו מוגזמים, על אף כריזמת המסך הנהדרת שלו. רק במקרה של אלכס מצליח רייספלד לבנות פרופיל יותר מלא ואנושי של צעיר המתלבט באופן אמיתי בין שתי התרבויות, מושפע משני הצדדים, נקרע ביניהם ומתלבט בגיבוש עמדה עצמאית משלו.
כאן ראוי לציון את משחקו המרגש של יבגני אורלוב, שמצליח להפגין קשיחות ופגיעות בו-זמנית, עם ניואנסים ושכבות של מצבי נפש משתנים. זהו תפקידו הקולנועי הראשון, והוא בהחלט מהווה הפתעה נעימה עבור הצופה, כשסביר להניח שנמשיך לראות אותו גם בהמשך.
רייספלד יכול לזקוף לזכותו גם את היותו יוצר הקולנוע השני (אחרי שמי זרחין) שמצלם בטבריה ומציג תשקיף נאמן של העיר, שכונותיה ואווירתה. כש"פנתר לבן" ייצא למסכים (כנראה בסוף השנה), יש לו פוטנציאל מסחרי סביר וסיכוי להצליח בקופות, אם יטופל נכון במישורי ההפצה ויחסי הציבור. מה שברור - הוא עדיין רחוק מלהיות "אמריקה X" הישראלי או "רוקי על גדות הכנרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם