השירה כסקופ: המשוררת הגדולה שנחשדה בגניבת ארנק במכולת
החשודה המיידית בגניבה היתה המשוררת המופלאה והטהורה במיוחד, זלדה, עד שאלוהים עצמו נכנס אל "המכולת העכורה" , אולי ליד חבית הדג-מלוח, והציל אותה. את כל הסיפור המדהים הזה היא מספרת בשיר "שבת וחול", המתרחש ביום ראשון שאחרי השבת
לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת –
זוֹהִי שַׁבָּת.
לְהַדְלִיק נֵרוֹת-שַׁבָּת
זוֹהִי קְפִיצַת-נֶפֶשׁ הֲרַת נְצוּרוֹת
לְיָם נֶהְדָּר, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִסְתּוֹרִין
שֶׁל אֵשׁ-הַשְׁקִיעָה.
בְּהַדְלִיקִי הַנֵּרוֹת יֵהָפֵךְ
חֶדְרִי לִנְהַר דִּי-נוּר,
בְּאַשְׁדוֹת בָּרֶקֶת שׁוֹקֵעַ לִבִּי.
אֲבָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חֹל
נַפְשִׁי מָשְלֶכֶת
מִלֵּב הָאוֹקְיָנוּס לְחוֹף-יַבָּשָׁה
אָרֹךְ וְצַר וְשׁוֹמֵם.
בְּבוֹאִי לַחֲנוּת יַרְגִישׁ מִיָּד הַחֶנְוָנִי
שֶׁבָּאתִי מִכּוֹכָב אַחֵר, וּבְתִמָּהוֹן
יִסְקֹר מַרְאִי, לוֹ זָר, פְּלֵטַת הַתְּהוֹם –
וּבְאִישׁוֹנָיו הַקָּרִים, כְּמוֹ בִּרְאִי שָׁחוֹר,
אֶרְאֶה צְעִיפִי הַמְקֻמָּט, חִיּוּכִי הַנָּבוֹךְ.
וּבַחֲנוּת עוֹמֶדֶת עוֹד אִשָּׁה, גְּבֶרֶת עֲגֻלָּה
בּוֹרֶרֶת לְאִטָּהּ פֵּרוֹת זָהָב,
יְצוּר עוֹלָם רָחוֹק.
אָקִיץ מֵהֲזָיָה
בְּחוּל שִׁנּוּי בִּצְלִיל הָאֲוִיר, בְּקֶצֶב
הַקּוֹלוֹת, כִּי הַגּוּצָה גִלְּתָה
שֶׁכַּסְפָּה אָבַד לָהּ... וַי לִי!
הַחֶנְוָנִי הָאָפֵל שׁוֹפֵךְ דֹּמֶן שֶׁל חֲשָׁד
עַל מַרְאִי הַמְרֻשָׁל, הֶעָזוּב. מִמַּבָּטוֹ
נוֹבֵל כְּפֶרַח עֲתִידִי, עֲבָרִי קָמֵל.
חֲלוֹמוֹתַי מֵתִים.
אוֹי לִי כִּי לְבַדִּי אֲנִי בַּעֲבִי יַעַר,
בַּחֹשֶׁךְ, אַרְיֵה שׁוֹאֵג עוֹנָה לְבִכְיִי, וְעֵצִים אִלְּמִים
מִסָּבִיב שָׁתוּ עָלַי...
הַדֶּלֶת פְּתוּחָה, אַךְ לָצֵאת לֹא אוּכַל
מִמַּלְכֹּדֶת הַחֲנוּת.
עַתֶּה אֶרְאֶה בִּבְהִירוּת אַכְזָרִית
מַה מְּעַט יוֹדֵעַ אָדָם עַל חֲבֵרוֹ –
אֲפִלּוּ בְּנֵי בֵּיתְךָ, אֲפִלּוּ יַקִּירֶיךָ, עֲלוּלִים
בְּרֶגַע שֶׁל לִקּוּי-מְאוֹרוֹת
לִרְאוֹת בְּךָ כָּל מוּם רָע.
אֲנִי טוֹבַעַת בָּאֹפֶל...
וּלְפֶתַע, בְּלֵב-לִבּוֹ שֶׁל עִוָּרוֹן,
שָׁמַעְתִּי קוֹל:
לֹא תָּמוּת הָאֱמֶת עִם הַחֶנְוָנִי,
לֹא תָּמוּת הָאֱמֶת עִם הַגְּבֶרֶת הַגּוּצָה,
לֹא תָּמוּת הָאֱמֶת בְּמוֹתֵךְ.
נִשְׁמָתִי הֵקִיצָה, וּבְרַעַד
הִיא חָשָׁה שֶׁמֶּלֶךְ-הַכָּבוֹד נִמְצָא עִמָּהּ
בַּחֲנוּת הָעֲכוּרָה.
תָּמִיד אָמַרְתִּי:
קוֹל אֲדֹנָי עַל מַיִם רַבִּים,
קוֹל אֲדֹנָי בְּרָן כּוֹכְבֵי בּוֹקֶר,
קוֹל אֲדֹנָי בַּסוּפָה.
וְהִנֵּה
בְּלֵב הַמְּהוּמָה אֲסָפַנִי רִבּוֹן הָרוּחוֹת,
עַל גַּלֵּי הַשִּׂנְאָה כְּעַל אֶבֶן מְפֻלֶּמֶת
יָצָאתִי לְפָנָיו בְּמָחוֹל,
קוֹלִי נָשָׂאתִי בְּשִׁירָה
לָאֱמֶת שֶׁשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ וְכוֹכָבִים הֲדוֹם לָהּ.
כִּמְעַט שֶׁנָּשַׁקְתִּי לַחֶנְוָנִי –
כִּי מֵאֲחוֹרֵי גַבּוֹ הַדּוֹאֵג נִגְלָה
לִי נוֹפוֹ שֶׁל הַחֹפֶשׁ הַזּוֹרֵחַ,
הַחֹפֶשׁ שֶׁל אַרְצוֹת הַשַׁבָּת
הַדּוֹלֵק בְּשִׁירֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי הֵיכָלָא.
לֹא סָר חִנִּי בְּעֵינֵי הַפַּרְפַּר
אֲשֶׁר בְּגַן-עֵדֶן וּבְעֵינֵי הָרוּחוֹת
הַהוֹמוֹת עַל הַיָּם.
לֹא שַׁחוֹתִי מִפְּנֵי הַמַּבָּט הָרוֹאֶה
בִּלְחָיַי אֶת קִמְטֵי הַתְּבוּסוֹת
וְאִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת נַפְשִׁי הַמְשׁוֹטֶטֶת
בִּמְלֹא הַיְקוּם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ
שֶׁנִּשְׁמָתִי הִיא קֶרֶן שֶׁל שֶׁמֶשׁ,
לֹא תִּתָּפֵס בַּכַּף.
(מתוך "פנאי", בהוצאת הקיבוץ המאוחד)
ברגע מסויים מתרחשת בשיר הנפלא הזה דרמה קטנה. אנושית אבל גם אלוהית. המשוררת (ואל תגידו לי שצריך להגיד "הדוברת", כלשון האקדמיה הנוראה) נחשדת בגניבה. כן, כן, זלדה ,תארו לכם. מישהו במכולת כלשהי חשד שהיא גנבה משהו מלקוחה אחרת. אבל אז נפרשת עליה,מתוכה, החסות האלוהית , והמשוררת מרחפת על כנפי היופי, עד פרפר גן העדן, גבוה מעל חנות המכולת העכורה שבה חשדו בה, וכל החשד הופך להבל, נמס באוויר.
זה הולך ככה: המשוררת נכנסת ביום ראשון, אחרי "כוכב השבת", לחנות מכולת זרה, ומרגישה כ"מושלכת/ מלב האוקיינוס לחוף יבשה /ארוך וצר ושומם". אתם יודעים, חנויות מכולת זרות בירושלים (או בכל מקום אחר). והחנווני שוזף את מראיה (הצעיף שלה מקומט מדי ,המראה שלה מוזנח כללית) במבט קר, עויין: "בבואי לחנות ירגיש מייד החנווני/שבאתי מכוכב אחר , ובתימהון /יסקור מראי, לוֹ זר, פליטת התהום / ובאישוניו הקרים, כמו בראי שחור,/אראה צעיפי הקמוט,חיוכי הנבוך".
ופתאום קורה משהו: אחת הלקוחות, אשה גוצה, מגלה פתאום ש"כספה אבד לה.. וי לי!". והחשד נופל, כן, על זלדה (או ככה היא מרגישה לפחות בנפש המשוררת הלא-טועה שלה): "החנווני האפל שופך דומן של חשד/ על מראי המרושל, העזוב. ממבטו/נובל כְּפֶרַח עתידי, עברי קמל. /חלומותי מתים/ אוי לי כי לבדי אני בעבי היער". הסיטואציה מתחילה להיות מנוסחת במונחים קפקאיים כמעט: "הדלת פתוחה, אך לצאת לא אוכל /ממלכודת החנות./עתה אראה בבהירות אכזרית/ מה מעט יודע אדם על חברו - /אפילו בני ביתך, אפילו יקיריך, עלולים/ברגע של ליקוי מאורות/לראות בך כל מום רע,/ אני טובעת באופל".
השיר עוד לא נגמר, בהחלט לא. שיאו יגיע עוד מעט, אבל נזכיר בינתיים , כי זלדה כתבה פעם שיר נפלא אחר ("בחיק העשבים בכה") על מישהו שחשדו בו לשווא: לוי נוייפלד, שנחשד בסידרת רציחות ,עד שהתגלתה גופתו, והתברר כי התאבד לפני זמן רב, והוא נוקה מכל חשד. "תלתליו זרמו כנחל חשאי /כמשי,כשלום,/כאשר רחצוהו מטיט ומדם/ ומצלמוות בור".
ואנחנו חוזרים למלכודת החנות, כי ברגע מסויים , בלב ליבו של העיוורון והחשד בחנות העכורה, שומעת זלדה קול אלוהי, לא פחות, והקול הזה אומר לה, כי "לא תמות האמת עם החנווני, לא תמות האמת עם הגברת הגוצה" ואז מתחילה נשמתה להקיץ מן הדיכוי האנושי:"נשמתי הקיצה, וברעד היא חשה שמלך-הכבוד נמצא עימה/בחנות העכורה".
מכאן ואילך הכול הופך לאושר: בתוך נפשה היא יוצאת לפני אלוהים במחול: "בלב המהומה אספני ריבון הרוחות/על גלי השינאה כעל אבן מפולמת/יצאתי לפניו במחול,/קולי נשאתי בשירה/לאמת ששמש וירח וכוכבים הדום לה. כמעט שנשקתי לחנווני - /כי מאחורי גבו הדואג ניגלה/לי נופו של החופש הזורח" וכו' וכו'. שיר נפלא. (אבן מפולמת,אגב, על פי מילון אבן שושן החדש, היא אבן המשוקעת בתהום שממנה יוצאים מים).
איך מצטטת זלדה בשיר אחר: "באלוהים בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי". מה רציתי להגיד? שבכל שיריה של זלדה זה העיקר: מתוך גוף העולם עולה אלוהים. כל הזמן. בכל מקום. "הירח מלמד תנ"ך"; "כלנית בוערת כפסוק"; "כל שושנה היא אי/של השלום המובטח,/השלום הנצחי.// בכל שושנה מתגוררת /ציפור ספירית /ששמה 'וכיתתו'".
והגוף כואב לנו משום ששכחנו שמוצאו מגן עדן, שכחנו את חד-פעמיותו ואת חד-פעמיותם הניצחית של החיים ("זה הרגע שעובר כרגע", כתבה יונה וולך , ידידתה הקרובה של זלדה) ושכחנו את אלוהים: "גם בביתי כעס עלי גֵּוִי. כעסתי עליו. אך הוא /ענה לי פתאום: זה מפני ששכחת שמוצאי מגן-/העדן. אני האח הצעיר של השימחה./ אני גופך, פרפר שבא רק פעם מן האַיִן". איזו הגדרה נפלאה לחיינו בעולם הזה :"פרפר שבא רק פעם מן האין". נשמור עליו. כי עוד מעט אנחנו מתים.
אבל זלדה לא פחדה מהמוות. להיפך. גם הוא ניראה לה כאופציה מאושרת: ("האם תענוג השקיעה האדומה / הוא מיסוד התמותה שבי?"). כי כל מראות האושר של העולם הזה ("הכרמל הניראה") הם רק משלים לאלוהים שבתוכנו ("הכרמל האי-ניראה") בשורות המפורסמות: "כאשר אמות /לעבור למהות אחרת - /ייפרד הכרמל האי-ניראה/שהוא כולו שלי, /כולו תמצית האושר, /שמחטיו, איצטרובליו, פרחיו וענניו/חקוקים בבשרי - /מן הכרמל הניראה/ עם שדרת האורנים שיורדת לים". את הרוח (הכוללת במיקרה זה גם את "הכרמל האי-ניראה") הרי אנחנו לוקחים איתנו לעולם הבא,שהוא כידוע עולם האלוהים נטו :"וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" (קהלת).
כלומר, אין מדובר כאן במין נירוונה הודית, אלא במשהו שטעמי האושר שלו הם טעמי העולם הזה: טעמי הפירות, מראה הפרחים, ואיזושהי ידיעת אושר פרטית, חופשית, מול כל ייסורי העולם הזה, שזלדה קנתה לה מילדותה: "פרחתי בבית אבן, בלי עוֹל, בלי תחתית/כבדיה תמהונית, כרקפת בסלע/ ירושלים לכדה את נפשי החופשית/ טבעתי באור, שכחתי את שמי". ולמרות שמדובר כאן לכאורה בדיכוי החופש ("ירושלים לכדה את נפשי החופשית") המעבר (בשיאי הנפש והשירה) הוא למעשה למהות מאושרת אחרת: "טבעתי באור, שכחתי את שמי", שזה בכל זאת על פי השמועה מצב הנירוונה המאושר, שבו אנחנו שוכחים את שמנו – כלומר, את הזהות הנפרדת, הפרטית שלנו - כי אנחנו בלב האור. הכול אלוהים.
(השיר "שבת וחול" כלול בספר "השירים הכי יפים בעברית/ מאה שנות שירה ישראלית")
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם