מי סופר: תמי זר נחושה להגיע לטרינידד
תמי זר, "צעירה מדון קיחוטה, מבוגרת מגילגי", כהגדרתה. עיתונאית פרילנסרית וסופרת. כתבותיה התפרסמו בעיתונים ומגזינים רבים בארץ ובעולם. בין היתר כיסתה את האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה עבור הלוס אנג'לס טיימס. כתבה, בשיתוף עם עיתונאית הולנדית, את" Oost West", ספר עיון על החברה הישראלית, אשר התפרסם ב-2010 בהולנד בהוצאת הספרים היוקרתית ATLAS. "טרינידד" הוא הרומן הראשון שלה
אבל דרז´ן נחוש להגיע לטרינידד. הוא נעזר בסבתו המנוחה המדברת שבעים לשונות, מבקש טובות מחבריו בתיאטרון ומסתבך עם חבורת אוכלי נבלות. הדרך לטרינידד רצופה בזיכרונות העבר, ובטובו ובאיומיו של ההווה. זהו סיפור אהבה - אהבה בין בני אדם, אהבה לחיים.
איך נולד הספר?
"גיבור הספר, דרז'ן, הגיע אלי לילה אחד לשולחן הכתיבה ודרש שאכתוב את סיפורו".
מה הספר האהוב עלייך?
"מתוך אינספור הספרים שאני אוהבת, אם היה צריך לבחור אחד בלבד הייתי בוחרת את 'הזמנה לגרדום' של נבוקוב".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"'ספר הבדיחה והחידוד' – קובץ בדיחות יהודיות שאסף דרויאנוב. הספר היה שייך לאמא שלי והיא זאת שהמליצה על המיקום שלו, 'כי רצוי לצחוק קצת לפני שנרדמים'".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"אף פעם לא התביישתי בספרים שקראתי. הייתי בת 10 כשאמא שלי ציידה אותי בפתק לספרנית המאשר שמותר לי לקרא את 'מאהבה של ליידי צ'טרלי' של ד. ה. לורנס. הספרנית הסמיקה. כנראה שזאת היתה המוטיבציה לאוסף הספרים 'האסורים' שלי, שביניהם אפשר היה למצוא את 'סיפורה של O' מאת פולין ריאז', 'הייתי כלבתו של קולונל שולץ' מאת מוניק קורנו ועוד ועוד".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"זאת כזאת בושה שאני לא מסוגלת להודות בה ואני אמהר ואמלא את החור הזה בהשכלה עוד הלילה".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
'"שלושים וחמישה במאי' של אריך קסטנר".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלפת ל-24 שעות?
"עם ז'אן ולז'אן מעלובי החיים של ויקטור הוגו, ולשנה - עם גילגי - אסטריד לינדגרן, או במחשבה שנייה אולי עם האקלברי פין של מארק טווין".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"אבא שלי, הוא קרא בלי סוף, בהמון שפות".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"בסדנת התלבושות לקבוצה מטרינידד בקרנבל נוטינג היל שבלונדון. ישבתי בתוך בובת ברבור ענקית שהיתה אמורה ללוות את הצועדים. סביבי התרוצצו נשים, גברים וילדים עדויים בזנבות מנוצות לבנות וכתרים מוזהבים ואני לא יכולתי להפסיק לקרוא את 'מאה שנים של בדידות' של מארקס".
"באחת־עשרה בלילה, לאחר שניסה להתקשר אליה ללא הפסקה, ירד במהירות את שמונים ושמונה המדרגות, וכשעמד מתחת לעץ הפיקוס הגדול שצמרתו מגיעה עד למרפסת הגג שלהם, ראה מתוך החושך את המכונית שלה גולשת אל החניה. ברגע הראשון רצה לרוץ אליה, אל הרכות האפרסקית של עקביה, אבל אז שאל את עצמו מה הוא עושה מתחת לפיקוס באמצע הלילה, וראה לנגד עיניו את שפתיה כשהן שואלות את השאלה הזאת בדיוק, כאילו בתמימות, כאילו אינה יודעת. ואותה תמימות מעושה תלוּוה באותו ריח זר, שזיהה אצלה מדי פעם כשהיתה חוזרת הביתה וממהרת לחדר האמבטיה.
הוא הרגיש שדמו הולך ונקרש בתוכו והתקשה בנשימה .
'סתם נדמה לך'', היא תגיד לו.
נדמה? אין כאן שום נדמה.
לא, הוא לא מסוגל. הוא לא יוכל לשאת את השיחה הזאת. לא היום. לא ביום ההולדת שלה. עדיף למות כאן בחושך מתחת לפיקוס. הוא גרר את עצמו בכוח. בחסות החשכה הסתלק, לפני שימצא את עצמו נכנע לכישוף עקביה. הוא פסע ברחובות ובלי לחשוב הוליך את עצמו לתיאטרון. הוא נכנס דרך כניסת השחקנים ולא היה צריך אפילו להנהן למרכזנית, שלמזלו היתה עסוקה באותם רגעים בנשיקה לוהטת עם בעל טורסו לתפארת שהסתיר לה את הכניסה. הוא ניווט את דרכו במסדרונות הצדדיים, חלף על פני חדר ההלבשה, עד שהגיע לחדר המלבישים שהיה תמיד נטוש בשעות האלו. המפתח היה במקומו הקבוע, בפיה של הגולגולת מ'המלט', שהיתה זרוקה, כאילו במקרה, לצידם של כמה בקבוקי בירה ריקים ליד דלת הכניסה .
במהירות פתח את הדלת ומייד נעל אותה מאחוריו. ואז זחל תחת קילומטרים של מלמלה שנערמו בפינת החדר ויילל כפי שלא יילל מימיו. ההכרה שעליו לעזוב אותה, להתרחק ממנה, להתנתק ממנה, צרבה בו עד שהרגיש שהאש שתתפרץ ממנו תבעיר לא רק אותו אלא את העולם כולו. במהלך השעות שבהן קבר את עצמו נזכר שעילעל פעם בספר רפואה, וקרא שם על מחלה משונה שבה גופו של האדם מתכסה בקוצים קשים ומחודדים, והיה משוכנע שכאשר יבהילו אותו ממחילת התחרֹוֹת שלו, יתכסה גופו באותם קוצים שייאחזו במלמלות, יינעצו בהן, יקרעו אותן, והוא ייאלץ להשתרך ככלה עדוית תכריכים עד לבור, עד לקבר, עד למרכז הבמה, שם יזדקף במלוא דמותו המבעיתה, הגרוטסקית, ויצעק. אבל לא היה לו קול לצעוק.
המילים לא יצאו לו מהפה. הוא הרגיש שהוא מתפרק כמו כספית לאלפי כדוריות. כסוף, נוצץ, יפה ורעיל. רעיל בשבילה. חשב שנגזר עליו לחפש לעד את הרסיסים הקטנים, הכסופים, הרוטטים שלו. חשב שאיבד את עצמו לגמרי. שנתו היתה טרופה ועמוסה בחלומות שדבקו בו ככינים. כל הלילה ניסה לשווא לגרש מעליו את מראה שערה הרטוב, שטיפות שמנות זלגו ממנו במורד כתפיה השחומות .
אך כשהתעורר התעוררו איתו כל איבריו, כאילו קמו לפתע מתרדמת של שנים. כל מראות הלילה הנורא טבעו בקפה שבישל לעצמו בחדר פועלי הבמה שבירכתי הבמה המרכזית, ועם כל לגימה התחדד בראשו חיוכה העקום של סבתו המתה שהיתה אומרת "אין כמו קפה שחור בשביל לנקות את הוורידים והנשמה". הוא גילגל בין שפתיו את גרגירי הקפה המרים, החוליים, נהנה שוב לחוש את הקלילות האוורירית ששרתה באיבריו והתגלגל החוצה..."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם