"חמקן", מאת בן כספית: פולחן אישיות עצמי
בן כספית, שבעבר הילל את ברק, מציג אותו כעת במערומיו כאשף השקר והמניפולציה, אך בעיקר נחשפת כאן התקשורת הישראלית בכיעורה. בונוס לקוראים: סיפור אישי-לילי ממשרדו של אהוד ברק
כספית מבקש כעת לספר מחדש את סיפורו של ברק בספר שלפנינו, אך תחילה עליו להתנער מדימוי כתב-החצר שדבק בו בעקבות ספר הקמפיין ההוא. טיעוניו של כספית ביחס למשגה הקודם הינם רבים ומגוונים: הוא טוען שהונה, תומרן ורומה בידי שותפיו לכתיבת הספר, ובידי מי שהפעיל שותפים אלה, שהוא, ככל הנראה, לא אחר מן הדמות הראשית עצמה. סדר דברים זה הינו מטריד, אם גם אופייני מאוד, לדינמיקה שנוצרת בישראל בין אנשי כוח ושררה לאנשי התקשורת שמדווחים עליהם.
למעשה, יותר מאשר מצליח לספר כספית על ברק, הוא מצליח בהעמדת דיוקן, אפל מאוד וקודר, של תקשורת המונים המוזנת ומתומרנת בידי קברניטים שונים של משק, כלכלה וביטחון. אלה מאביסים אותה בדיסאינפורמציה, בהדלפות מכוונות ובסילופים מגמתיים. כל השאר מתקיים במחשכים שעליהם לא נשמע לעולם, או שלעולם נשמע לאחר מעשה.
כך גם ספר זה של כספית, שכולו ככולו מתקיים במה שמכונה גארבג'-טיים בעולם הספורט. כלומר, הזמן שבו אין עוד חשיבות למשחק - מאחר שהמשחק כבר הוכרע. שכן ברק אינו באמת בסביבה עוד, וגם אם עודנו בוחש ורוחש מתחת לרדאר אין לכך השפעה ממשית על סדר יומו של האזרח הישראלי. כך, שמלבד היות "חמקן" ספר רע למדי, חזרתי ובעל מבנה מפוקפק (לא כרונולוגי, לא פסיכולוגי – אלא עשוי שבבים וגבבים של מידע ערומים זה על זה באופן אקראי למדי) הוא גם חכמה די קטנה שלאחר מעשה.
ישנן גם הצלחות מסוימות בתוך שלל העלילות שמציג כאן כספית. אמנם אישיותו של ברק נותרת לחלוטין בלתי מפוענחת – אך דפוסי הפעולה בהחלט נחשפים ועליהם עומד כספית יפה. כאחד שנעקץ בידי אשף ההונאה ברק הוא כבר מבין את התעלול. דא עקא, שהוא בעצמו מציין שנפל ברשתו של ברק יותר מפעם אחת – ואין זה מוסיף לו הרבה כעד מהימן מלבד טינה ארוכה ויוקדת.
דפוס הפעולה הברקי העיקרי כפי שעולה מספר זה, ואולי שלל הדפוסים, שהינם פיתוחים של אותו המקור, ניתנים לצמצום בעמוד אחד. כל השאר הוא דוגמאות מעניינות יותר או פחות. ולהלן ספר ההפעלה המלא: כלל ראשון, כל מהלך הוא תמיד כפול. ישנו הפן הגלוי של המעשה, וישנו זה המכוסה. ההיבט הגלוי יופיע תמיד בכפיפות לזה הסמוי, שבו נמצאת התכלית האמיתית של המהלך. הכלל השני: ערכו של אדם נמדד אך ורק ביחס למידת השימושיות שלו בביצוע המהלך, ואין איכות מבדלת בין אדם אחד למשנהו. כולם יעילים או בלתי יעילים במידה שווה. מכאן שתי נגזרות נוספות: משממצה ברק את שימושו בגורם נתון (אדם) מן ההכרח שיהפוך זה לבלתי שמיש, ועל כן לא מועיל. ומכאן, כזה שיכול רק להזיק. מכוח זה, מוטב להשתמש באנשים בעלי שיעור קומה בינוני (עד נמוך) וכך יפחת נזקם לאחר שיהפכו לבלתי שמישים עוד.
כל אלה הם חוקי ההפעלה הקטנים, כאשר החוק הגדול הוא שתכליתו של כל מהלך הוא החתירה לניצחון, ומי שראוי להוביל תמיד לניצחון הוא לא אחר מאשר אהוד ברק. רק ברק הוא המצביא היאה לניצחון, והניצחון יאה רק אם יצא תחת ידיו. מעבר לכך, הכול הוא אחד. מן השדות המדממים בקרב ועד עמודי העיתון העמוסים בהדלפות ובתמונות שתולות בידי אמני הספין והיועצים. עבור אהוד ברק הכול אחד: הכול נברא ונועד מראש לשמש אותו, את הבן הנבחר, שהוא המיועד הנצחי של המדינה. זה שנמשח עליה מינקות למלוך.
זהו ספר החוקים כולו. והוא ספר חוקים נאה למדי, והדוגמאות מועילות ומלמדות לעתים. אך עדיין, בממד העומק, חסרה ההבנה של חוקי ההפעלה הללו והשאלה מאין הגיחו אלה אל העולם כלל לא נשאלת. כיצד קורה שחושב אדם כי הוא נועד למשול על אחרים, מה מזין את תשוקתו, ומנין נשאבת הסמכות שמתקפת את השתתו של היחיד על הרבים. כל אלה נותרים בלא מענה. זאת ועוד, מה קורה לתחושה זו כאשר היא מתנפצת וההמון קורע אותך לגזרים תוך שאתה נופל מכס מלוכתך, וכיצד מקבלו שוב אותו ההמון שאך סיים לטרוף את שארית נתחיו כמה שנים קודם לכן? כל זה הוא מסתורין עצום וגדול שכספית כלל אינו נוגע בו ואינו מגיע לקצה קצהו.
כספית כותב את ספרו מגובה המצח של בעל הטור היומי בעיתון. בורר, מסדר ושופט את התופעות החולפות והאישים השונים שנזכרים, מי לחסד ומי לשבט, אך אינו נעצר אף לרגע להתבונן במהלך ההיסטורי, או במהלך הפנימי. במידה שווה, כספית כמעט אינו מאזכר את ספריהם של אחרים, של קולגותיו רביב דרוקר ורן אדליסט, שכתבו אף הם ספרים שיכולים היו לשאת את אותה כותרת משנה: "אהוד ברק, הסיפור האמיתי".
כספית גם אינו טורח הרבה בציון העובדה שספק אם ישנו איש ציבור אחר בן דורו של ברק שנכתבו על מעלליו ספרים רבים יותר תוך תקופת פעילותו. ועל ארבעת הספרים שנזכרו גם נוסף הספר "הבור" של עיתונאי-החצר הוותיק דן מרגלית מ"ישראל היום" (שבשנים האחרונות ערק מחצרו של אולמרט לחצרם המשותפת של הצמד ביבי וברק) ושותפו רונן ברגמן מ"ידיעות אחרונות". בהיעדרה של פרספקטיבה היסטורית, מלבד כרוניקה עיתונאית של התופעה הנקראת ברק, ובנות התופעה שנגזרות מהתנהלותה, הרבה אין כאן.
וכך, נותרת התעלומה הגדולה בעינה: האם מדובר באופרטוניסט הציני ביותר שגדל בגינת הנוי החביבה על הציונות הוותיקה שבקיבוץ, בצה"ל, בסיירת? האם אכן מדובר באיש תאב כוח וחסר מצפון, בעל התנהלות בריונית וחסרת תקנה? או שמא סיאובה של המערכת הוא שקלקל ילד פלא זה שהלך לגנוב גבולות, רדארים וסוסים בשנותיו היפות של צה"ל, וסופו שמצא מלוכה מושחתת, שהשקר בה הוא מטבע עובר לסוחר, בעוד השוחד משמש כחומר סיכה שעליו נע גלגל ענק זה של המדינה.
מה שכן עולה בידו של כספית הוא לצייר דיוקן מהימן לתקשורת בת ימינו: מוכרת ומכורה, מתמרנת ומתומרנת. כזאת שאולי מעולם לא הייתה קריה נאמנה, אך מזה שנים היא משמשת את נבחרינו כפילגש בוגדנית המזנקת ממיטת זנונים אחת למשנתה, ותוך כך חוגגת פעם את השלכתו של השעיר לעזאזל ופעם שנייה את עלייתו של אותו השה, שנוקה מקלונו, ועתה סוגדת לו כלעגל הזהב שתחת ההר.
כספית חותם את סיפורו בנגיעות ורמיזות לאי אילו פרשיות שחיתות עסקית-ביטחונית שידו של ברק הייתה בהן. זה האזור האחראי פחות בספר זה. שכן אם אכן נצברו הראיות ניתן לצאת בסקופ החדשותי, ובדיוק כפי ששילם האלוף גלנט (במיל') על נטילת מה שאינו שלו כך גם צריך לשלם ברק. מנגד, אם אין הדבר נסמך או ודאי, לשם מה לרמוז שכך היה? זו אינה עבודה עיתונאית רצינית, ובטח ובטח שאין הדברים ראויים ומתאימים לראות אור בספר.
כאמור, בעיקר עולם העיתונות המקורנף ונוהגי השלטון הישראלי הקלוקל הם שנחשפים כאן. ויותר משברק הוא מחוללן הגדול של הנורמות הירודות, הוא בעיקר התופעה, התסמין השלילי לכל מה ששגוי כאן ומבהיל. קרי, היעדר השקיפות והעסקות האפלות שנרקמות מאחורי מסך השקר הכבד, שאך מכביד משנה לשנה. זה מה שמטריד יותר מכול בספר זה, כמה כבד הוא המסך, ועד כמה השקר קנה וקונה אחיזה בכל מוסדות השלטון ובכל פיסה וחלקה שבארץ הזו. זהו הסיפור האמיתי של "חמקן".
אם בכל זאת לנסות ולתרום במשהו לחידת אישיותו של אחד אהוד ברק, אספר סיפור שבו מצוי משהו מגרעין משונותו של האיש. במשך יותר משנה עבדתי כשומר דלתו של איש זה, לצד רבים אחרים (עובדי קבלן, אגב) ששהו סביב לשעון מחוץ לדירתו-טירתו שבאקירוב משכבר, ומעשה שהיה כך היה: לילה אחד, בעודי עושה לשמירתו, הגיעו שני טכנאי טלפון מן הקריה להתקין מערכת הצפנה לקראת שיחה לילית חשובה עם פקיד בכיר בממשל האמריקני. על פי פרוטוקול נקראתי לדירה להשגיח על הטכנאים בעבודתם, בעוד ברק עומד שם, בחלק הדירה הענקית המשמש לו משרד, ומחכה שישיגו לו קו נקי מציתות.
עבודת המצפינים נמשכה ונמשכה, וברק, באין לו מה לעשות, שקד במשך ארבעים דקות תמימות על סידור תמונותיו שלו הממוסגרות על מדפי הספרייה שמעטרת את משרדו. היו שם תמונות שונות – בכולן מופיע הוא במרכז, במעמדים שונים: פעם כרמטכ"ל, פעם כשר בממשלה, או ראש לה. פעם לבדו, ופעם עם רבין, קלינטון או מלך ירדן. מדי כמה דקות ניגש ברק להזיח תמונה זו או אחרת ממקומה. צעד שני צעדים לאחור, השתהה רגע כמתבונן בקומפוזיציה הנפלאה של תמונות עצמו, ואחר חוזר חלילה ומניחה במקומה המקורי. וכך, למעלה ממחצית השעה.
הסצנה כולה הייתה מצמררת למדי. מידת הניתוק של האדם מסביבתו מדאיגה, שכן כל אותה העת לא החליף ולו מילה עם הטכנאים או עם שומרם ששהו עִמו בחדר, ואף לא הגניב מבט חטוף לעברם. הוא היה נדמה מטורלל לגמרי. כל זאת עד אשר הודיעו לו הטכנאים כי יש קו והתחילה השיחה. מרגע זה נכנס לפעולה הברק השני, מזהיר, לבבי. במשך שעה שלמה (בשתיים בלילה) הרצה ברק לאותו פקיד ממשל בכיר בשם סטיב מדוע עומד כל מחסום ביטחוני שבגדה על מכונו, מה תכליתו ותפקודו, תוך שהוא מנסה הן לעמוד על הצרכים הביטחוניים הישראליים כמו גם על ההכרח המוסרי לקיים תנועה רציפה לפלשתינים בשטחיהם במידת האפשר.
בתום אותה הרצאה מאלפת אותו פקיד לא רק שהשתכנע, אלא שהוקיר תודה על שהכניסו ברק ברזולוציית אפס של הסכסוך הישראלי-פלשתיני על שלל היבטיו היומיומיים. זו הייתה הופעה בלתי רגילה, וברק כדרכו תיזמר וניצח על הפרטים כולם, וזאת מבלי שדף או מפה או פתק כלשהו עומדים על השולחן לנגד עיניו.
באותו רגע עצמו הבנתי. יש אמת בשמועות על גאונותו של המצביא, כמו גם על האקסצנטריות הגמורה שבאישיותו. יתרה מכך, אותה הדמות, קרי הקונסטרוקט המלאכותי שמתקרא "אהוד ברק", הוא זר גמור גם לו עצמו, ומתקיים נוהל נתק מוחלט בין הפרסונה הציבורית לאיש הנושא אותה עליו. לכן אותו סידור אין קץ של התמונות, ולכן אותו חוסר יכולת גמור להישיר מבט לעבר מי מסביבתו.
זה מה שראיתי אותו לילה, ולמעשה גם לאורכה של אותה שנה וחצי מתחילתה ועד סופה. והכול זר מאוד ומוזר. יותר מכול הוא דמה לאותו "מיץ פטל" מסיפור הילדים שמעת לעת ראשו מבצבץ מאחורי מסתור, וקולו הניחר נשמע מפטיר דבר-מה. בעיקר שואל את סובביו (ואולי אף את עצמו) את שאלת מיץ פטל הנצחית: "התדעו מי אני, ילדים?"
אהוד ברק, הסיפור האמיתי
בן כספית
כנרת, זמורה-ביתן, תשע"ג, 463 עמ'
מתוך מוסף "ערב שבת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם