ראשי » תרבות » אמנות

ורדי כהנא מצלמת לכאב בעיניים

גם כשתיעדה את אמה הגוססת ואת אביה שנכנס לניתוח ממנו לא שב, הצלמת ורדי כהנא תמיד הצליחה להתייחס לכל צילום כאל יצירה אמנותית. בעבודה על תערוכתה החדשה והמרגשת, שנולדה כשליוותה עיוורים מהעולם השלישי לניתוח שבו ראייתם הושבה להם על ידי רופאים ישראלים, היא למדה שיעור מאלף בענווה

מאות ואלפי אנשים עיוורים מגיעים לבית חולים שדה מאולתר, שממוקם בג'ונגלים של וייטנאם או בהרי אתיופיה. הם מגיעים בעקבות "קול קורא" המודיע להם שלאזור יגיעו רופאים שיבצעו בהתנדבות ובחינם שורת ניתוחי עיניים שישיבו לרבים מהם את ראייתם. הם נכנסים לניתוח בתנאים לא תנאים, וכשהם יוצאים משם הם מסוגלים לראות.
 
התערוכה "שדות ראיה", של הצלמת ורדי כהנא, מתארת את ההתרחשות יוצאת הדופן הזו. כהנא התלוותה למשלחות הרפואיות, תיעדה את עבודת הרופאים בתנאי שדה, וגם צילמה פורטרטים של מטופלים ומלוויהם בסטודיו מאולתר שהקימה. התערוכה שלה, שמוצגת בימים אלה בגלריה לאמנות בבית יד לבנים ברמת השרון, מרגשת במיוחד. היא מרגשת אולי דווקא בגלל האיפוק שבה. השקט, הדרת הכבוד והעוצמה שמוקרנים מהפורטרטים מעלים אסוציאציות מיתולוגיות בעוצמתן.

התמונות ב"שדות ראיה" הן תוצר של שלוש גיחות שעשתה כהנא עם המשלחות הרפואיות שמרכז הארגון הישראלי-יהודי "עין מציון" לווייטנאם, מיאנמר ואתיופיה. אני נעצרת ליד תמונה של גבר שנושא זקן עיוור על גבו, ומתפעלת מהסמליות שבאיש הנושא את רעהו, מהנתינה והקירבה. כהנא מחייכת. "פשוט, כך מובילים שם לניתוח, אין שם סניטרים", היא מסבירה. "מכינים להם טשטוש, שמים גאזה, ואז בבוקר מורידים להם את הגאזה והם רואים, ואין דרך לתאר את האושר. יש ניתוחים שאפילו לא דורשים מידה רבה של סטריליות-מקימים אוהל במקום מטונף שרואים בו את העכברים והמקקים, ועדיין אפשר לעשות שם ניתוח קטן, ומצילים בנאדם במקום ששם אנשים עיוורים חיים בשולי החברה".

"היינו במקומות שהיו בהם תורים של מאות אנשים. התרוצצתי בין צילומי הניתוחים לצילומי התורים, לבין 'סטודיו' שהקמתי, בדקתי איזה טיפוסים מעניין אותי לצלם, ואותם העמדתי בחזית הבד ועשיתי להם צילום סטודיו. בתור היו גם בני משפחה, חמולות שלמות, לא רק מנותחים, אז היתרון שלי כצלמת, שכל מה שמעניין אותה בחיים זה פורטרטים, הוא שיש לי כך מאות אנשים ב'אודישן'".

כהנא זוכרת בפרוטרוט את הבעיה הרפואית המדויקת שממנה סבל כל מצולם-מטופל. אני שואלת לגבי הבגד המוזר שלובש מצולם אחר. "אה, זה החלוק ה'סטרילי' שבית החולים מנפק על המקום", היא מחייכת שוב. "מגיע מנותח, ואז הוא מקבל את החלוק ה'סטרילי' מזה שנותח לפני שנייה. . . ולמרות כל התנאים האלה, אפשר לתקן את הראייה".

למדת גם משהו חדש על עצמך במהלך המסעות האלה? הם שינו בך משהו?
"כשהגענו לאתיופיה נחתנו באדיס, ומיד עלינו על מטוס לגונדר. התיק האישי שלי, עם בגדים, שמפו, קרם פנים - לא הגיע. בקיצור, הייתי באתיופיה עשרה ימים במקום שבו כרטיס האשראי לא שווה כלום, מקומות כל כך נידחים שלא היו שם חנות או שוק. אני פתאום בעשרה ימים האלה בלי שום דבר מפנק או אישי שלי, זה נתן לי שיעור מאלף בענווה".

"כשאין לך את הדברים הכי בסיסיים, ואת עשרה ימים בתוך אותו ג'ינס ורק עם טי-שירט של 'עין מציון' כי זה מה שהיה בחבילות - פתאום מקבלים פרופורציות שגורמות להרגיש ענווה. ברגע שהפינוק נלקח ממך, את מצליחה להסתכל על בני אדם בגובה העיניים. אבל זה רציונל שקרי, כי כשאני מרגישה שאין לי שום דבר, זה לא כמו של האשה האתיופית שבאמת אין לה שום דבר ושנמצאת בתור לניתוח".

איך בעצם עושים את ההזרה הזאת, את הריחוק לצורך היצירה האמנותית, במיוחד כשמדובר באנשים שסובלים?
"אני לא מוצאת שום קושי, גם במקרים טראגיים. אני מרגישה שהדבר שאני רוצה להגיד הוא יותר גדול, ודווקא בהזרה יש משהו פחות חושפני. כשאני מצלמת, למשל, את אמא שלי ואת אבא שלי - וצילמתי אותו בצילום האחרון נכנס לניתוח - בכל זאת אני משתמשת בכל הכלים והכללים, עם מצלמת סטודיו. הרבה אנשים סיפרו לי שצילמו את אבא או אמא לפני שנכנסו לניתוח, אבל ברמה החובבנית, לא עם תוקף גלרי. ולי יש את כל הקיטבג של הידע והטכניקה, וגם ברמת התפיסה שמדובר בצילום חשוב - אבא נכנס לניתוח, וזה היה הצילום האחרון שלו, כי הוא לא יצא מהניתוח. אני מתייחסת להמון פורטרטים כאל 'הצילום האחרון', וזה לא מורבידי, זה פשוט נורא מחייב אותי".

הנושא של התייחסות לכל צילום כאל הצילום האחרון קשור גם, מן הסתם, לאחד הצילומים הידועים ביותר של כהנא - זה של הפגנת "שלום עכשיו" מ-1983 בירושלים , שבו מופיע אמיל גרינצווייג דקות אחדות לפני הירצחו.

אולי העניין הזה של לצלם את אבא לפני ניתוח זה ניסיון למשטר את הכאוס, לנסות להכניס טכניקה מדויקת וכללים למצב מפחיד בעולם שאין עליו שליטה?
"טוב, זה כבר פסיכולוגיה. אמא שלי נפטרה לפני שלושה חודשים. היא הייתה בהוספיס. היא הייתה 'דוגמנית הבית' כי עסקתי בה המון, ובמספר על היד שלה. עשינו שם משמרות, ישנתי לידה המון לילות, צילמתי אותה אינסוף צילומים. גם אחרי שהיא נפטרה. . .".

באמת ?
"כן, ואני יודעת שיום אחד אעשה עם זה משהו. אבל גם יצרתי את הזיכרון הזה, עם כל זה שבנאדם בימיו האחרונים לא יפה תואר. אבל יכול להיות שהרציונל של העשייה הזו הוא באמת לעשות סדר בתוך סערת הרגשות".

כהנא, 54, כלת פרס סוקולוב לשנת 2011, עסקה שנים רבות בצילום לעיתונות, אבל "בשנים האחרונות אני בקושי נוגעת בעיתונות", היא אומרת. "העידן הזה שמזמינים ממני פורטרט של מרואיין כבר מאוד נדיר, אולי פעם בשנה. במדרשה לאמנות, שבה למדתי מאה שנים אחורה, גיליתי את המדיום הזה של הצילום ששיכר אותי, וזנחתי את המכחול והקנבס לטובת הסירחון של מעבדת הפיתוח וחדר החושך. תמיד התייחסתי לנייר עיתון כאל גלריה. אני מרגישה שאני מצלמת צילום לנצח, גם כשהרבה פעמים הדפוס יוצא מרוח והצבע מחורבן".

היא ילידת תל-אביב, וכיום מתגוררת עם משפחתה ברמת השרון, אבל "בקרוב גם נחזור לתל-אביב", היא אומרת. "היה לי סטודיו בשונצינו בדרום העיר, והיה לי ילד בגן בצפון העיר, והמהלך הזה מהדרום לצפון כל יום ארך שעה. כשנולדה רוני, הקטנה, הבנו שאם אני רוצה להמשיך בקריירה שלי וגם להיות אמא, אני צריכה לחבר פיזית את הסטודיו לבית, ולא הצלחנו לעשות את זה בתל-אביב. היום הילדים גדולים, גיל הוא סטודנט ורוני לפני צבא, ואנחנו יודעים שנזדקן בתל-אביב".

ב-2007 יצא לאור ספרה "פורטרט ישראלי", ובו דיוקנאות של דמויות ידועות מההוויה הישראלית. בפרויקט ידוע אחר שלה, צילמה במשך 15 שנה בארץ ובעולם תצלומים משפחתיים. התערוכה "משפחה אחת", שנוצרה בעקבות סדרת הצילומים, הוצגה בניו יורק, ברלין ומילאנו. את הצילום הסוגר של פרויקט המשפחה שלה, צילום של אמה ושני ילדיה, כהנא מכנה "פורטרט עצמי". "שני האוספים האלה למעשה מייצרים סוג של התבוננות על החברה הישראלית", היא מסבירה, ומוסיפה: "גם בתערוכה העכשווית, אני מרגישה שבסופו של דבר אני נותנת תמונה של תרבות, לא רק את המקרה האישי".

ודברים שראית בעולם השלישי גרמו לך לגיבוש של דיעות מסוימות גם מהפן של פערים חברתיים, עניים ועשירים?
"במשך שנים צילמתי כל מיני תופעות חברתיות כאלה ואחרות. מאזורים שקשה להיכנס אליהם בגלל נושא הפלילים, דרך אינתיפאדה, עולים מאתיופיה - אני חושבת שאדם שאין לו סקרנות, או רגשות לנושא של חלוקת משאבים, לא יוצא למסעות כאלה. הם מסעות נורא כואבים".

אני שואלת לגבי המודעות החברתית גם בגלל שבעלך, המפיק ואיש הטלוויזיה לשעבר דני וסלי, מקורב ליאיר לפיד ול"יש עתיד", ונושא האג' נדה החברתית תפס פן מרכזי.
"אני צלמת, ועוסקת בזה 30 שנה, הרבה לפני שדני לקח על עצמו לעזור ליאיר ויחד עם זה נכנס לחיים הפוליטיים. הוא גם עבד בטלוויזיה לפני כן, וגם אז, כשהעיסוקים שלנו לפעמים השיקו, הקפדנו כל השנים על הפרדה. באופן 'מפתיע', אנחנו שתי ישויות נפרדות. אני ורדי כהנא והוא דני וסלי. דני ואני חיים יחד 28 שנים. הקמנו משפחה, שאני מאוד גאה בה, אבל החיים המקצועיים שלנו נפרדים. מהרגע ש'יש עתיד' קיבלו 19 מנדטים אני נדרשת לשאלות שלא קשורות אלי ויש להן ניחוח של רכילות".

"מסע הצילומים האחרון שלי עם 'עין מציון' התרחש בכלל בסוף 2011, והתערוכה 'שדות ראיה', שלשמה התכנסנו, הייתה מוכנה הרבה לפני הבחירות, אבל מסיבות טכניות היא נדחתה במספר חודשים ומוצגת עכשיו, ועכשיו יאיר מכהן כשר האוצר, ואת מנסה לייצר בראיון הקשר עניינים שהוא לחלוטין לא קיים במציאות".

"באשר למהלך שדני עשה, אני כמובן מלאת הערכה לבנאדם שבחר לעזוב את החיים הנוחים יחסית, וצלל לקלחת הזאת, לעבודה תובענית וקשה עם אחריות כל כך גדולה, מתוך אמונה שהוא יוכל לעשות טוב. הרי כל כך קל להמשיך לקטר בסלון ביום שישי. ובכלל, יאיר ומפלגת 'יש עתיד' נדרשים להציג קבלות כשבקושי עברו שלושה חודשים מהבחירות, וכמות הרפש שנזרקת על הקבוצה הזאת היא כל כך גדולה מסיבה אחת: התקשורת לא מסוגלת להכיל את התופעה שאחד מתוכה הביא מפלגה להישג כל כך גדול בזמן כל כך קצר".

למה , יש עוד הרבה עיתונאים שהלכו לפוליטיקה, וגם אבא שלו היה בתקשורת. . .
"זה לא אותו דבר. טומי שייך לדור המייסדים בעיתונות העברית. גם לו היו המון מתנגדים אבל על רקע אידיאולוגי, ענייני. עם יאיר זה מורכב, הוא כאילו נסיך בגלל הייחוס לטומי ושולמית לפיד, אבל בגיל הוא צעיר, אחד מהחבר'ה, ולחבר' ה מאוד קשה לקבל את זה. ויש לו עוד תכונה מעצבנת - הוא נראה טוב".

בספר שלך, "פורטרט ישראלי", יש צילום נורא מצחיק של יאיר לפיד בדמות הפושט.
"הצילום ממש לא מצחיק. הוא בעיני צילום מצוין. ויאיר מופיע בצילום לא בדמות פושט, אלא בדמות פושטק. זו מילה משנות ה-50, מה שקוראים היום ערס. יאיר שיחק אז בסרט 'מעבר לים' של ינקול גולדווסר. בסרט הוא היה החבר הפושטק של מילי אביטל. הוא התראיין בעקבות הסרט לעיתון 'חדשות' ואני שמחתי לצייר מין מרלון ברנדו מיוזע. הפורטרט היה נכון לאותה תקופה, וכמו כל צילום טוב, הוא עומד במבחן הזמן. הצילום הוצג בתערוכות והודפס בספר 'פורטרט ישראלי', וגם היום, כשהתמונה צצה ועולה מדי פעם בהקשרים אחרים, אני מאוד שמחה איתה. חוץ מזה, יאיר עשה הרבה דברים בחיים. הוא היה עיתונאי וסופר וכתב מחזה וסדרת דרמה והגיש חדשות, ובין השאר גם שיחק בסרט".

"לעניין הצילום של מועמדי 'יש עתיד' - יאיר הוא חבר שלי מתחילת שנות ה-80, לא רק חבר של דני, אבל את הפורטרטים של מפלגת 'יש עתיד' עשיתי כשירות מקצועי, לא כשירות פוליטי או כטובה לחבר. לא הייתה לי שום דילמה. זו לא הפעם הראשונה שצילמתי קמפיין בחירות".

את מרגישה שאת פתאום מקורבת למוקד קבלת ההחלטות?
"בחיים האישיים לא, אבל כשאני מתראיינת על תערוכת צילומים שלי ופתאום אנחנו מקדישות כל כך הרבה זמן לנושא שהוא ממש לא רלוונטי, אני מבינה שמבחוץ אני נחשבת למקורבת ושיש לזה מחיר. בסופו של יום, העיסוק שלי נפרד מהעיסוק של דני, שקשור ביאיר, והוא - לא אני - יעמוד למבחן הבוחר".

פרויקט נוסף שכהנא עובדת בו בהתנדבות בימים אלה הוא סדנת צילום שתעביר בפורום המשפחות השכולות הישראליות-פלסטיניות, יחד עם מיקי קרצמן ועטא עוויסאת. נדמה שכהנא בוחרת דווקא עיסוק בפרויקטים הדורשים התמודדויות רגשיות קשות, אבל היא אינה רואה זאת כך.

"ואם צילמתי בהפגנה אלימה - לא נדרשתי להתמודדות רגשית? ואם צילמתי בסטודיו המוגן שלי, והמצולם מת זמן קצר לאחר מכן - גם זו התמודדות. אבל זו הדרך שלי להתמודד, עם המצלמה. ואלמלא הצורך בהתמודדות רגשית הייתי צלמת של רכיבים טכניים. מה שמעניין אותי זה בני אדם, וחלק מהטריטוריה זה רגש".

היו דברים שהיה קשה לך באופן אישי להתמודד איתם?
"כשאת מסתובבת במקומות כל כך נידחים שאין בהם מערכת רפואית, את רואה כל מיני מחלות של הזנחה וכל מיני פגמים של הטבע, שאת יודעת שאם מעבר לפינה היה המבנה של תל השומר על כל רופאיו, זה היה יכול להיות אחרת, אבל אי אפשר לעבוד עם הרגש הזה. את מהר מאוד הופכת להיות פרקטית, כי מהר מאוד לא תצלמי ככה, לא תעשי את מה שאת צריכה לעשות".

אבל אני מתבוננת בתמונות שבתערוכה, ומתקשה להבין איך אמנית רגישה כל כך מצליחה לנטרל את התחושות הקשות במהלך העבודה. כהנא משתתקת לרגע. "היה לי רגע של שבירה", היא מודה לבסוף, "לא בפרויקט הזה, אלא בפרויקט אחר שעשיתי בארץ בהתנדבות. זה היה כשצילמתי במוסד שנקרא 'בית מוריה' בגדרה, מוסד לילדים שסובלים מפגיעות ראש קשות או פגיעות מוחיות שמשפיעות גם על היכולת השכלית וגם על היכולת המוטורית שלהם. כשחזרתי משם ביום הראשון רצתי למיטה של הילדים שלי ונישקתי אותם וחיבקתי אותם ואמרתי תודה לאל שהם בריאים. הייתי שם חודש, התבוננתי וצילמתי - זה נגמר בתערוכה שהייתה בנמל תל-אביב ב-2010 ושם רואים מקבץ של כל הטעויות של אלוהים, שגם הרפואה הכי עכשווית לא יכולה לעזור בהן".

מוזר שאת משתמשת במינוח "טעויות של אלוהים". את באה מבית דתי.
"אם להשתמש בהגדרות היבשות, אז אני כבר יותר שנים חילונית מאשר דתית. אני מכירה הרבה אנשים עם זקנים ומגבעות שנושאים את שם השם לשווא, ויש אנשים שאף פעם לא דרכו בבית כנסת והם אנשי חסד. כך שההפרדה בין המושגים 'דתי' ו' חילוני' היא פאסה. אבל למדתי בצייטלין, הייתי בבני עקיבא - ולמדתי אמנות בתמיכת הורי, כך שלא גדלתי בבית חרדי. לא עשיתי מהפך שחייב לחצות איזה רוביקון. ההורים שלי לא ישבו שבעה עלי. . ."

חס ושלום.
"לא, כי בעולם החרדי זה קורה. אז רק לשים את זה בפרופורציות".

בכל הנסיעות האלה לצלם אנשים פגועים, שזו לא חוויה קלה, היו גם רגעים מסוג אחר? רגעים מצחיקים?
"בהחלט. כשאני מצלמת בחדרי ניתוח אני לובשת מדים של רופא, וכל פעם שנכנסתי לחדר ניתוח היו מנשקים לי את הידיים כי חשבו שאני רופאה. אבל הרופאים באמת מתקנים לאנשים את החיים, ולהם אין דרך אחרת להביע את תודתם אחרי הניתוח. ואלה רגעים מאוד מרגשים, ואני בוחרת שלא לצלם אותם".

למה לא?
"כי בזה יש משהו מאוד מתנשא, ויש רגעים שעדיף לחוות, לא לצלם".

"שדות ראיה", הגלריה לאמנות בבית יד לבנים, רמת השרון (עד 21 ביולי). העבודות מוצעות למכירה, ותמורתן קודש לרכישת ציוד רפואי למשלחות הבאות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...