לשחק בעברית במנהטן: סשה דמידוב בעיר הגדולה
השחקן סשה דמידוב מסכם שבוע מרגש עם תיאטרון "גשר" בבירת התרבות העולמית עם "שונאים. סיפור אהבה"
נסיעה לניו יורק מביאה תמיד התרגשות גדולה. יש בעיר הזו משהו. שכובש אותי בכל פעם מחדש. אבל כשמגיעים במסגרת תיאטרון "גשר" ולא כמבקרים מהשורה, ההתרגשות אפילו גדולה יותר. אם נוסיף לכך גם את העובדה שהגענו לעיר עם "שונאים. סיפור אהבה" של יצחק בשביס-זינגר, פחות או יותר ההצגה הכי ניו-יורקית שיש, תבינו עד כמה ההתרגשות שלנו הייתה עצומה. לא מובן מאליו שתיאטרון ישראלי מציג בניו יורק, בירת התרבות העולמית, ועוד עושה זאת בעברית, כשהקהל המקומי יכול להבין את המתרחש על הבמה רק באמצעות תרגום סימולטני.משחק בג'ט-לג
את "שונאים. סיפור אהבה" הוזמן תיאטרון גשר להציג במסגרת פסטיבל "בוסתן הדובדבנים," המציג מופעי תרבות מכל רחבי העולם. כשהוזמנו חשנו כבוד גדול, וכשראינו מי מציג במקביל אלינו - השחקן המעולה ג'ון מלקוביץ,' שהגיע עם ההצגה שבה הוא משתתף כרגע - הבנו שאנחנו נמצאים בחברה טובה.
ניו יורק, ממש כמו מוסקבה, ברלין, פריז ולונדון, היא עיר שכולה תיאטרון. די להביט באנשים שמהלכים בעיר: כולם מסבירי פנים, אנרגטיים, חמים ובעיקר חובבי תיאטרון ותיאטרליים באופיים. כשאתה מטייל בעיר אתה חש שנכנסת לסרט קולנוע: הטיפוסים מהסרטים הניו-יורקיים כמו לובשים בשר ודם, ומנהלים איתך דיאלוג שנלקח מסרט.
הטיפוסים התיאטרליים האלה הם גם מי שיבואו בשעות הערב לאולם התיאטרון. הם באים לחוות חוויה, יש בהם סקרנות של ממש. אף שראו לא מעט הצגות בחייהם, הם באמת ובתמים נרגשים כילדים מול המסך שעומד להיפתח. לשחקן אין דבר יפה יותר - למען קהל כזה אתה רוצה להיות הכי טבעי, הכי מרתק, הכי עמוק, הכי מצחיק והכי מרגש.
עוד נגיע למפגש שהיה לנו עם הקהל, אבל לפני כן רגע של פאוזה שבו נלך יום אחד אחורה. בערב הראשון שבו הגענו לניו יורק, עוד בטרם היינו אמורים להופיע, הוזמנו למפגש חגיגי בבית קונסול ישראל בניו יורק, עידו אהרוני. זה היה אירוע מרגש, שבו השתתפו לצד הקונסול גם שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור ואנשי עסקים מהקהילה הניו יורקית. עידו התגלה כאיש מרשים. משהו בשפת הגוף ובנאום שלו הזכיר נשיאים אמריקאים. מתברר שכאשר אתה גר בעיר ומעורה לא רק בניו יורק אלא גם בפוליטיקה האמריקאית, אתה מתחיל להיות כזה, במובן החיובי של המילה.
עידו נשא נאום אוהד מאוד על התיאטרון ועל חשיבותו בתרבות הישראלית, אבל המחשבות שלי נדדו אל ההצגה שהיינו אמורים להציג בערב שלאחר מכן. על אף הניסיון שצברנו בהצגות בחו"ל, לעולם אינך יודע כיצד הקהל המקומי יגיב להצגה דוברת עברית, גם אם צפה בה באחת הגרסאות הדוברות אנגלית שעולות מפעם לפעם.
ביום ההצגה התחלנו בחזרות כבר בבוקר. רצינו להיות במיטבנו. לקראת העלתה המחודשת של ההצגה החליט הבימאי יבגני אריה, המנהל האמנותי של תיאטרון גשר, להכניס בה כמה שינויים. הוא העלה לא מזמן את ההצגה הזו במוסקבה, עם שחקנים רוסים, ורצה להכניס כמה אלמנטים מתוך הגרסה הרוסית בגרסה הישראלית. לשמחתנו השינויים עבדו יפה, ומילאו את ההצגה בחיות מחודשת.
החזרות נמשכו מהבוקר עד קרוב לשעת ההצגה, וגרמו לנו לעייפות מרובה. גם הפרשי השעות בין ישראל לניו יורק גרמו לנו לג'טלג: שעת ההצגה נקבעה ל3:00- לפנות בוקר לפי שעון ישראל. ובכל זאת, יש דבר טוב בהיותו של השחקן עייף דווקא לפני הצגה. לא סתם אומרים ש"שחקן עייף הוא שחקן טוב." למה? משום ששחקן ערני נעשה מודע מדי למשחק שלו, ושואל את עצמו כל הזמן אם הוא משחק טוב או לא. שחקן עייף עוסק רק בתפקיד שלו, בלי לשאול את עצמו שאלות מיותרות.
שקט וניצחון
על הבמה השחקנים מגלמים את התפקיד, אבל אנחנו גם קשובים לתגובות הקהל מתחושת בטן יכולתי להעריך שהקהל מחולק לשלוש קבוצות עיקריות, כמעט שוות בגודלן: ישראלים לשעבר, רוסים לשעבר, ואמריקאים מקומיים. לכל קבוצה זווית ראייה ייחודית שלה כשהיא באה לצפות בהצגה. הקהל הרוסי שם דגש על חוויית המשחק, ועל הדרך שבה מתנהלים השחקנים זה מול זה על הבמה. הקהל הישראלי מתייחס לטקסט שהוא שומע ואילו הקהל האמריקאי, שמכיר היטב את המקומות שאנחנו מזכירים בהצגה, מגיב לגביהם בעניין ולפעמים בפרצי צחוק עזים, ועושה זאת דווקא בקטעים שלא זכו למטרי צחוק כאלה בהופעותינו בישראל.
בתום ההצגה זכינו למחיאות כפיים סוערות ופעם אחר פעם חזרנו לבמה להשתחוות. בתום ההצגה באו צופים רבים אל מאחורי הקלעים כדי לברך, להחמיא ולספר על החוויה המרגשת שעברו. הקשבתי בעניין לדברים וניהלתי דיאלוג עברי-רוסי עם הישראלים והרוסים. עם האמריקאים היה לי קשה יותר - אני לא מדבר אנגלית שוטפת - אז בעיקר הנהנתי בראשי וחייכתי, מבין מהבעות הפנים שהצופים אהבו מאוד את ההצגה שראו הערב.
בערבים לאחר מכן החוויה הייתה זהה כמעט לחלוטין, אף שהרגשתי שכל הצגה הייתה שונה מקודמתה בדרך שבה הוצגה על הבמה. הטקסט היה אותו טקסט, אבל בכל פעם נתנו לו השחקנים פרשנות מעט שונה, ממש כמו שנגן ג'ז המנגן בכל ערב את אותה המנגינה משחק איתה, בעיקר כדי לא להשתעמם מעצמו.
על התגובה המעניינת מכל להצגה סיפר לי רועי חן, שאחראי לעיבוד ההצגה. הוא גילה שבתום אחת ההופעות התפתחה שיחה בינו לבין אחד הצופים, שאמר שהרמן, גיבור ההצגה, הוא בדיוק הוא עצמו. כשרועי תהה מדוע סיפר לו הצופה כי גם לו, כמו להרמן, יש שתי נשים, זו החוקית ולצדה המאהבת. עוד בטרם הספיק רועי להגיב סימן האיש "שקט" בהנחת אצבע על שפתיו, משום שבדיוק אז התקרבה אליהם האישה החוקית. כשהשניים נפרדו והתרחקו מרועי, הפנה הבעל את ראשו לאחור ומבלי שאשתו תרגיש הניף את אגודלו אל על, לאות "ניצחון."
המפגש המרגש ביותר שהיה לי התקיים לאחר ההצגה השלישית. הייתי בחדר ההלבשה כשראיתי פתאום את מישה, חבר שלא ראיתי כבר 30 שנה, מאז שהיינו נערים. היינו חברי ילדות כשגדלנו בטשקנט שבאוזבקיסטן, ודרכינו נפרדו כשיצאתי ללמוד משחק במוסקבה. ופתאום, מכל המקומות בעולם, אני פוגש אותו דווקא בניו יורק.
העיניים נותרו אותן עיני ילד. מתברר שבדיוק כשבחרתי לקבוע את חיי בישראל, מישה החליט להשתקע בניו יורק. התחבקנו, העלינו זיכרונות וקבענו להיפגש שוב. גם זה כנראה משהו מהייחוד של העיר הזו, שמפגישה שני חברים שלא ראו זה את זה במשך שנים.
בתום שבוע בניו יורק חזרנו לארץ, כל צוות תיאטרון גשר, כשכולנו עטורי חוויות. בתוך תוכי אני כבר מחכה לפעם הבאה שבה נופיע שוב בניו יורק. אין כמו העיר הזו והקהל הזה - חוץ מהקהל הישראלי, כמובן, כי בכל זאת אין כמו בבית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם