הזירה הלשונית: בין החלום והכישלון של שמעון פרס
עוד לפני שהיה לנשיא האהוב ביותר בתולדותינו, שמעון פרס היה פוליטיקאי משופשף ואומן רטוריקה מרשים. לכבוד חגיגות יום ההולדת הגרנדיוזיות, "הזירה הלשונית" סוקרת את קורותיו של פרס הנואם
אז מה עושה האופטימיסט המושבע ברגע של כישלון? מנסה להתרחק ממנו בכל דרך, ואם אפשר ולהעביר אותו ליריביו הפוליטיים. שביט מצאה כמה שיטות של עיסוק בכישלון:
הקולקטיב אשם. כאשר פרס מודה בכישלון, הוא משייך אותו למפלגה ומעמעם את אחריותו האישית. כך אחרי כישלון הבחירות ב-1977: "ב-77 פקד את תנועתנו משבר", "המפלגה שכבה על הקרשים".
יש עוד אשמים. אחרי 'התרגיל המסריח' ב-1990: "אם היה כישלון, יצחק רבין הוא שותף מלא... האחריות שלו גדולה משלי".
נכשלתי אבל יש פיצוי. "אני יודע שאינני נקי משגיאות, אבל אני נקי מכל רבב אישי" (נאמר בדצמבר 1980).
נכשלתי, אבל לא. גם כאשר פרס מדבר על כישלון, הוא מעדיף להימנע מביטויים שליליים, או מלווה אותם בהתבטאות חיובית. וכך הוא אומר ב-1997: "כשהכול היה אבוד, נרתמתי.... אני עצרתי את השחיתויות". וגם: "אני יודע שאינני נקי משגיאות, אבל אני נקי מכל רבב אישי".
לצד מחקרה של שביט יש פרס אחר, והוא פרס המגיב, בראיונות רדיו וטלוויזיה. כאן מתגלית דמות רטורית מורכבת ומבלבלת. כמה דוגמאות מתקופות שונות:
דימויים מכל המינים. "זה לא דבר אוטומטי. אני לא כספומט". "צריך למצוא דברים יצירתיים, לא ללכת כמו איזה גולם ולחפש מכניקה". "משא ומתן זה לא שני גלמים שיושבים עם משבצות ופותרים תשבץ".
שאלות רטוריות. אלה הפכו סימן היכר פֶרֶסי: "איזה מין דיבורים אלה?!"; "אתה חושב שכל מה שנעשה במזרח התיכון מקובל עלי?"; "אתה רוצה להיכנס כבר איתי למשא ומתן?" (תשובה לאריה גולן בענייניי מפלגת העבודה).
חידודים ותשובות מתחכמות. "במזרח התיכון גם הנצח הוא אד הוק". "אני לא חושב על הכותרות של מחר, אלא על המחר של הכותרות"; "קודם כל, החזון הוא שותף" (בתשובה לשאלה אם הוא מחפש שותפים לחזון). לפעמים ההתחכמות מתארכת: "כמו שיש בעולם חייל אלמוני, יש בישראל מקורב אלמוני. אני מוכן להניח זר פרחים על קברו של המקורב האלמוני".
הרביעייה הפותחת. "מזרח תיכון חדש", ביטוי שהפך לחרב פיפיות; "ישראל תהיה כערער בערבה" (במכתב לבגין נגד הפצצת הכור בעירק, פרס היה מעדיף שהמשפט יימחק מהיסטוריה). "כן - ולא" (הושם בפי ספי ריבלין כשמעון פרס ב"ניקוי ראש"); והבלתי נשכח: "אני לוזר?!".
ומנשיא לנשיא. איראן בחרה את חסן רוחאני לנשיא, וד"ר תמר עילם גינדין ממרכז עזרי באוניברסיטת חיפה שופכת אור על שמו של האיש. אחרי אחמדיניג'אד שזכה לגירסאות שונות ומשונות, שמו של הנשיא החדש פשוט: חסן רוחאני. השם ערבי, ההגייה פרסית: הַסַן רוֹהָאנִי, במלרע. משחק מילים חביב ישראלי מדבר על רוחניותו של הנשיא החדש. עילם-גינדין מאשרת. משמעות השם בפרסית של היום היא "איש דת", ולפעמים גם במשמעות הערבית המקורית של רוחאני – דבר הקשור ברוח, בנשמה.
רוחאני אינו שמו המקורי של הנשיא. עד המהפכה הוא נקרא בשם הפרסי היפה פֶרֶידוּן, על שם גיבור החיל שהציל את איראן מהדרקון הנורא דהאק. השינוי משם מיתולוגי לשם ערבי שמשמעותו "איש דת" מהווה דוגמה מצוינת לקרע בזהות האיראנית. השלטון הוא אסלאמי, הנשיא הוא איש דת אסלאמי עם שם ערבי-אסלאמי, אך קריאות השמחה ברחובות הבהירו שהעם מחובר יותר לזהות האיראנית.
אחד הכלים שבהם נלחמים הלאומנים האיראנים ב"כיבוש האסלאמי", הוא השפה: טיהור השפה הפרסית מהיסודות הערביים, המהווים כיום כמחצית מאוצר המילים. למשל, בברכת יום ההולדת המקובלת "תַוַלֹדֶת מֹבָּארַכּ", שתי המילים ערביות. לאומנים טַהֲרָנים מקפידים לברך "זָאדְרוּזַת חֹ'גַסְתֶה", בפרסית. אנשי דת, ובכללם רוחאני, מעדיפים אוצר מילים ערבי ומתבלים את דבריהם בפסוקי קוראן. ואכן, מכל שמונת המועמדים שעברו את הסינון של מועצת שומרי החוקה, לאף אחד אין שם פרטי פרסי, ורק לאחד יש שם משפחה פרסי - קאליבאף, אורג השטיחים.
"עברת כברת דרך" אמרה עדי אשכנזי באירוע לכבודו של פרס. ועל כך שואל בני אוחנה: מה מקור המילה 'כִבְרָה'? האם היא קיימת רק בסמיכות?
כברה היא מידת אורך תנ"כית, והיא אכן מופיעה רק בסמיכות. בספר בראשית נכתב: "וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה". מקור המילה אינו ברור, ויש קושרים אותו לאכדית. בספרות ההשכלה ובעברית החדשה התגלגלו ממנה צירופים חדשים: "כברת אדמה", "כברת דרך", ואפילו חידושים של שלונסקי: "כברת מים" ו"כברת נהר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם