"בלינג רינג": מעטפת יפה וחלולה
על אף כוונתה של סופיה פורד קופולה להציג את חבורת הנערים השודדים בסרט "בלינג רינג" כסמל לתרבות האינסטנט החלולה והמנוונת, סרטה לוקה באותה מחלה בה לוקים מושאיה המרכזיים: העדר תוכן אמיתי
לא מעט ציפייה קדמה לצאת סרטה החדש של הבת למשפחת הבמאים המלכותית. אם יש משהו שסרטיה הקודמים, ביניהם "אבודים בטוקיו" ו"אי שם" הוכיחו, הרי זה שיש קהל גם לסרטים המתנהלים באיטיות ואשר לא קורה בהם יותר מדי, פיצ'רים המאפשרים לדברים להעמיק ולצופה לעכל ולחשוב. כאן בדיוק טמונה הבעיה: "בלינג רינג" ממש לא נמנה עם הז'אנר שקופולה נחשבת מחלוציו ההוליוודים. אמנם לסרט סקס־אפיל אינהרנטי ובלתי ניתן להכחשה, אולם אין הדבר טמון בצלילותו או בדיוקו, אלא ביצר המציצני והנלוז של תרבות הריאליטי.
ומה סופיה קופולה מספרת על הסרט?
הסרט, המבוסס על אירועים אמיתיים שאירעו לפני מספר שנים בלוס אנג'לס, מציג חבורת צעירים (משועממים ומשמימים למדי, יש לציין) אשר פורצים לבתי סלבריטאים ועורכים בהם מסיבות שופינג החוגגות את השטחיות הטהורה; תכשיטי יוקרה, מעילי פרווה, נעלי מעצבים, שעוני רולקס ועוד, כאשר בין לבין הם רוקדים במועדוני לילה אפלים, מצלמים את עצמם ומיד מעלים לפייסבוק. אז זהו, שבכך למעשה מסתכמת עלילת הסרט, ואנו נותרים עם התהייה מה לעשות במשך כל הזמן שנותר לנו לצפות בו.
"בלינג רינג" הוא סרטה החמישי של קופולה הבת, המתהדרת בסרטי עבר כגון "חמש ילדות יפות" ו"מארי אנטואנט", אשר הציג את דמותה השנויה במחלוקת של אשת המלוכה הצרפתית שייצגה יותר מכל את תרבות השפע החלולה. כמו בסרטיה הקודמים, גם בסרטה החדש קופולה מטפלת בנושאים אקטואליים של דור ה-N ומקצינה אותם לכדי חווית צפייה מפוצלת; מחד היא חושפת את התופעה ואף נדמה כי היא מבקרת אותה, מאידך נדמה כי היא עצמה מתענגת על הפטישיזם לא פחות מן הדמויות בסרט.
על־אף הצהרותיה האמנותיות של קופולה, המעידות על היותה יוצרת קולנוע המתנגדת לעריצותו של נרטיב, ולמרות טשטוש הגבולות בין התיעודי לעלילתי והפוטנציאל הטמון בסיפור בו עוסק הסרט, חוויית הצפייה שמייצרת כאן הבמאית מרגישה קצת כמו לצפות בערוץ האופנה או ב"האח הגדול"; משהו קטטוני, מעגלי, ללא התחלה, אמצע או סוף. לנצח מרצד ברקע, אולם לעולם אינו מספק אף תוכן רגשי כזה או אחר.
קופולה הצליחה לסקרן בכל אחד מסרטיה עד כה בשל יכולתה המופלאה לייצר דימויים חזקים ומעוררי מחשבה. אולם נדמה שדווקא כאן, בסרט אשר מבקש לחתור תחת תרבות הדימויים הזו, תרבות אשר מצמצמת הכל לכדי תמונת פייסבוק או עניין באנשים כמו לינדזי לוהאן או פריס הילטון, אנו נותרים לבסוף עם לא יותר מאשר ערימת דימויים יפים ותו לא, המועלים כאן על נס.
כך, באחת הסצנות בסרט מופיעה משפחה כל אמריקאית בביתה, הנדמה ככלא עשוי זהב: שני כלבים לבנים ונקיים יושבים לצידו של האב, אשר קורא עיתון כשגבו מופנה אל עבר שאר המשפחה בת המשפחה המתבגרת יושבת מכונסת בעצמה בעוד האם נראית ברקע חסרת אונים. בסרט אין כמעט דיאלוגים וגם בסצנה זו נראה כי אין הם מצליחים לתקשר - זה עם זה או עם הצופה. לפתע נשמעת ברקע סירנה המחבלת בשלוותם אך לרגע קט, בדיוק עד שהם חוזרים לאדישותם הקיומית. קופולה, מלכת הפרטים והפיינשמייקריות, גם כאן מתרפקת על הפן החזותי של הסצנה מבלי להעמיק אותה באמת.
יש לציין כי אמה ווטסון, המשחקת בסרט את אחת הנערות, היא ההפתעה הגדולה של הסרט. באחת הסצנות היא אף אומרת בקול ילדותי ומשועמם למדי: "אני רוצה לשדוד". היא מחליפה בגדים בקצב, מסתכלת ישירות למצלמה ומנסה לפתות - בעיקר את עצמה, מבעד למראה המשקפת את בבואתה הריקה של תרבות המבוססת על דימויים ריקים. כפי שכתב אוסקר ווילד: "עדיף להיות יפה מאשר להיות טוב. אבל... עדיף להיות טוב מאשר להיות מכוער". כך, הסרט מתפקד גם הוא בעיקר כמעטפת יפה וחלולה.
לאותה מעטפת מצטרף האתר הרשמי המושקע למדי של הסרט, אשר ממשיך בהווייתו את חוויית הדימוי היפה ונטול התוכן. האתר גדוש בתמונות אינסטגרם, תצלומי אופנה ואף מפת לוויין משעשעת של בתי הסלבריטאים המדוברים. אבך למה להרחיק עד לשם? "בלינג רינג", על אף ההייפ והכוונות הטובות, טוב בדיוק כמו האנשים אותם הוא מתיימר להציג, ושטחי כעומק הטריילר המלווה אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם