ליצור ולא להרפות: געגועים ליורם קניוק
תמיד הוא אמר שהוא מצחיק את עצמו לפני השינה ושרק כך הוא מצליח להירדם. אבל שבוע לפני מותו הוא כבר אמר לי "זה לא קל למות, שתדעי לך"
הקדשתי ליורם את ספר שיריי האחרון. "ליורם קניוק באהבת נפש", כתבתי. זה היה לאחר שישבתי לצידו בבית הקפה, התבוננתי בו והרגשתי שאני אוהבת את האיש הזה בכל לבי. חשתי בנשמתו האדירה ובכך שאני יושבת בסמוך לסופר אמיתי, בסמוך למי שהקדיש את כל חייו ליצירה ומתוך אהבת אין קץ לציור, לשפה העברית ולמלאכת הכתיבה.
ובפורים האחרון ישבנו יחד עם הצלמת זואי גרינדאה בבית קפה. היא צילמה אותנו יחד. התמונה היחידה שלנו ביחד. אחר כך הוא סיפר לנו איך שפעם אימץ עיר שאמו נטשה אותו ומירנדה הנשימה אותו במשך לילה שלם, הנשמה מפה לפה בניסיון נואש להציל את חייו. אך ללא הצלחה. העיר מת. אבל הסיפור על העיר חי. על כך הוא כתב את ספרו "מות העיר". הכול כתוב בספרים. כל חייו הסוערים. ועכשיו אני קוראת את "סוסעץ" ובוכה.
פעם התקשרתי אליו מפארק הירקון וסיפרתי לו שהתאהבתי באייל שחי בלב הפארק שיש לו אף גדול ואפור ורטוב. זה הצחיק אותו. יומיים לפני לכתו אימצתי גורת חתולים שמצאתי ברחוב, רק בת שלושה שבועות. הצלתי אותה מעיוורון, אני מורחת משחת אנטיביוטיקה על עיניה ומיניקה אותה בבקבוק. חשבתי שהוא שלח אותה אליי, שתשמור עליי אחרי שהוא ילך.
אני קוראת את "סוסעץ" ובוכה שלא אוכל להתקשר אליו עכשיו ולומר לו שזו יצירת מופת, שאני נכנסת לשורות הקצרות ומתמלאת אוויר, ואני רוצה להמשיך להיות בין השורות הבוערות ולהתבונן בו ולשמוע אותו כי אני מזהה בהן את חייו במלוא עומקם; את האמת שלו על עצמו ועל חייו ומשפחתו ותחושת הכישלון הבלתי פוסקת, תחושה שתתחלף באושר גדול ובאהבה, ולאחר שנים של אמנות הכישלון נולדה הצלחה, אהבה והכרה.
עכשיו הספרים נשארו, גם כדי להעניק את האפשרות להתגעגע אליו בעומק, כמו שהאהבה אליו ראויה להיות, יפה מכל בחינה. ולבכות עם כל מילה ולבכות ולהתחרט שלא קראתי את כולם כשהיה בחיים, שלא אמרתי לו בישירות: "איזה גאוני הסוסעץ שלך. אתה כותב כל כך טוב, הטעם לא יכול לעבור, אני לא רוצה להפסיק לקרוא וזו המורשת שהשארת לי. הספרים. אני קוראת בהם עכשיו ואקרא בהם תמיד".
חוש ההומור שלו תמיד הפתיע אותי, כמו אהבתו לאפלה ומשיכתו למוות. הוא לא פחד מהמוות, להפך, הוא הביט לו בעיניים וחקר גם אותו, הוא ידע מתוך ניסיון שהמוות הוא ביצה שחורה וחמימה שנעים לשכב בה. שהוא לא מפחד לשוב אליה אבל ממשיך לשרוד למען משפחתו. הוא סבל מבריאותו, אך לא הפסיק לכתוב. תמיד מוקף באהבתה המלאכית של מירנדה, אשתו.
קניוק כתב מדי יום והניב פירות רבים, פראיים ומבעבעים, מלאי חיים ואהבה ונדודים ומלחמה וציור, וגם שאלות עמוקות על זהותו היהודית. מרוב שאהב יהודים, התחרט שלא היה בשואה. הוא עבד כמלח באוניית פאן יורק שהביאה את הניצולים ארצה, אז הוא התאהב בהם והתחרט שלא סבל את סבלם.
ואז, לאחר המלחמות, באו שנים של סיוטים ושתייה כדי לשכוח את הסיוטים וכדי שיוכל להמשיך לכתוב מדי יום וכל היום. לכתוב כל הבוקר, לנוח בצהרים ואז לשוב אל מלאכת הכתיבה בערב. ולהמשיך לקרוא ולכתוב ולאהוב את הכתיבה, לאהוב אותה כל יום עד הקץ ומעבר לו.
בהומור של קניוק גיליתי את נשמתו היהודית. תמיד הוא אמר לי שהוא מצחיק את עצמו לפני השינה. רק כך הוא מצליח להירדם. הוא מספר לעצמו בדיחות. אך בפגישתנו האחרונה, שבוע לפני מותו, הוא לא אמר לי את זה. אלא אמר "זה לא קל למות, שתדעי לך". ואני לא רציתי להקשיב לו. התכחשתי לעובדה שהוא מתכונן למותו. השארתי לו אז על שולחנו את שיריו של אברהם חלפי. הוא אהב את שיריו ואת המשורר שהיה לדבריו שחקן נהדר ואיש צנוע. אבל מאז לא ראיתי אותו.
הוא השאיר אחריו את בנותיו, נעמי ואיה, את נכדו עמרי וכמובן את אשתו. אך גם את אדם, הכלב שלו.
כשספרו, "אדם בן כלב" יצא לאור כתב עליו מבקר בעיתון: "איך אדם מבוגר מסוגל לכתוב באופן כל כך גרוע?". כי הכתיבה של קניוק שינתה את חוקי המשחק והם לא הבינו את זה אז. יצירתו הקדימה את זמנה, אבל היום כבר מבינים וכל ספריו מאוגדים בהוצאת "ידיעות ספרים". כך נעשה לספריו פרויקט קיבוץ גלויות נדיר שאיגד את כל ספריו משלל התפוצות שבהן היו מפוזרים.
ספר המסות שלו "עפר ותשוקה" מונח כעת על שולחן הכתיבה, אני פותחת בעמוד הראשון:
'ספר זה מוקדש למשה בן מרדכי ומלכה קניוק שהלך מטרנופול לברלין, משם הלך לדגניה א' בה אפה לחם בחום הלוהט, משם לחיפה, בה הורה מוסיקה ונשא לאישה את בתו של מורה ותיק, איש העלייה השנייה, ואחר כך לימד בכפר ילדים והלך לתל אביב ונתמנה מזכירו של דיזנגוף וסייע לראש העיר להקים את מוזיאון תל אביב ובנאו, ושנים הרבה עמד בראשו וכונן את המוסיקה הקאמרית בארץ ותרם לביסוסה ואהב לסייע למוסיקאים ולציירים ולצעירים שגדלו על מדרגות המוזיאון ובקונצרטים היפהפיים, ונשכח מלבם, וכאשר הקימו בנין חדש למוזיאון היה סופסוף אולם גדול ונאות לקונצרטים על כן קראו לאולם על שמו של בנקאי אחד, נדיב'.
בהקדשה הזו אני מוצאת את כולך, את יופייך ושורשיך וסיפור חייך ואת הגנים שהוטמנו בך לסייע לאמנים צעירים, וגם את המוזיקה שבכתיבתך ואת ההומור.
חבל שלא הקלטתי את השיחות שלנו. אתה היחיד שדיבר לעניין. כשדיברתי איתך נמלאתי אמונה בבני אדם. השבת לי את האמונה שאפשר ליצור ברצינות ולאהוב ברצינות ולא להרפות. אמרת לי שאתה נהנה לכתוב על המוות ולחקור את הנעלם, שאתה כותב בלוג ושזה נהדר כי לראשונה אין לך עורכים, אתה יכול לכתוב כל שעולה על דעתך ואפילו לא חייב לתקן שגיאות מקלדת. הרגשת חופשי והמוות שיחרר את כתיבתך ואותך. עכשיו הספרים שלך איתי.
מתוך מוסף "ערב שבת".
אקו"ם