מי סופר: רינת קליין חולמת את הספרים שלה מראש
"שחף שחור", ספרה החדש של רינת קליין, הוא דרמה משפחתית הנעה על צירי זמן שונים. מסע שראשיתו במינסק בשנת 1973 החושף טפח מחייהם של בני העלייה הגדולה מברית המועצות, שקולם כמעט ולא נשמע בספרות הישראלית העכשווית
איך נולד הספר?
"הספר נולד מתוך חלום. חלמתי על ילדה שיושבת על ברכי גבר מבוגר, לבוש מדי צבא. כשהתעוררתי, החלטתי לגלות מיהי הילדה, מיהו האיש המבוגר, מה הקשר ביניהם ולמה חלמתי עליהם".
מה הספר האהוב עליך?
"בלתי אפשרי לבחור ספר אחד. אם אקח כמדד את הספרים שקראתי יותר מפעם אחת, אז אוכל לציין את 'הזהו אדם' של פרימו לוי, 'והיום איננו כלה' של צ'נגיס אייטמטוב, 'ספינות טרופות' של אקירה יושימורה, 'טרגדיה אמריקאית' של תיאודור דרייזר, 'ספרי 'שרלוק הולמס' וסדרה בלשית נפלאה 'תיבת פנדורין' של בוריס אקונין. כל היופי בקריאה היא האפשרות לגלות ספרים נפלאים והספר האחרון שנכנס לרשימת ספרי המופת שלי הוא 'ציפור ישנה' של יוכבד רייזמן".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"כרגע מונחים שם שניים – 'רומן וינאי' של דוד פוגל ו'תא 21' של רוזלנד והלסטרום".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"אני לא מתביישת בשום ספר שקראתי. אם סיימתי ספר, סימן שנהניתי. למה להתבייש?".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"גם כאן אין לדעתי שום סיבה להסמיק. יש כל כך הרבה ספרים טובים בעולם וכל כך מעט זמן. את 'יוליסס', למשל, ניסיתי לקרוא לפחות שלוש פעמים. בפעם שלישית, לאחר טיול נפלא באירלנד, הצלחתי להגיע לעמוד 80 והבנתי שזה לא הוא, זו אני".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"ללא ספק 'רוניה בת השודד' של אסטריד לינדגרן. קראתי אותו אינספור פעמים בילדותי וכבר אז ידעתי שכאשר תיוולד לי בת, אקרא לה בשם של הילדה האמיצה, שהצליחה לאחד בין שני מחנות של אויבים מושבעים בשם החברות. לצערי, העותק אבד וחיפשתי את הספר בנרות מספר שנים, על מנת שגם בכורתי, רוני, תוכל ליהנות ממנו".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלפת ל-24 שעות? ולשנה?
"הייתי מתחלפת עם שרלוק הולמס, אם כי במחשבה שנייה הייתי מעדיפה להתחלף עם ווטסון ולעקוב בפלא הבלשי מקרוב, מבלי להזריק קוקאין".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"הוריי כמובן. הבית היה תמיד מלא ספרים ואני קיבלתי גישה חופשית לכולם ועידוד להסתער".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"בתור בסופרמרקט. אין כמו תורים אינסופיים בקופה ביום חמישי בערב על מנת לסיים ספר עב כרס".
מינסק,
יום רביעי, 7 במרץ 1973.
"גליה הורידה את הקומקום מהאש ומזגה לעצמה כוס תה. היא חיממה את ידיה על דפנות הכוס, קירבה אותה אל אפה ושאפה את אדי המשקה אל נחיריה. 'עליי להירגע', חשבה לעצמה ופסעה הלוך ושוב במטבח הקטן בעודה מציצה דרך החלון לחצר הבית. 'אני חייבת לחשוב, להיות מרוכזת. אלוהים, מה עשיתי? איך נתתי לזה לקרות? אולי יש עוד דרך חזרה. אם אקח את הרכבת המהירה יתכן שאצליח לתפוס אותה'.
מחוגי שעון הקוקייה התלוי על הקיר הראו עשר ורבע. בשש בערב יצאה רכבת מהירה ממינסק למוסקבה ובחמש בבוקר בדיוק ימריא מטוס צבאי קטן משדה התעופה הצבאי של מוסקבה למורמנסק. גם אם תספיק לעלות על הרכבת של אחת-עשרה למוסקבה, אין סיכוי שתגיע לבירת רוסיה לפני שהמטוס ימריא. לכל המוקדם היא תהיה שם בשמונה בבוקר.
דקות ארוכות ישבה כשראשה בין כפות ידיה, מרפקיה שעונים על השולחן ועיניה עצומות. חריקת השער בחצר הפרה את השקט. היא ניעורה לפתע, חשה את אגלי הזיעה הקרה על מצחה, קמה ממקומה ובצעדים חרישיים יצאה למסדרון. תוך כדי כך הוציאה מטפחת מכיסה, מחתה את מצחה ותיקנה את תסרוקתה. היא בחנה את עצמה במראה וניסתה לחייך, אך מן המראה ניבטו אליה פנים חיוורות עם עווית.
גליה חזרה למטבח, הביטה שוב בחלון והבחינה ברכב של הוריה. אביה, הירש סלוצקי, נראה קורן משמחה. הוא שרק לעצמו ופניו העלו סומק מהמאמץ. הוא עקף את הז'יגולי הלבנה לצדה השני ופתח את דלתה של רוזה. בג'נטלמניות הושיט לה את ידו והיא אחזה בה קלות כשיצאה מן המכונית. גם פניה היו סמוקות. היא לחשה משהו לאוזנו והם צחקו.
גליה הביטה בהתפעלות בהוריה שנראו כה קרובים זה לזה וכה מאושרים. בעוד דקות אחדות ישתנו פניהם, חשבה לעצמה בעצב. גם הפעם היא תהיה זו שתשבור את לבם. הוריה פסעו בשביל המרוצף לעבר הכניסה הקדמית, אמה שעונה על זרועו של אביה, זרועו תומכת בה סביב מותנה. זוג מצחיק למראה. אמה התמירה והשופעת בתסרוקת אדמונית גבוהה ומוקפדת לפי צו האופנה, עטויה במעיל פרווה שמגיע עד קרסוליה, ולרגליה מגפי עור על עקבים. לצדה איש נמוך ומקריח, מעילו הפתוח חושף כרס מרשימה, לבוש מכנסי חאקי וסוודר בצבע תואם.
קרקוש המפתח נשמע בדלת.
"ששש..., תהיה בשקט, אתה תעיר את הילדות."
"די רוזה," שמעה את אביה צוחק בעודו פותח את הדלת, "אלה ילדות? אנחנו בגילן כבר..."
גליה לא שמעה את המשך המשפט, כי ברגע שהוריה עברו את המסדרון וראו אותה, הם השתתקו במבוכה.
"גליה, את ערה? כבר כמעט אחת-עשרה. יש לך יום ארוך מחר!" אמרה אמה, התקרבה אליה ונשקה לה.
גליה חשה באפה הקר של אמה המנקר בלחייה.
"לא תאמיני איזה מפגש מהנה היה לנו. נכון, הירש?" אמרה בעודה מורידה את המעיל. היא נותרה בחליפתה הנאה, שתאמה להפליא את עיני החתול הירוקות שלה. "בלה הכינה מטעמים נפלאים! טוב, מה הפלא? כשאת כל היום בבית את צריכה לפחות לדעת לבשל," קרצה לגליה. "דרך אגב, גרישה השיג קוויאר! קוויאר אמיתי, לא מה שאנחנו קונים אצל הגרמני. קוויאר אדום, טרי וטעים. ושמפניה! תארי לך, ישבנו, שמענו תקליטים, ולגמנו שמפניה עם קוויאר!".
הירש חייך אליה ואל גליה.
"תראי גליה, קצת קוויאר ושמפניה ואמא שלך פתאום מחבבת את המחותנים לעתיד וכל הרעיונות שלהם לחתונה מתקבלים בברכה!".
"אוי, גליה, מה עם רעיה? איך הבטן שלה? אני תכף אכנס לחדר שלה לראות אם היא צריכה תה קמומיל או אולי קצת בורז'ומי. זה בטוח משהו שאכלתן אתמול אצל משפחת שולגין. מצב התברואה בביתו שלהם מחפיר. אני לא רוצה לדעת איזה יצורים חיים אצלם על השיש!" המשיכה אמה בפטפוט תוך שהיא מתחילה לטופף לכיוון המסדרון.
"מאמא, פאפא, שבו רגע".
גליה משכה את הכיסא ונשענה עליו על מנת להסוות את הרעד בידיה.
"מה קרה, גליה?" אביה התקרב מספר צעדים ואמה נעצרה והביטה בה ממפתן הדלת.
"בבקשה שבו!" קולה של גליה נשבר ובעיניה החלו לבצבץ דמעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם