תסתכלו בקנקן: הסופרים הגדולים בוחרים את עטיפות הספרים שאהבו
האמריקאים אומרים לא לשפוט ספר על פי הכריכה שלו, אבל שישה סופרים מובילים מוכיחים להם שהם לא מבינים שום דבר
"ברחוב ירמיהו" / לבי דאון
"דבר ראשון, זוהי עטיפה שגורמת לך מיד לחייך. כמעט אינסטינקטיבית. כולם בה צוחקים: נילי, מר חרובי, החתול והכלב. אפילו העורב צוחק, אבל במיוחד הילדה. למרות שלא שומעים אותה, ברור שיש לה צחוק בריא שכזה. 'עגלגל, רועש ושמנמן – צחוק כזה מידבק לא שמעתם מזמן', כלשון הספר. ומיד ניצתת סקרנות – על מה כולם צוחקים? גם אני רוצה! אך יותר מכל, מה שתופס בעטיפה הזאת הם הבדים הצבעוניים ורקמות החוט שתפורים במכונת תפירה ביד אמן. יש עטיפות שמושכות אל הספר, שמסקרנות, אבל העטיפה של הספר הזה עושה משהו נוסף: היא מושכת את הקורא לגעת בו וללטף".
מספריו של ליעד שהם: "עיר מקלט", "מספר חסוי", "משפט חוזר"
שהרה בלאו
"תמונתו של דוריאן גריי"/ אוסקר ווילד
"מאז ומתמיד הוקסמתי על ידי השתקפויות במראה. לדעתי הן לעולם לא ישקפו במאה אחוזים את האדם הניצב מולן. כאן תנודה קלה של העפעף, שם רטט חדש בזווית הפה. הדבר המפחיד ביותר בעיניי הוא להביט במראה בשעת לילה מאוחרת. רק אלוהים יודע אילו פנים ישתקפו משם. אין פלא אם כך שעטיפת 'תמונתו של דוריאן גריי' מאת אוסקר ווילד מהלכת עליי קסם. תראו את הגבר הצעיר הזה שמתבונן בהשתקפותו. הוא מזהה שם משהו, ללא ספק. ידו נשלחת קדימה, ספק באימה, ספק לכסות על פה שעומד לזעוק. אני יכולה להתבונן בו במשך שעות".
ספריה של שהרה בלאו: “יצר לב האדמה”, “נערות למופת”
הגר ינאי
סדרת "הרפתקה"
"אני אוהבת את העטיפות של ספרי סדרת הרפתקה לנוער בגלל האיורים המיוחדים של בתיה קולטון והעיצוב החכם של עדה ורדי. השילוב הזה מייחד את הסדרה ומפעיל את הדמיון. מדובר בסדרת ספרי נוער קלאסיים שתורגמה מחדש על ידי סופרים ישראלים שאהבו את הספרים בילדותם. הטעם הספרותי שלי עוצב על ידי ספרים אלה, בהם 'אוליבר טוויסט', 'נסיכה קטנה', 'פנג הלבן', 'ילדי המים', 'טרזן' ו'הטירה הקסומה'. אני רואה בהם חוט דק ויקר שקושר אותנו לעבר. אני לא אוהבת שמנסים להלביש קלאסיקות בבגדים עכשוויים מדי. לשמחתי העטיפות של סדרת הרפתקה לא מנסות להיות מגניבות, אלא שומרות על האציליות של קלאסיקה אמיתית".
מספריה של הגר ינאי: "מכונת הנצח של אלכס", "הלווייתן מבבל", "מקום בטוח ללב"
מיכל שלו
"אם יש גן עדן" / רון לשם
"בחרתי בעטיפה של הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם דווקא כי במבט ראשון היא לא מצאה חן בעיניי. היה בה משהו בוטה לטעמי, 'צבאי' מדי, מאוד מנוגד לסוג העטיפות היותר ענוגות שבחרתי לספריי, אבל אחרי שקראתי את הספר ונפעמתי מהייחוד והעוצמה שלו, נחרתה העטיפה בראשי דווקא כאחת החזקות ביותר. בפעם הראשונה פגשתי את רון לשם בשבוע הספר בשנת 2005, בדיוק כשיצא ספרי 'רחמים'. התברר שבפרק ה'תודות' הזכרתי את שמו ככותב מאמר חשוב שעליו הסתמכתי בתחקיר לספר, וכך, באותו מעמד, העניק לי רון את ספרו עם הקדשה מקסימה".
מספריה של מיכל שלו: "שבועת רחל", "מאה חורפים", "ימים בסערה"
חגי ליניק
"קריאת רשות" / ויסלבה שימבורסקה
"גדלתי בבית של מעשנים כבדים. שימבורסקה אינה שואפת את עשן הסיגריה ונושפת אותו, אלא העשן מתלווה אל פעולותיו השגרתיות של הפה, מטייל על פניה, תופס טרמפ על מהלך הנשימה. פעולת העישון מתבצעת בדרך כלל בתנועה אלכסונית: יד ימין מביאה את קצה הסיגריה אל הצד השמאלי של הפה. על עטיפת הספר 'קריאת רשות' מביאה יד ימין את קצה הסיגריה אל הצד הימני של הפה, מצמצמת את התנועה. האחיזה המעוּותת של הפומית, בשל עיווּת האצבעות, מעניקה לפעולה אינטימיות. צמצום העיניים בעת אחיזת הסיגריה בין השפתיים אופיינית למעשנים כבדים, המתגוננים מפני העשן, והישיבה הזקופה משדרת – מלכה נואשת".
"דיוקן משוררים על עטיפת ספרם מרתק אותי. אפשר לקרוא על פניהם את הניסיון הנואש להגיד את מה שאינו ניתן להיאמר, את הרצון להרחיב את גבולות השפה כדי להפוך את רעש המציאות לצלילים. התשוקה העקרה להביע את הדבר שהצעקה מנסה לבטא במעורפל נחרתת בפניהם. אני אוהב להביט רגע ארוך על דיוקנה של שימבורסקה המתנוסס על הכריכה, ולהיטען בו לפני שאני מתחיל לקרוא את מילותיה הנוגסות במעטפת היומיום".
ספריו של חגי ליניק: "מישהו נפל", "מספר מוות", "דרוש לחשן"
רותו מודן
"Grobe Mausefalle" / אלפרד ליכטנשטיין
"אני מאוד אוהבת את האיור והטיפוגרפיה שעל העטיפה של 'Grobe Mausefalle' ('מלכודת העכברים הגדולה'). האמן הגרמני הנינג וגנברט, מעצב גרפי וקומיקסאי, יצר איור מודפס בשני צבעים, בהפרדה ידנית. למעשה יש כאן רק ירוק ואדום - כל שאר הצבעים הם שילובים של השניים. הדימוי מקורי, חזק וגרוטסקי. גם הפורמט שובה לב. זה כמו ספר כיס, אבל בכריכה קשה. הספר הוא בעצם חפץ יפה שבא לך שיהיה שלך. ויותר מכל אני אוהבת את פס הבד שמודבק על השדרה. כמו הספרים בספריית מירה, שבה החלפתי ספרים בתור ילדה. ספרים שבלו כל כך עד שתוקנו ידנית. תמיד רציתי שלאחד הספרים שאאייר יהיה פס בד בשדרה, אבל תמיד אומרים לי שזה יקר מדי, ובסוף אני מוותרת.
מספריה של רותו מודן: "קרוב רחוק", "פצעי יציאה", "הנכס"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם