אתרים מומלצים

"האשכנזים עדיין שולטים בתרבות בישראל"

צ'רלי ביטון מהפנתרים השחורים בטוח ש"במדינת ישראל האשכנזים עדיין שולטים בתיאטרון, בקולנוע, בתרבות". לכן הוא נטל חלק ביצירת ההצגה "מוסררה" של תיאטרון "פסיק", שחוזרת אל המחאה ההיא

תגיות: צ'רלי ביטון,הפנתרים השחורים,מוסררה,תאטרון פסיק

בשנות ה-70 הפנתרים השחורים עשו מהפכה ביחס של הממסד אל המזרחים. המחאה שלהם הדהדה לאורך כל שדרת הציבור הישראלי ותיקנה עיוותים של שנים. אבל אם תשאלו את צ'רלי ביטון, ממייסדי התנועה, יש עוד מה לעשות.

"טוב שעולה עכשיו הצגה על הפנתרים". צ'רלי ביטון צילום ארכיון: ראובן קסטרו

"במדינת ישראל, האשכנזים עדיין שולטים בתיאטרון, בקולנוע, בתרבות", הוא אומר. "הם שולטים כמעט בכל הכלים האלה ולא נותנים אפשרות או סיכוי להעלות הצגה או סרט, אפילו דוקומנטרי, שיאפשר איזושהי המשכיות של הפנתרים כדי להציג את תמצית הדברים שהם עשו, את ההישגים שרשמו לטובת כלל החברה הישראלית. עם הזמן זה נשחק. טוב שעולה עכשיו הצגה על הפנתרים, ואני מקווה שהיא תבטא, פחות או יותר, את מה שהיה באמת, את התנועה ואת הרעיונות שהיא נאבקה למענם".

ההצגה שעליה מדבר ביטון היא "מוסררה" - מחזה מקורי המועלה בבית מזיא לתיאטרון בירושלים ומבוסס על מאבקם של הפנתרים: חבורת צעירים מרוקאים שמואסת באפליה ומובילה מהפכה חברתית שמבעירה את המדינה. בתגובה רשויות המדינה נלחצות ועושות הכל כדי למנוע הקמת תא פוליטי חדש.

כמעט כל שחקני ההצגה הם תלמידי שנה ג' של ניסן נתיב, בהם הלל שמעון, בועז נחום, ליטל לוזון, יואב כהן, ניראל פרידמן ויובל שוורצמן. את המחזה, הפקה של תיאטרון "פסיק", כתבו הדר גלרון והעיתונאי לענייני פלילים אמיר זוהר. "פנו אליי מתיאטרון 'פסיק' כדי שאכתוב את המחזה", מספרת גלרון, שגם ביימה את ההצגה. "כשהודיעו לי שיש לי רק ארבעה חודשים, אמרתי שאני יכולה במשך חודשיים לעשות תחקיר מעמיק בעזרת אמיר, לפגוש אנשים ולכתוב ראשי פרקים, ובחודשיים האחרים לכתוב את המחזה תוך כדי אימפרוביזציות עם השחקנים".

"אמיר ואני תחקרנו פנתרים והגענו לסיפור שמעניין את שנינו: איך זה נוצר. איך חבורה שיש בה פושעים הופכת לקבוצת אנשים עם אידיאולוגיה חזקה שרוצה לפעול למען הציבור. איך תודעתם משתנה - מקורבנות ומסכנים לאנשים שמאמינים שהם יכולים להשפיע ולשנות ".

אי אפשר שלא להימנע מהדהוד של המחאה החברתית ב-2011.
" לא הכנסתי את זה למחזה, אבל אני חושבת שזה מדבר בעד עצמו, ושאולי זו הקרקע הפורייה שבגללה עושים עכשיו מחזה כזה. מתוך החומרים שאספנו נוצר הקונפליקט המרכזי: הרגע הזה שבן אדם מוכן להקריב את הכל, כולל את עצמו, למען רעיון גדול יותר מעצם קיומו. זה המצב שהפנתרים הגיעו אליו, מתוך 'אין לי מה להפסיד'. בעיניי, המחאה לפני שנתיים היתה מחאת קוטג', וזו של הפנתרים היתה מחאת לחם ומים".

לא להילחם, לירות

גלרון , כך מתברר, היתה יכולה להיות חלק מהפנתרים, אך משפחתה לא מצאה את עצמה בשולי החברה הישראלית. "אני חצי אנגלייה וחצי מרוקאית", היא מספרת. "אבא שלי, שעלה לארץ בגיל 13, לא סיפר לנו על השורשים המרוקאיים שלו. הוא המשיך להתבייש בזה. כשעבדתי על המחזה הזה, פתאום הבנתי למה הוא ירד מהארץ ועבר לאנגליה, ולמה כששאלנו אותו מאיזו עדה אנחנו, הוא אמר:'אנחנו כמו כולם, אין יותר עדות'".

" בשלב מאוחר יותר הוא כבר נפתח ואמר: 'אוקיי, אנחנו בצד המרוקאי. אולי זה הצד הלא נכון, אבל זה מה יש'. הוא גם סיפר שבגיל 16 העלה את שאר בני משפחתו ממרוקו ופרנס אותם. כששמעתי ממנו את הדברים לא הבנתי את המשמעות של העניין, ורק עכשיו הבנתי שלמעשה ב-1951 היתה מעין סלקציה. בני נוער הובאו ארצה, אבל את בני משפחתם העלו רק אם הצעירים הוכיחו שהם יכולים לפרנס. כלומר היו בני נוער שנשארו כאן, חלקם אפילו לחמו ונפלו, וההורים שלהם לא קיבלו אישורי עלייה. לגמרי לא הייתי מודעת למצב הזה".

מכיוון שגלרון וזוהר לא חוו את הקשיים של הפנתרים, ביטון השלים את החסר. "המחזאים שאלו על הילדות, ניסו לברר ממה התקיימנו בשכונה, שהיתה שכונת עוני שלא נתנו לה להתפתח", הוא מספר. "מה שעשינו באותם ימים היה לחצות את הגבול לשטח ההפקר בין ישראל לירדן - ומשם היינו לוקחים כל מיני רעפים, מתכות ובקבוקים ריקים, ומוכרים אותם. עם הכסף היינו הולכים לקולנוע ולהצגות ילדים, קונים ארטיק והולכים הביתה בשמחה. אלה דברים שההורים לא היו יכולים לתת לנו".

"כשקמה תנועת המחאה היה לנו ברור שאנחנו רוצים לשנות את המצב. המטרה שלנו היתה להקים תנועה פוליטית, חברתית, לקיים מאבקים לאורך זמן ולא להיות איזו פאזה חולפת. לא כמו ואדי סאליב, שהיתה מחאה של שבוע-שבועיים. במקרה של הפנתרים זה היה מאבק של שנים. הוא התחיל ב-71' ונמשך עד77', כשאני נבחרתי לכנסת. היתה לזה המשכיות: נבחרנו לוועד הפועל של ההסתדרות, היתה לנו נציגות בהסתדרות המורים, היתה לנו נציגות כמעט בכל מקום שבו אנשים נאבקו למען שכר טוב יותר, קיום יומיומי טוב יותר או שיכון טוב יותר".

כשלא היה מה לאכול

בהצגה הדמויות אמנם לא מייצגות את הפנתרים "אחד לאחד", אבל גלרון אומרת שהן בהחלט שואבות את ההשראה מהאנשים שהיו שם. "המפגשים עם הפנתרים מאוד נגעו לי ללב וממש התאהבתי בהם, בצ'רלי ובאברג'יל", היא מודה. "גם בשאר הפנתרים יש משהו מיוחד. הניואנסים הקטנים, ההבנה שלהם. אחד מהם אמר לי: 'אם הייתי יודע אז את מה שאני יודע בדיעבד, על חוסר האמונה באנשים האלה, לא הייתי מנסה בכלל להילחם - הייתי יורה בכולם'".

מה שגולדה מאיר אמרה עליהם הפך לקלאסיקה.
"כן, 'הם לא נחמדים'. זו היתה אחת האופציות ששקלנו לשם המחזה -'הלא נחמדים', אבל זה כל כך משומש. הרצון של אמיר ושלי היה להביא את המחאה בלי להסתיר את מה שעמד מאחוריה, את הגזענות שהיתה פה. את השיחה של גולדה עם הפנתרים לקחתי כמעט מילה במילה. מרציאנו אמר לה: 'גברת גולדה, אני נולדתי בארץ, ואני בגיל של מדינת ישראל ועדיין יש לי מבטא מרוקאי. זה לא אומר משהו?' אז היא ענתה:'אני בארץ כבר מעל 50 שנה ועדיין יש לי מבטא אמריקאי. זה לא אומר שום דבר'. והוא אמר: 'תני לי את המבטא שלך ואני כבר אסתדר'".

גלרון נקשרה מאוד לסיפורם של הפנתרים, והיא לא פוסלת תיאוריות קשר מעניינות. "אומרים שהסכסוך הפנימי של מי יהיה המנהיג או הדובר של החבורה הוא שגרם להם לא לצמוח בסופו של דבר כתנועה", היא אומרת. "ומה שאני שואלת את עצמי זה אם הסכסוך הפנימי היה בילט-אין או משהו מלמעלה, משירות הביטחון או מהמשטרה. הרי כל כך פחדו שהם ייהפכו למפלגה, שייתכן שיצרו את הסכסוך הפנימי כדי לפלג. בבחירות נתנו כסף לאדי מלכה כדי שירוץ בפלג נפרד,'פנתרים כחול לבן', שגנב מהם 5,000 קולות . לפנתרים האותנטיים('פנתרים שחורים - דמוקרטים ישראלים', בראשות שלום כהן וסעדיה מרציאנו) חסרו רק 1,000 קולות כדי להיכנס לכנסת. זה היה הפחד הכי גדול של הממסד. הם נכנסו אחר כך, כבודדים. היתה להם השפעה אדירה".

במחזה מופיעה גם פנתרה אחת, אתי בוזגלו, המגולמת על ידי ליטל לוזון. "כשבאתי לניסן נתיב היא ישר אמרה לי: 'תסתכלי עליי, אני הפנתרה'", מספרת גלרון. "והיא באמת מביאה את זה לרמה מעולה. אמנם הכנסנו אותה גם בשביל האלמנט הרומנטי, אבל הוא סיפור די צדדי פה, היא שם בשביל המקום של האישה, המקום שלי, הביטחון שלי גם ככותבת להכניס את המקום הזה פנימה".

"אתי בוזגלו היא אחות של יעיש, ממובילי מאבק הפנתרים השחורים", מספרת לוזון על דמותה במחזה. "בהצגה היא מנסה להידחף אליהם, להיות גם פנתרה. אחת מהם".

מהי נקודת החיבור האישית שלך לפנתרים השחורים?
"אני מאוד מתחברת למאבק שניהלו אנשים שאין להם מה להפסיד. אין להם עבודה ופרנסה, והחברה מוקיעה אותם מתוכה. זה משך אותי כי זה משהו קצת שונה משקספיר ומדברים אחרים שמלמדים אותנו בניסן נתיב. זה נושא שעוד לא נגענו בו והיה לי חשוב לעשות את זה. הוא נוגע לדברים חברתיים שאני מאמינה בהם וכואבת אותם".

כמזרחית .
"אני חצי תוניסאית, חצי עיראקית. אני זוכרת שכשהייתי קטנה המצב הכלכלי של ההורים שלי לא היה טוב. האם להשליך את זה על כך שהם היו מזרחים, אני לא יודעת, אבל אני רק זוכרת שהיו ימים שלא היה לנו מה לאכול. נולדתי בסוף שנות ה-80 בקריות בחיפה, לא היינו עשרה ילדים בבית, אלא מעט, אבל בכל זאת לא היה פשוט, ואני זוכרת את עצמי הולכת לבית הספר עם הילקוט המרופט של אחי כשכולם באו עם ילקוט חדש, כך שיכולתי להתחבר לסיטואציה".

"מעבר לזה ערכנו תחקיר יסודי ונפגשנו עם חלק מהפנתרים. ראובן אברג'יל ערך לנו סיור במוסררה, הראה לנו איפה הם היו מעשנים, איפה הם החביאו דברים מסוימים בזמנו, איפה הוא גר, חדרים שגרו בהם, ואיך מאה איש היו עומדים כל בוקר בתור לשירותים. אנשים חיו ככה בגלל השם שלהם או בגלל המוצא שלהם, וזה כואב. ידעתי שזה היה, אבל לא שזה היה רע עד כדי כך. כשאתה רואה את זה, העיניים שלך נפקחות".