מטפס על קירות: רמי מאירי ומלחמתו בטמטום
אולי יום אחד סוף-סוף ירשו לרמי מאירי לצייר על גדר ההפרדה את נחיתת החייזרים או את לוח השחמט שיהפכו אותה מקיר אפור וריק לסיפור בתלת-ממד. בינתיים הוא מסתפק בהפיכת רחובות תל אביב לקנבס הפרטי שלו ובמלחמה בבירוקרטיות מקומיות. ראיון צבעוני עם אמן נדל"ן
לו הייתי ראש עיריית תל אביב הייתי שולח גנן קבוע לסטודיו של רמי מאירי בתל אביב, ודואג לטיפוח הסביבה שם. הסטודיו הזה, ברחוב הירקון, הוא אתר תיירות של ממש: אנשים עוצרים לידו כל הזמן ומצטלמים מול הקיר המצויר. תיירים - ובהם צעירי "תגלית" המגיעים לישראל מכל העולם - מציירים ציורי ביטוי עצמי על קיר ארוך הגובל במדרכה של רחוב נחמיה. בתוך המגרש הגדול שוכן הסטודיו, ובחצר הרחבה גם תרנגולות ואפרוחים ותרנגול מרהיב החולש על כולם. על החצר כולה מצל עץ שקמה גדול, שורשיו מפותלים בצורה שגאודי היה חותם עליה.
אני לא מתאר נוף כפרי. זו תל אביב, עיר הנדל"ן האכזרית. ואכן, הנדל"ן כמעט הרג את השקמה. ממול בונים מגדל אימים, וחפרו בור שנראה כמו תהום לצורך יסודות וחניות תת-קרקעיות. עלי השקמה בחצר של מאירי החלו להצהיב. הוא פנה לחברה להגנת הטבע, והתברר שהחפירות לבניית המגדל ייבשו את מי התהום שהשקמה ינקה מהם. בעזרת הצפות חוזרות ונשנות של מים סביב השקמה שיקם מאירי את העץ שלו.
את הציורים של מאירי, שתחילתם בסטודיו הזה, מכיר כל תל-אביבי וכל ישראלי. לא חייבים ללכת למוזיאון או לגלריה כדי לחזות בציורים שלו. הם על קירות תל אביב ורמת גן ובעוד ערים ומקומות בארץ. בלשונו, "אלו לא ציורים שתלו אותם על קיר, אלא ציורים עם אופי מיוחד שנועדו להיות מצוירים על קיר חיצוני עירוני".
הציורים שלו נמצאים גם בכל מיני מקומות אחרים בעולם. מזמינים אותו לפסטיבלים של קשקשני קירות, מה שנקרא גרפיטי. גם שם הוא בעל ייחוד, כי כולם שם עוסקים בכתיבת גרפיטי, בעוד הוא בונה ציור קיר מיוחד. הרבה פעמים זה ציור עם משחק חייכני של תלת-ממד, שמעוות את הקיר הישר. קיר כזה הוא השאיר בקלן שבגרמניה, למשל.
כשהיה צעיר יותר - כיום הוא בן 55 - נסע מאירי בקרוואן ברחבי ארצות הברית, ופילס לעצמו את תקציב הטיול בעזרת ציורי קיר. הגיע לעיירה, איתר בית שהקיר שלו זועק לציור, דיבר עם בעל הבית ושכנע אותו - מאירי טוב בלשכנע - ואז צייר, ובינתיים לן, וגם קיבל מעט כסף להמשך הדרך. בתל אביב כבר יש מסלול טיולים מיוחד ופופולרי בעקבות הציורים של מאירי. אולי עוד יגיע יום שבו נוכל לחצות את ארצות הברית מחוף לחוף בעקבות ציורי הטיול של מאירי.
בימים אלה מוציא מאירי לאור במימון עצמי (100,000 שקלים) אלבום של העבודות שלו. האלבום הקודם הופיע לפני 15 שנה, ומאירי מרגיש לא בנוח כשהוא מוכר אותו למבקרים בסטודיו, כי הוא מיושן מכל בחינה וחסרות בו עבודות רבות וחשובות.
האלבום כולל גם טקסטים שנכתבו בעזרת אחיו של מאירי, אילן. הם שלושה, שני אחים ואחות. בנים להורים שעלו מעיראק. אביו מתמטיקאי, מראשוני מומחי המחשבים בארץ וזוכה בפרס ביטחון ישראל. הוא עבד בבגדד באיי-בי-אם והכיר את המחשב בעודו בחיתוליו. בעולם המחשבים, "חיתולים" משמעם כרטיסים מנוקבים. כשאביו של מאירי עלה מעיראק הוא התגייס, וכמובן מיד הוצב ליחידת המחשבים בצה"ל. אז עוד לא היה בצבא מחשב, אז הוא בנה את המחשב הראשון של צה"ל.
מאירי מדבר על אחיו אילן באהבה. הוא מעריץ את כישרון הכתיבה שלו. האח נפל מן המדרגות בביתו ממש אחרי שסיים לכתוב את הטקסטים לספר, והנפילה גרמה למכה בראש. באשפוז ארוך הוא מתאושש עתה לאט מן הפגיעה, ושב לעצמו וליכולות האינטלקטואליות שלו.
ככה מתואר בספר החדש ציור הקיר הראשון של מאירי: "חוף גורדון, תל אביב": "את הדרך למכון אבני ובחזרה מהסטודיו שלי, חדרון בבית אבן ברחוב יהואש שנבנה לצדו של הצריף המקורי של שכונת מחלול, העדפתי לעשות בהליכה לאורך קו המים. המיית הגלים, האוויר הנקי, האופק הכחול האינסופי והחול החמים המלטף ברכות כפות רגליים יחפות היו מקור להנאה צרופה ולניקוי הראש מקשיי הקיום כסטודנט דלפון".
"כסטודנט לאמנות במכון אבני נהניתי מאוד לרשום מודלים, אלא שאלו היו במשורה. עלה בדעתי לרשום את הגברות הצעירות שטיגנו את עצמן לדעת בשמן קוקוס ריחני, כשהן שוכבות ללא ניע. בהתבוננות המרוכזת קלטתי דמויות נוספות שמיהרתי לשרבט בפחם: שחקני המטקות על קו המים, ילדים מתרוצצים נהנים ללא קץ, מוכרי הארטיקים, גברברים המחזרים בדבקות, זוגות אוהבים צעירים, וגם כאלה שהצליחו לשמר את אהבתם בגיל מופלג".
"עם הזמן הצטבר אוסף מרשים של רישומים שהיה ראוי לחשיפה. במקום לכלות את זמני במרדף אחרי מנהלי הגלריות והאוצרים, החלטתי להציג לציבור את הרישומים במקום המתאים ביותר - בחוף הים. קיר בטון אפור, ארוך, גבוה ומאיים במורד חוף גורדון שימש לי כגלריה".
"השנה הסתיימה במפח נפש כבד, כשגיליתי שהציור רוסס בזדון בצבע שחור והושחת לחלוטין. הרגשתי שפגעו בחלק מגופי וצבעו את נשמתי בשחור. עד מהרה התברר לי שלא רק בי פגעו, אלא בהרבה מאוד אנשים שליוו את מלאכת היצירה. הכאב המשותף והעידוד הרב שקבלתי גרמו לי להבין שהציור הוא כבר לא רק שלי, אלא נחלת הכלל, והחזרתי אותו למקומו".
בשיחה עם מאירי בסטודיו הנוכחי שלו, ברחוב הירקון בתל אביב, אני מקבל השלמות לסיפורו של הציור הראשון ההוא. כשמאירי היה סטודנט לציור במכון אבני הסגנון שלו לא בדיוק התאים לרוח בית הספר, ובתערוכות הציורים שלו נתלו תמיד בצד. הוא הבין את הרמז: ציור ריאליסטי לא נחשב כאן. לכן חיפש דרך אחרת. הוא שיכנע את עיריית תל אביב לתת לו לצייר על קיר בטון מול הים. האישור היה לצייר בגיר.
מאירי צייר בצבע שמן עמיד, אבל בטכניקה שנראית כמו ציור בגיר. הציור יצא מרהיב, והוא כזה עד היום. כשהגיע החורף הראשון הוא הגיע לעירייה והזהיר שהגשם עלול לשטוף את הציור העשוי בגיר. אישרו לו לחזק את הציור בצבע עמיד, מה שלא היה צריך לעשות כי ממילא כזה היה הציור מלכתחילה.
אני אוהב את הסיפור, אבל מאירי מרגיע אותי שהיום כבר אי אפשר לעשות דברים כאלה. זה היה בתקופה שבה אדם אחד היה יכול להחליט בעירייה. היום יש סבך ועדות ושלל מחליטים ומאשרים.
ציורים שנהרסו הם חלק מסיפור חייו של צייר קיר. כל בית ייהרס בזמן כלשהו, וגם ציור בתוך מסעדה יחוסל כשבעל הבית ירצה לחדש את המקום. למאירי יש כמה סיפורים על ציורי קיר שנהרסו, ואחד מהם מקומם במיוחד: ציור על קיר בית הספר "גבעולים" ברמת גן.
באלבום של מאירי כתוב: "ילדותי עברה עליי במרחבי הטבע הפתוח לרגלי גבעת נפוליאון, שבע טחנות וגדת הירקון. בית הספר שלנו, שלימים נקרא 'הגבעה', שכן בלב פרדס. בשנות ה-60 היו בו צריפים, בניין אבן אחד ועץ אקליפטוס רחב ממדים שהצל על כל החצר ובישם את האוויר בריחו המיוחד. אני זוכר היטב את ריח הקליפה שאליה נצמדו פנינו, חבורה גדולה של ילדים, המשלבים את ידיהם יחד בניסיון להקיף את העץ בחיבוק".
"כשהתחתנתי ומשפחתי הצעירה התרחבה חזרתי לגור בשכונת ילדותי, מול בית הספר. גיליתי שהעץ המעתיר מצלו פינה את מקומו לטובת בניין אבן גדול, שקירותיו נדמו בעיניי לסורגים. כשהגיעה העת וילדיי למדו כמוני באותו בית ספר, שבינתיים החליף את שמו ל'גבעולים', החלטתי להחזיר לילדיי את נוף ילדותי שלי. ציירתי את זיכרון העץ הענק, טשטשתי בצבע את סורגי הבטון הנוקשים, ומילאתי בגאווה את לבותיהם של ילדיי ושל כל התלמידים".
מה שלא כתוב בספר הוא ההמשך, וכך סיפר לי אותו מאירי: "עכשיו קיר הבניין חזר שוב להיות מכוער כמו שהיה לפני שציירתי עליו. יום אחד נכנסתי למאבק מול עיריית רמת גן, כי הקימו שנאי ליד בית הספר והשנאי פלט קרינה. בתגובה למאבק שלי הרסו את הציור והחזירו את הקיר לקדמותו".
התגובה לפעילות נגד ראש העיר הייתה מחיקת הציור? הענישו אותך?
"כן. ותבין, הציור עבר את כל האישורים של משרד החינוך והרשויות לפני שציירתי אותו. עכשיו הקיר שוב מכוער. טייחו אותו. אני חושב שתקציב הרס הציור עלה יותר מהציור עצמו" (מעיריית רמת גן נמסר: "לפני שנים צייר מאירי על אחד מקירות בית הספר 'גבעולים', אולם במרוצת השנים קירות בית הספר התבלו, והיה צורך לשפץ את החזיתות ולצבוע צביעה חדשה. התפיסה הפדגוגית כיום היא לצבוע את חזיתות מוסדות החינוך בצבעים ידידותיים, מרגיעים ושובי עין, ולכן הציור לא חודש").
כל ציור הוא סיפור. אחד מהם מצא חן בעיניי במיוחד, והוא סיפור הצבעים המכושפים. מאירי צייר פעם ציור בבר תל-אביבי. הבעלים התחלפו, ובתאוות העיצוב המחודש החליטו שהציור לא "מתכתב" עם משהו או לא "באותה שפה" של משהו, והחליטו למחוק אותו. אההה. נראה אותם. מאירי מספר לי מה קרה לציור בבר ההוא: "ניסו לצבוע אותו, אבל בכל פעם שניסו לכסות אותו בשכבת צבע הוא ביצבץ מחדש. בסוף התייאשו וכיסו אותו בתקרה אקוסטית".הפאב החליף שוב בעלים, וכשפירקו את התקרה האקוסטית גילו את הדמויות של מאירי מביטות מהתקרה.
שאלתי את מאירי איך הציור נראה היום, מתחת לשכבות הצבע: דהוי, חיוור? "לא", עונה מאירי. "הוא נראה כמו אותו ציור שציירתי אז ". איך זה יכול להיות? "זה סיפור מעניין. בתחילת דרכי כצייר לא היה לי די כסף לקנות צבעים. חבר שחזר מטיול בדרום אמריקה נתן לי בקבוקים עם נוזל, פיגמנטים של צבע שהוא קנה. הוא אמר לי: 'קניתי את זה בבוליביה ברחוב מאיזו מכשפה מקומית שמוכרת כל מיני עשבים ותרופות. הנה, קח לך חצי מהכמות, אני בטח לא אשתמש בכל כך הרבה'".
"כשעירבבתי את הפיגמנטים בצבע ראיתי שיש להם עוצמה שאף פעם לא נתקלתי בשכמותה. כששמתי טיפה קטנה של פיגמנט אדום בתוך הפח הלבן של הצבע, צבע אקרילי רגיל, הוא הפך להיות אדום חזק. בדרך כלל אם אתה רוצה ליצור צבע אדום אתה צריך להכניס כמות גדולה מאוד של פיגמנט, אחרת הצבא יצא ורוד. ופה הוא היה אדום. זה היה פיגמנט חזק מאוד. ציירתי בפיגמנטים האלה את הציור על תקרת הבר. כשהבר החליף בעלים צבעו את התקרה בשכבה של צבע לבן וחשבו שבזה גמרו עניין, אבל זה לא נגמר גם אחרי כמה שכבות נוספות".
זה נשמע כמו נס. הרי כל ציור, אם אתה מורח עליו צבע - הוא מתכסה. המכשפה הזאת מתחילה להרשים אותי. מה קרה כאן?
"תראה, שמעתי כבר הרבה דברים בחיים. הציור נראה בשלמותו מעבר לשכבת הצבע. הפיגמנט היה כל כך חזק, שברגע שהצבע נמרח עליו והיה עדיין לח, הפיגמנט התחבר אליו, והעתיק את עצמו פנימה אל תוך השכבה הלחה"
.
צריך לעשות מסע אל המכשפה הזאת ולמצוא אותה.
"אני מסתפק בכך שבכל יום אני יוצא למסע אל המכשפה הזאת בבר הזה, שהפך להיות הבר שלי בתל אביב. היום הוא בניהול חבר' ה בני 25 שיש להם מקום חי ותוסס. את הצבע הזה ואת המכשפה הזו אני לא מאמין שאצליח למצוא שוב, אבל אחכה לנסים הבאים".
"ההתנסות עם צבעים חדשים נמשכת כל הזמן. אתה כל הזמן מנסה צבעים וטכניקות חדשות. אתן לך דוגמה: קיר המכולות שציירתי בנמל חיפה הצריך טכניקה מיוחדת, כי הוא ליד הים, והצבע עלול לקבל קורוזיה. לכן עבדתי בצבעים אפוקסיים, שלא יתבלו"
.
אתה חוסך לי שאלה על עמידות הציורים שלך. פרסקו מחזיק מעמד מאות שנים, ואתה מצייר בחומרים חדשים ועל גבי קירות לא איכותיים במיוחד.
"בכל קיר שאני עושה, אני מכניס בו באיזו פינה עוד סוג של חומרים, כדי לבדוק עם הזמן מה קורה לחומרים האלה".
את ציורי הקיר אתה מצייר לבדך או עם עוזרים?
"תלוי איזה ציור. במסעדה אחת בווינה ציירתי ציור עם המון פרטים, כך שעדיף שאעשה אותו בעצמי ולבד. לאחרונה ציירתי קיר בחיפה באורך של רבע קילומטר, על גבי מכולות, אז היו לי עוזרים. במקום קיר של מכולות שכל מי שמגיע לארץ רואה, קיר שמקרין תחושה לא נעימה, עכשיו מקבלים תחושה תלת-ממדית של עומק. רק כשמתקרבים רואים שאלו מכולות. הן מיועדות למיגון ומילאו אותן בטון כך שנוצר קיר מגן יעיל, אבל הוא לא היה יפה".
"החלטתי לאמץ את טכניקת הפרסקו, אבל לא בדיוק. הפרסקו הוא טכניקה של ציור על טיח לח, ואז הצבע נספג בטיח. היום אין צורך בעבודה כזו, כי הפיגמנט בא עם חומר שהופך אותו לצבע. זה לא היה קיים אז: אז היו מערבבים את הפיגמנט לתוך הטיח".
אי אפשר לדבר על ציורי קירות בלי שיעלה בשיחה שמו של אמן הגרפיטי האנונימי בנקסי. בנקסי הוא אחד מאמני הקירות המבריקים. הוא עשה גם דברים מדהימים אחרים: למשל, הוא נכנס ותלה ציורים שלו במוזיאונים מפורסמים, ולפעמים עברו ימים עד שגילו את המעשה. בנקסי ביקר גם בישראל. הזכרתי זאת למאירי, ואמרתי שבנקסי אכזב אותי כשצייר על גדר ההפרדה ציורים שיש בהם גישה פוליטית אנטיישראלית. באלבום של בנקסי גדר ההגנה הזו מכונה SEGRAGATION WALL, שם הנושא משמעות של הפרדה גזעית. לא אהבתי.
ואז סיפר לי מאירי על הציורים שהיו יכולים להיות על גדר ההפרדה, ואינם שם: "בנקסי השתמש בנו בצורה לא יפה. הרבה ציירי קיר מכל העולם מכירים אותי ובאים לפה לארץ, ולפני שהם מגיעים הם שולחים לי מיילים. אני יודע שהם מגיעים לצד הפלסטיני של גדר ההפרדה, ואני אומר להם שאני יודע שהם הולכים לצייר ציורים פוליטיים, ואני שואל אותם אם אכפת להם לצייר משהו לא פוליטי, או משהו בצד הישראלי של גדר ההפרדה? הם עונים: אין לנו בעיה. לאחרונה באו שני ציירים, דרום-אפריקני וסיני. פניתי לכל מי שאפשר, לכל הגורמים, והשגתי להם קטע גדר בבית לחם, בצד הישראלי. מקום שגם אני רציתי לצייר עליו. בסוף, אחרי שהם כבר הגיעו לארץ, פסלו להם את הפרויקט ולא נתנו להם לצייר".
מי פסל?
"משרד הביטחון. לא נתנו להם לצייר. אמרו: יש מדיניות. אם יש, אני לא מבין אותה. בצד שלהם הפלסטינים חוגגים עלינו ונותנים לכל אחד לצייר על הגדר ציורים נגד מדינת ישראל, ובצד שלנו זו גדר בטון אטומה, והאטימות הזו לא מראה שום דבר אחר. גם אני תכננתי לצייר שם: יש שם צריח שמירה, ורציתי ציור שיהפוך את הכל למשחק שחמט. הצריח האמיתי היה הופך לצריח שחמט. משהו מדהים, כל התיירים והישראלים שעוברים מהצד הישראלי לבית לחם היו רואים את זה. אבל נשארה גדר הבטון".
"מה שכן הצלחתי לעשות עם גדר ההפרדה הם עשרות קילומטרים של קשתות שמייפות את הנוף. הלכתי למפעל שמייצר את הפאנלים האלה, ויצרתי את הדוגמה בשמונה חלקים. הם פשוט העמידו את הפאנלים בשטח. בכביש 431 יש גם קטע אחד ששמו את הפאנלים הפוך, אבל זה לא חשוב. את זה הצלחתי ליצור, אבל כואב לי מאוד שמשרד הביטחון ושאר הגורמים אפילו לא ענו לבקשה שלי לצייר על הקיר, וגם פגעו בציירים מחו"ל שבאו במיוחד ולא נתנו להם לצייר. היום אני לא יכול להציע לשום צייר לעשות משהו, אלא רק להסתכל בכאב לב איך מציירים ציורים פוליטיים נגד ישראל"
.
ביקשתי , ומאירי שלח לי את הסקיצות של מה שהוא רצה לצייר על גדר ההפרדה. באמת חבל.
כמו הרבה ישראלים גם אני ראיתי את חומת ההפרדה עם הקשתות, בלי שידעתי שמאירי מעורב בכך. כל מי שנוסע בכבישים הממוגנים מרגיש שיש מקומות שבהם הקיר נראה כמו קישוט - נעים לעין ויפה עד כדי כך שבסיור שערכתי פעם עם קבוצת צעירים ששמה "לוחמים לשלום", שחבריה מאמינים בפשרה ורואים בגדר ההפרדה גורם לסבל של האוכלוסייה הפלסטינית, הם טרחו להסביר לנו שמה שנראה כל כך יפה וחמוד ודקורטיבי הוא בעצם חומת ההפרדה.
הרעיונות של מאירי לא עוצרים: "אנחנו חיים בסביבה אפורה. אצלנו, כשבונים בניין חדש, צובעים אותו בצבע אפור. אפור כזה או אפור אחר, אבל אפור. אני אומר: למה לא לקחת רחובות ולתת להם יותר צבעים? יהיו בתים שמחים יותר ורחובות שמחים יותר. רחובות כאלה קיימים בהרבה מקומות בעולם, ואנחנו מדינה ים-תיכונית עם שמש ושמחה. כמה מלחמות יש לי על הנושא הזה. תכננתי רחובות שלמים בערים בארץ, ממש תכנון פרטני של צביעת הבתים, ולא הצלחתי לשכנע. לא תמיד אתה מצליח. את ההצלחות אתה רואה על הקירות".
גם במשרד החוץ גילו את היכולות של מאירי, ולפעמים מזמינים אותו לצייר בעולם. "ציירתי בבואנוס איירס בארגנטינה, בשכונת סנט גבריאל, שיש בה כביש ראשי שעוברים בו הרבה אנשים. לא כולם אוהבים את ישראל בבואנוס איירס, יש הרבה אנטישמיות בעיר הזאת, ורציתי לעשות משהו שכל תושבי השכונה יתגאו בו. הכל היה מתואם עם משרד החוץ ועם העירייה, אבל כשבאתי לשם אמרו לי,'רגע, יש לנו הרבה ציורי קיר וציירי קיר, למה שניתן לך?' שאלתי :'יש לכם ציור פינה?' אמרו לי 'לא. אין לנו ציור פינה', ואישרו לי".
"מי שמצא לי את הקיר הפינתי היה נספח התרבות של שגרירות ישראל, ואת התקציב קיבלתי מהקהילה היהודית בבואנוס איירס. הציור הפך להיות חלק מהנוף, וכשפרסמו ספרים על יצירות האמנות בבואנוס איירס הציור תמיד כלול ביניהן. הדבר החשוב מבחינתי הוא שבתוך הציור יש כיתוב: 'באהבה מתושבי ישראל לתושבי בואנוס איירס'. זו הייתה המטרה שלי בציור הזה. רואים אותו אלפי אנשים ביום".
מאירי נולד בגבול רמת גן-תל אביב, והוא תל-אביבי כל החיים. 25 שנה מחייו עבד ברחוב יואש על חוף גורדון, ובעשר השנים האחרונות הוא עובד ברחוב הירקון פינת נחמיה, מול חוף הבננה ביץ'. זה הסטודיו, ויש גם בית שבו המשפחה חיה, מול פארק הירקון ברמת גן. אשתו רחל מסייעת בעבודות הארגון הכרוכות בציורי הקיר, ולשניהם שני ילדים: גל ומיקי. גל חייל כבר שנה וחצי, ומיקי בת 16.
"נישאתי מבוגר יחסית, בגיל 35", אומר מאירי. "עד שהתבססתי בתור צייר לא יכולתי לפרנס משפחה, ולא רציתי להיות במצב שהנטל הכלכלי היה מחייב אותי לעשות דברים אחרים".
איך מתפרנסים, באמת? מי משלם על ציור קיר?
"היום אני מוכר, ואנשים ומוסדות מזמינים אותי לצייר ומשלמים סכומים נאים, אבל במשך 15 השנים הראשונות ציירתי בחינם. זו הייתה דרך החיים שלי, והאמנתי שיום אחד אגיע למה שהגעתי כיום. אני נהנה מכל רגע".
אני שואל איך התפרנס כשצייר בחינם, והוא מספר לי: את הפסלים האירוטיים שפיסל כשהיה סטודנט לאמנות הפך לנרות, ויצא לרחובות תל אביב עם ארגז ובו 10 נרות כאלו. חמישה נחטפו מיד. הוא עצר את המכירה, ואת הדוגמאות שנותרו הביא למפעל והזמין 10,000 עותקים . "יצרתי קטלוג בעזרת מכון הייצוא, וזה נמכר באירופה. התעסקתי בזה שעתיים בשבוע, קיבלתי הזמנות, שלחתי את הנרות, מכרו את הנרות בחנויות סקס באירופה, והמכירות פרנסו אותי"
.
היום הוא עמוס בהזמנות לציורי קיר, ולעתים רחוקות הוא מסכים לצייר גם ציורי פנים על קירות בית (אחד כזה קיים בדירה במגדלי אקירוב). בסטודיו שלו הוא מקבל מבקרים (המסלול בעקבות ציוריו הוא ממסלולי הטיול הפופולריים בתל אביב), מעביר סדנאות ציור קיר לחברות גדולות, נוסע לפסטיבלים לציירי קיר בעולם (לאחרונה היה בפסטיבל כזה בסין), ועל שולחנות הסטודיו ראיתי גם עוד רעיונות. חלקם אולי גם יתממשו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם