מעבר לעצים, מבעד לערגות: על הסרט "המקום בתוך היער"
בסרטו החדש בוחן הבמאי דרק סיאנפרנס שאלות של אבהות ,גבריות, מוסר ומוות. אולם על אף תצוגת משחק מרשימה וצילום משובח, התוצאה הסופית הופכת סימבולית מידי עבור הצופה ומותירה אותו עם יותר שאלות מתשובות
"המקום בתוך היער" (The Place Beyond The Pines- באנגלית ישנו משחק מילים המתקיים במילה Pines - בין עצי אורן למאוויים, אשר אובד בתרגום לעברית) הוא סרט על גברים; על מיקומם בחברה, בתא המשפחתי, על הציפיות המיועדות להם בדמות האב ועל ההשפעה העצומה של יחסי אבות ובנים. כך, הסרט מרובה שכבות, רבדים ומשמעויות, באופן שהופך אותו למעין משל על הכרוניקה הידועה מראש של יחסי אבות-בנים. הסרט מעלה שאלות פסיכולוגיות על דמות האב במשפחה ובחברה ואף מציף שאלות אתיות רבות, אולם הוא אינו בהכרח מתמודד עימן.
בסצנת הפתיחה של הסרט נראה לוק גלנטון (ריאן גוסלינג) הולך ביריד שעשועים לעבר מה שנדמה כתחרות אופנועים. בלונג-שוט אינטימי אנו עוקבים אחריו מהגב כאשר ברקע נשמע הכרוז מכריז על בואו של "לוק היפיוף" אל הרחבה. לפתע שלושה אופנוענים נכנסים למעין כלוב מתכת בצורת עיגול ומתחילים לנוע עליו כעכברי מעבדה, מנועים מלנוע למרחקים, כאשר ברקע נשמע קולם של אנשים מריעים והמעגליות בה הם נעים מטרידה. סצנת הפתיחה הזאת, אשר בראשיתה אף נראה לוק אוחז בסכין קפיצית שנפתחת ונסגרת, כאילו מרמזת באופן מעט סכמתי על הבאות.
בהמשך מגיעה רומינה (אווה מנדז, אשר הסרט לחלוטין מיטיב עמה) ולוק מגלה להפתעתו כי היא ילדה את בנו ללא ידיעתו וכי היא אינה מעוניינת שהוא ייקח חלק בחייו. כבר כאן עולה שאלה אתית ראשונה אודות דמות האב; האם לאם ישנה הזכות לא לספר לאב על לידת בנו ולנשל אותו מהאפשרות לקחת חלק בחייו. לוק מעלה בפני רומינה את השאלה הזו והיא נותרת פתוחה. בעקבות הגילוי מחליט לוק להתפטר מעבודתו כאופנוען ביריד ולהישאר בקרבת רומינה ובנם המשותף, אולם בהדרגה חוסר היכולת שלו לתמוך בהם כלכלית מתחיל לבעור בו ומניע אותו לשדוד בנק. בתחילה הג'וב החדש של לוק נדמה כמשתלם ואף יוצר מעט ניצוצות מחודשים בינו ובין רומינה, אולם בהמשך, כיאה לכרוניקה הידועה מראש של מעגל העכברים בהתחלה, העניינים מתחילים להסתבך.
המשך הסרט עוסק בדמותו של אייברי קרוס (בראדלי קופר), שוטר שיעשה הכל על מנת להתקדם בקריירה שלו, גם אם זה עולה לו ביחסיו עם בנו. כאשר שני הסיפורים מצטלבים ונוצרת ביניהם הקבלה מסוימת, הם מעלים את מושג האבהות לדיון והסרט נחתם בחלק שלישי המכיל את שני הסיפורים. כך, הסרט נדמה כשלושה סרטים שונים, אשר הסיפור של לוק הוא רק נקודת המוצא שלהם, אולם דמותו מרחפת לאורך הסרט כולו, באופן שבו הדברים מתפתחים ומסתבכים. גם במבנה של הסרט יש משהו מעגלי והוא מעביר את התחושה שבה עוברים הדפוסים מדור לדור.
הסרט רווי בסמלים של ייצוגי גבריות איקונים בקולנוע, המשתלבים, כיאה לבמאי כמו סיאנפרנס, לכדי מערכת יחסים ויזואלית מורכבת בין הדמויות עצמן ובינן לבין הסביבה; החל מסצנות ארוכות של תצלומי אופנועים, האיקונוגרפיה הידועה של נסיעה אילמת בכביש הפתוח למול קלוז-אפים חדים המשרים תחושה מעט חודרנית, דרך סצנות של אלימות, אקדחים, קעקועים ואלכוהול ואף סמלים דתיים. כך למשל, באחד הקטעים בנו הקטן של לוק, ג'ייסון, מוטבל בכנסייה על־ידי אביו החורג, בן זוגה של רומינה ולוק יושב בצד ומסתכל על הכומר אומר את ברכת "האב, הבן ורוח הקודש" ואילו אנו נותרים תוהים על ההקבלה בין האב הביולוגי שאינו יודע כיצד להיות אבא טוב לבין האב החורג שנמצא בסביבה ומספק לילד את צרכיו, באופן המעלה שאלה אתית נוספת על אבהות והורות: מה מנצח - גנטיקה או סביבה?
בדומה ל"בלו ולנטיין" גם ב"מקום בתוך היער" יש משהו נוגה, משהו בחיי היומיום השוחקים את היכולת להתרגש, להתפעל, להתפעם ולפעמים גם לאהוב. אולם, בניגוד גמור ל"בלו ולנטיין", אשר יש בו משהו מאד טוטאלי באופן שבו סיאנפרנס מטפל בדמויותיו ואנו נשאבים לחלוטין למערכת היחסים הכֹה אנושית ביניהן, נדמה ש"מקום בתוך היער" משהו מפריע לכך לקרות. אולי זו העובדה שהסרט מנסה להעביר מסר באמצעות מספר סיפורים. קצת בדומה לשילוב בין אפקט הפרפר ולגורל בטרגדיה היוונית, אשר דבר לא מאפשר לחמוק ממנו – כך הסרט למעשה לבסוף מתרחק לחלוטין מן המציאות או מהאנושיות הפוטנציאלית שבו והופך במהרה למעין אגדה מחנכת וחבל.
לא ברור מה לא עובד במקום הזה, בתוך היער, מבעד לעצים ומעבר למאוויים, לערגות ולהשתוקקויות; על דמות של אב, על אבהות, על ילדות, על אהבה ועל חסר קיומי שכזה שלעולם לא מתמלא. אולם בסופו של דבר, על אף המשחק המשובח של כל אחת מן הדמויות בסרט (בראדלי קופר בתפקיד אייברי קרוס מפתיע ומעניין וכמובן- ריאן גוסלינג), על אף הצילומים הלא־שגרתיים ועל אף שסיאנפרנס לחלוטין מודע לעצמו ויודע מה הוא עושה, משהו לא מחזיק עד הסוף.
נדמה כי הסרט סובל מסימבוליות יתר, באופן שלא מאפשר באמת להזדהות עם אף אחת מן הדמויות ובאופן שאנו נותרים תוהים איזו עמדה למעשה הסרט מנסה לייצר; תמימה או ביקורתית, הולכת שולל או מודעת לעצמה, מוסרנית או שיפוטית, בעל ניסיון דידקטי של שנות ה־90 המוקדמות, או של שנת 2013 , כאשר נדמה כי לא נותרו עוד פרות קדושות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם