ליעד שהם:"הייתי פוץ, טיפש וצעיר בהתחלה"
בלי רזומה של מתאגרף, שתיין, הולל או הרפתקן, הצליח ליעד שהם להפוך לסופר המתח המצליח בישראל. וגם בלי דמויות של פסיכופתים בספריו, כי הן רק יהרסו את המסרים החברתיים הנוקבים שנשתלו שם
זהו, כך במחי יד, תריסר שנים אחורנית, יצא השד הספרותי של שהם מהבקבוק. הוא מעולם לא חלם להיות סופר המתח המצליח בישראל, ובטח שלא להיות מתורגם לכמה שפות. "לא כתבתי למגירה בתור ילד. אני יכול להגיד שקראתי המון ושאני בא מבית של אנשי ספר, אבל לא דמיינתי את עצמי בתור סופר". עד היום, כשמציגים את הסופר שבא להתארח, הוא מסתכל אחורה לראות למי בדיוק הם מתכוונים.
הסאגה הספרותית של שהם מתחילה כששב מלימודי תואר שני במשפטים ב-London School of Economics, שם זכה ללגום תה של מנחה עם סטודנטים מרחבי העולם. כעורך דין מתחיל ישב בערבים וכתב זיכרונות מהתקופה. "כתבתי לעצמי והשתעשעתי", משחזר שהם. "אני לא יודע אם זו הייתה איזושהי החלטה מודעת לכתוב ספר, אבל בשלב מסוים חשבתי לעצמי שאולי אפשר לפרסם את הטקסט הזה. ראיתי שהספרים של רם אורן מוצגים בחנויות הספרים בצורה מאוד יפה, ושלחתי לו את הספר".
נחזור לבניין המשרדים התל-אביבי. "הספר נחמד", בישר אורן כשהואיל שהם בטובו להרים את השפופרת, "אבל", סייג מיד", הוא לא מסוג רבי-המכר. אתה עורך דין והסיפורים שלך בטח מאוד מעניינים, אז אני מוכן ללמד אותך לכתוב מתח". שהם: "הייתי טיפש וצעיר ואמרתי לו 'מה לי ולספרי מתח? אתה צריך לראות אותי, חנון עם משקפיים. כותבי ספרי מתח הם גברים מסוקסים, אין לי קשר לדבר הזה, תודה רבה ולהתראות'".
"'לונדון בפיתה", ספר הביכורים שלו, יצא לבסוף בהוצאת זמורה-ביתן. שהם המשיך לעבוד כעורך דין בתחום המסחרי ובלילות שטח על הדף חוויית ישראליות צעירה על פני עוד שני ספרים. בדרך התחבר אל התנ"ך והתכתב איתו, בלא מעט הומור, בספר "חברים של אלוהים". אז לקחה ההשראה שנת שבתון - כלומר לוּ היה שׂהם מאמין במוזות, השראות ושאר תירוצים מבית מדרשם של עצלנים.
"הגעתי לדרך ללא מוצא", הוא מספר. "ואז פגשתי בשבוע הספר את דב אלפון (העורך הראשי של זמורה-ביתן בשעתו - י"א), שאמר לי 'בוא נשב, נדבר ונראה מה קורה'. לא רציתי ללכת לפגישה, אבל עשיתי מה שאשתי אמרה לי. הוא שאל אותי איך אני רואה את המשך הדרך, ואני ישבתי ושתקתי. בואי נגיד שהיו יותר מכמה רגעים מביכים. אלפון אמר לי שאולי כדאי שאלך בכיוונים אחרים. פתאום נזכרתי בשיחה עם רם אורן והעליתי רעיון מקורי - 'אני עורך דין, יש לי סיפורים מעניינים, אולי אני אכתוב מתח'".
"הוא התלהב ודיבר על חוסר גדול בכותבי מתח, על היתרון שיש לי ביכולת להביא את הרקע המשפטי שלי אל תוך התחום, וסוף-סוף התחילה שיחה. הבעיה היחידה הייתה שלא היה לי מושג איך כותבים ספרי מתח. אלפון אמר 'אין בעיה, נפגיש אותך עם 'עורך הדף הלבן' של ההוצאה, מישהו שעוזר לסופרים להוציא טקסט מהדף הלבן'. לימים הוא גילה לי שאין מושג כזה, אבל זה היה נשמע טוב". ככה הכיר שהם את אמנון ז'קונט. "מורי ורבי" הוא מכנה אותו באחרית הדבר של ספרו החדש.
ספר המתח הראשון של שהם בניצוחו של ז'קונט, 'שבוע באמצע החיים', יצא לאור ב-2007, ומאז יצאו בתוך שש שנים עוד חמישה. כולם מוקמו היטב בטבלת רבי-המכר, באיזו זחיחות של כאלה שלא מתכוונים לזוז לשום מקום. "נחַתי בעולם ספרות המתח והרגשתי שהגעתי הביתה. היה לי כיף גדול לעשות את המפנה הזה, ואני לא מתכוון לעזוב", אומר שהם.
בספר המתח החדש שלו, "עיר מקלט", שוב מתגלה גופה עם סימני אלימות קשים בדירה בתל-אביב, ושוב מסתער קהל הקוראים הישראלי בהמוניו, צמא דם. ולא רק הוא: זכויות היוצרים של "עיר מקלט" נקנו עוד בזמן עבודת הכתיבה, יחד עם הזכויות על ספרו הקודם של שהם "מסדר זיהוי", על ידי "הרפר קולינס", בית הוצאות אמריקני גדול ומכובד.
זה המקום לחזור רגע לסוגיית החנון עם המשקפיים. הרלן קובן, מספרים, חטא באִגרוף, ריימונד צ'נדלר החזיק ברזומה מפואר של נשים ואלכוהול, דיק פרנסיס היה טייס קרב ורכב על סוסים. וליעד שהם? רוכב על האופניים בחולצה מכופתרת למשרד, שערו אפילו לא מתנפנף ברוח. אין מה לעשות, כמה שלא ניסיתי במהלך שיחתנו הארוכה לנער באגרסיביות את ארונו של שהם, שלד אחד לא יצא ממנו, אפילו לא עצם קטנה לרפואה. הוא חי בצפון הישן של תל-אביב, נשוי לאסנת, אב לשניים, לא מעורב בקטטות בשעות הפנאי, אפילו לא רץ מרתונים כיאה למי שחצה את גיל ארבעים. "אני חי חיים נורמטיביים, וטוב שכך", הוא אומר. "אין לי זמן למשהו אחר".
אל הכתיבה הוא מתייחס כעבודה לכל דבר, לא ממתין אף פעם לאלת המוזות שתזרים אליו אנרגיות. "מבחינתי זו עבודה - היא מספקת מאוד ומעשירה לי את החיים, אבל היא עדיין מקצוע. אין 'לא בא לי, כן בא לי, מוזה-שמוזה'. בגלל זה כמעט כל שנה הוצאתי ספר. אני ממש מרגיש שיש לי חוזה עם הקוראים שלי, ואני מתחייב לחדש להם ולעניין אותם. ספר הוא מוצר, וכדי להוציא מוצר שהקורא ימשיך בו אתך עד הסוף, צריך לעבוד קשה".
אבל למה לך להיכנס לתוך עולם הביבים האפלים והפשע?הרי יכולת להצטרף למסלול הליניארי שעוברים המון סופרים ישראלים - הם כותבים כמוך על חוויות צעירות, אחר כך מתחתנים ומתברגנים, ואז הספרות שלהם נכנסת בטבעיות לעולם הזוגיות הסבוכה, המשברים, עול הילדים וחיבוטי הנפש.
"אני חושב שזה קשור בחינוך שקיבלתי, במה שספגתי מהבית. כל ההתמקדות באני, באינדיבידואל, בבעיות הפרטיות שלי - לא משתלב בדרך שבה חונכתי לראות את הכלל ולהתעסק בבעיות חברתיות. אצלי למשל אין פסיכופתים, כמו שמקובל בספרות מתח, כי פסיכופת הוא מקרה פרטי, ואילו בספרים שלי יש מקרים שהם אינדוקציות לבעיות הרבה יותר גדולות. תמיד יש בעיות אישיות שאפשר להתעסק בהן, ואני לא אומר שזה לא מעניין, אבל אני משתדל להתעסק במשהו קצת יותר גדול מהחיים שלי או של גיבור אחד ספציפי. בגלל זה הספרים שלי הם גם לא ספרי בלש, כמו במקרה של ז'ורז' סימנון והמפקח מגרה (דמות הבלש הקבועה של סימנון - י"א)".
"אני גם חושב שאם אתה כסופר מתכנס בתוך עצמך ובתהליכי הנפש הפנימיים, התוצאה היא כתיבה פרחונית ועמוסת מטאפורות ששוכחת את הסיפור ואת העלילה. אצלי הסיפור והעלילה הם במרכז, העלילה נגישה ונהירה, ובכלל מאוד חשוב לי להיות ברור. כמובן, עלילה לא יכולה להתקיים בלי דמויות חזקות ושפה תקנית, אבל אין לי נפילה למטאפורות אינסופיות, וגם לא נוח לי שם".
בקיצור, הרצון להגיד משהו על המציאות קודם אצלך לרצון להביא סיפור מתח טוב?
"אני החלטתי ביני לבין עצמי על מה מעניין אותי לכתוב ספרים. אותי מעניין לבוא ולטפל בכל פעם בבעיה חברתית אחרת, כשהמתח משמש כלי לטפל בה. אגב, זו לא המצאה שלי, עשו את זה הרבה מאוד סופרי מתח לפניי. המתח מביא את האירועים לקיצון ונותן אפשרות ללמוד את הבעיה כמו שצריך".
אז אם רוב הישראלים מוצאים בספרות מתח אסקפיזם טהור, שהם, ספק האסקפיזם המרכזי בארץ, רואה בה פלטפורמה מצוינת לדבר על מה שחשוב. ב"משפט חוזר" למשל, ספר המתח הרביעי שלו (והשמיני במניין צאצאיו הספרותיים), הוא הכניס עורך דין לטיפול מחודש בתיק רצח שאירע 16 שנה קודם לכן. "המסַפר שם הוא סנגור, וכל הספר נסחב עם האמת האחת שלו. הוא לא רואה את הצדדים המורכבים של העלילה, שאותם בדרך כלל רואה הקורא. בחרתי לעשות את זה כי לסנגורים יש דימוי ציבורי כל כך קשה, כשלמעשה העבודה שלהם היא כל כך חשובה לנו כאזרחים. היה לי חשוב ללכת איתו ועם כיוון המחשבה שלו עד הסוף, ולהראות למה הוא משרת את המערכת - גם בעלילה וגם בחברה שלנו".
לספרו האחרון בחר בסוגיה נפיצה למדי, שהסעירה בהחלט את המערכת הפוליטית והציבוריות הישראלית, אבל טרם הספיקה לככב בסוגה הלא-דוקומנטרית: סוגיית הפליטים האפריקנים בישראל. בתפקיד הגופה: מיכל פולג, מגנת זכויות אדם אלטרואיסטית עם כל מה שמשתמע מזה - יפת נפש שהולכת עם האמת שלה עד הסוף ומצליחה לעצבן את הקורא ואת המשפחה גם יחד. בתהליך הפענוח המורכב משלב שהם גורמי פשע שמעמיסים אל כרסם עוד הון בעקבות מצוקת הפליטים, תושבי שכונות בדרום תל-אביב שמתמודדים עם המציאות החדשה ("פעם היה כאן כספומט הרואין... המשטרה פינתה את סוחרי הסמים ובמקומם באו מבקשי המקלט"), פרקליט שעובד על תיקי מסתננים וחתום על הפטנט "גירוש אריתראים בטענה שהם אתיופים", מתנדב שובה לב בארגון סיוע, אפריקני בעל נטיות אמנותיות שמודה ברצח, ועוד נציגים מהפאזל האנושי השברירי בתל-אביב של מטה.
לקראת כתיבת הספר יצא שהם למסע תחקיר ארוך, שכלל סיורים ושיחות עם נציגי או"ם, שוטרים, עורכי דין, מתנדבי ארגוני סיוע ותושבים שחיים במקום. התגובות הצפויות לספר לא איחרו לבוא, הציבור הכללי הצביע ברגליים, ציבור המבקרים התאים את הביקורת לצד הפוליטי שבו כל אחד מהם יושב, וכמה נוח.
"אני מרגיש שבו ברגע שאנשים נתקלים ביצירה שעוסקת בפליטים, לא משנה באיזה מדיום, מיד ניתנת הפסיקה: אם היצירה מציגה את נקודת מבטם של הפליטים היא שמאלנית, ואם היא רואה את הצד השני - היא ימנית", אומר שהם. "וזה שטויות. יש כאן בעיה חברתית שלא קשורה לסכסוך הישראלי-ערבי או לשמאל וימין, ומי שמזהה 'זכויות אדם' או 'בעיות חברתיות' עם השמאל חוטא לציבור שלם".
"כתבתי ספר שעוסק בבעיה מעניינת. הוא לא ספר שיפוטי, ואני משיל מעליי את השיוך הימני-שמאלני. מי שקורא את הספר הזה לא יודע באמת מה אני חושב, והאמת היא שאחרי שצללתי לכל העניין הזה, אני בעצמי לא בטוח מה אני חושב. אין לי פתרון קסם למה צריך לעשות - מה שנכון אגב לכל בעיה פוליטית אחרת, מהסיבה הפשוטה שאין לי מושג. כשאתה מסתכל על הדברים מעל פני השטח הכול נראה פשוט וקל, ורק כשאתה נכנס לתוך העניין, אתה מבין עד כמה אתה לא מבין".
"לפני התחקיר ידעתי פחות או יותר מה שהקורא יודע על הנושא, וזה מעט מאוד, ושוב - מושפע מהקִטלוג הפוליטי. אני יכול לומר שבכל הנושא הרגיש הזה ישנה אמת אנושית שחלה לגבי כולם, והיא שאנשים מאוד מפחדים מהשונה מהם. כשהגעתי לאזור הזה לראשונה, לקחתי מונית מהמשרד ונסעתי בדיוק חמש דקות עד לסביבת התחנה המרכזית. ברגע הראשון הרגשתי שאני בפלנטה אחרת. הדבר הראשון שקופץ לך לעין זה כמובן הצבע, ואתה כבר מרגיש שונה. דבר שני - כמעט כולם גברים צעירים. בנוכחות של מבוגרים, נשים וילדים יש משהו מרגיע. אומרים שתינוקות מרגישים בטוחים יותר כשיש ילדים בבית, כי הם יודעים אינסטינקטיבית שמולם נמצאת סביבה תומכת. והנה כאן יש רוב גברי מוחלט. אז יש צבע, רוב גברי, פתאום גם הריחות משתנים, וכל זה בשכונה שמלכתחילה הייתה של אנשים קשי יום".
את הסיור הוא התחיל עם משטרת ישראל, שהקפידה להציג בפניו את הצד שלה בעניין. "בכלל, כל מי שדיברתי איתו לצורך התחקיר, היה לו חשוב מאוד להראות לי את הדברים מנקודת מבטו שלו. כשאתה רוצה להציג בפני הקורא שלך תמונה שהיא עשירה ומגוונת, אתה מוכרח לעשות תהליך של הזרה, כלומר לעמוד מבחוץ ולהסתכל. וזה היה היתרון שלי כאחד שלא יודע, אולי קצת כמו עיתונאי. המשימה הייתה לא ללכת אחרי נקודת המבט של זה או אחר, אלא לנסות לראות את התמונה בכללותה. המבנה של הספר משרת את הדבר הזה, כי יש לך המון נקודות מבט שעוקבות כל פעם אחרי דמות אחרת. מבט ספרותי פנורמי כזה מאפשר לקורא להיות קצת כמו שופט, ואני אוהב את המבט הזה ומקווה להמשיך בו, מתוך המגמה של עיסוק בבעיות חברתיות. אם אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שאין שחור ולבן, אתה צריך את המבט הזה".
ועדיין, המראה שהישראלי מביט בה כשהוא קורא את הספר, לא מאוד מחמיאה. השכן של הנרצחת הוא גזען בכל רמ"ח איבריו, והביטוי 'כושי' יוצא לא פעם מפיו ומפיהן של כמה דמויות אחרות.
"אבל ישראלים אומרים 'כושי'! יש כאן ישראלים מכוערים, יש גזענות, אבל יש גם ישראלים מאוד יפים. אני חושב שרוב הציבור מוצג בספר כאדיש, ואני לא יודע עד כמה זה חוטא למציאות. גבריאל האפריקני, אחת הדמויות בספר, אומר - אף אחד לא רוצה לראות אותי, הם בכלל לא יודעים שאני קיים. הוא מרגיש שהוא צריך להיות כל הזמן בשקט. זו הישראליות שיוצאת מפה, אבל שורה תחתונה אין לספר הזה, למעט העובדה שהמצב מורכב".
שהם נולד בגבעתיים. זוכר ילדות נעימה, ילד טוב, תלמיד טוב, תולעת ספרים שלא מחפשת לעבור לצד שיוצר אותם. אמו היא המנהלת של "תיכון חדש" בתל-אביב, ואביו עבד שנים ארוכות במשרד הביטחון, וכיום הוא מנהל רכש של 'אלאופ', חברה גדולה לציוד צבאי. מלבדו יש להם עוד בן ובת ("סנגורית!" הוא מוסיף בגאווה).
ניצנים ביוגרפיים לעולם המסוכסך של ספריו אפשר למצוא אולי בשנותיו בפריז, אליה הגיע כילד בן שמונה. אביו נשלח אז לצרפת מטעם משרד הביטחון, ובמהלך שהותם שם הספיק חיל האוויר הישראלי להפציץ את הכור העיראקי, שהצרפתים היו מעורבים בהקמתו עד צוואר. בשנתם האחרונה בפריז פרצה מלחמת לבנון, ובצרפת החלו באותם ימים התקפות אינדיבידואליות על נציגים ישראלים. "אבא של מישהו מהכיתה המקבילה, שהיה סוכן מוסד, נורה ליד המשפחה שלו. פעם באו למקום העבודה של אבא שלי וריססו את המקום. חבר של אבא שלי נכנס למכונית והתפוצץ, ומתחת לביתנו היה שוטר. אלה היו בעבורי שנים שבהן האישי התערבב בלאומי, והמתח הזה, אני מאמין, קשור לאווירה שחדרה לספרים שלי".
מפריז חזרה המשפחה לפתח-תקווה. שהם שירת בצבא בחיל המודיעין, ובהמשך למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית. את התואר השני במשפט מסחרי, התחום שבו הוא עוסק היום, השלים בלונדון. בהמשך התחתן עם אסנת, עורכת דין בהכשרתה, שעובדת במחלקת הכספים של "טבע". לזוג שני ילדים - רונה בת חמש ואורי בן שנתיים וחצי. לפני השינה מקריא להם אביהם סיפורים ורדרדים של תום, אחרי השינה הוא יושב לכתוב את ספריו אפופי האימה.
"לא מדויק להגיד שאני כותב בלילה, כי אני כותב כל היום", הוא מסייג. "האקט של הכתיבה מבחינתי הוא לא לשבת ולהקליד דיאלוגים על המחשב. עיקר העניין הוא לא טכני, הוא חשיבה. אני רוב הזמן עוסק בסיבוך העלילה ובהתרה. בניגוד למקצועות אחרים שבהם אתה יושב פיזית מול מכונה ומבצע עבודה בזמן קונקרטי, אני חולם את הכתיבה".
בטח יש לך תחושת רווחה רצינית ביומיים שבין ספר לספר.
"האמת היא שלא. אני מתמודד עם כשל אישיותי אכזרי: קשה לי לא לעשות כלום. אני ממש לא נח על זרי הדפנה, תמיד המחשבה נודדת אל הדבר הבא. בינתיים לא כל מה שרציתי התגשם, אבל הרבה דברים שתכננתי יצאו לפועל, הודות לעבודה קשה. לא הלכתי ברחוב ונפלה עליי משמיים הצלחה, גרמתי לה לקרות".
במקרה של שהם, עם האוכל באה האמביציה, והגמגום סביב הספר הראשון הפך לעיניים גדולות בספר התשיעי. "כשהתחלתי את הדרך לא חשבתי להגיע אי פעם לחו"ל. הרי זה החלום של כולם, להגיע לשווקים אחרים וגדולים, וזה עולם מרגש ומסעיר. דב אלפון אמר לי פעם שחייבים להצליח בישראל לפני שעושים את הקפיצה הזאת ושאשתדל לא לחשוב עליה במודע, ולכן לא פניתי לאף אחד".
אבל אחרי חמישה ספרי מתח הבטן התחילה לקרקר, ושהם ביקש שהוצאת הספרים תיצור עבורו קשר עם סוכן שיוציא אותו אל מחוץ לגבולות ישראל. הוא שלח כמה פרקים מספר, הבטיח לאנשי ההוצאה שלא לפתח ציפיות שווא, קיבל מענה פה ושם, ופתאום התחיל הטפטוף להפוך למבול. כשהגיעה תשובה חיובית מהחברה הלונדונית לסוכנים "קרטיס בראון" - זו שמייצגת את מרגרט אטווד, ג'ון לה-קארה, טרייסי שבלייה ואחרים – שהם ידע שהוא נמצא בידיים טובות. הם התחילו למכור את "מסדר זיהוי" בארה"ב, וממנה לבתי הוצאה במדינות נוספות כמו גרמניה, צרפת, איטליה, רוסיה, דנמרק ועוד.
עם יד על הלב, עצם העובדה שהזכויות ל"עיר מקלט" נקנו עוד בזמן העבודה, השפיעה בתת-מודע על אופן הכתיבה?
"אני אהיה איתך כן לגמרי: זה לא יכול שלא להשפיע, אבל אני יכול להעיד שאני ממש נלחם בזה. בכל פעם שאנשים יוצרים משהו לפי פורמט מסחרי, הוא נכשל. זה מסוג הדברים שלא יכולים להצליח. בשורה האחרונה, אתה צריך לכתוב ספר טוב, ומאיפה לי לדעת מה ידבר אל הקהל הדֵני? טיפשי מבחינתי להניח הנחות ולהגיד 'אני צריך לעשות כך וכך', כשאני לא יודע כלום על הקהל האמריקני. למען האמת אני גם לא יודע הרבה על הקהל הישראלי. עלול להיות בזה אלמנט משתק, ולכן אני לא מנסה לעשות תחשיבים, אלא להתרכז בכתיבה ולהתעלם מזה".
באשר לקביעה על מאוויי הקריאה של העם הדני אני מסכימה, באשר להעדפות הספרותיות של הקהל הישראלי - קצת פחות. ירצה או לא ירצה, שהם פיצח נוסחה שגורמת למי שקרא ואהב את אחד מספרי המתח שלו, לרוץ ולקנות את חמשת אחיו. "אמנון ז'קונט, שליווה אותי במהלך הדרך, חושב שיש תבנית, אבל אני אישית לא חושב שזה נכון. אחרי כל ספר משלי שיוצא לאור קיימת אצלי הנטייה הבסיסית לבוא ולשאול - מה הצליח יותר בספר הזה מבאחרים? הרי אני מכיר את הרזולוציה של ההצלחה ואת המספרים. גם אם כולם הצליחו יפה, יש גוונים. מה עושה את ההבדל? אני באמת לא יודע".
באמצעות דיון בנושא אחר לגמרי, יכול להיות שהצלחנו לחלץ את נוסחת הקסם שלו להצלחה. אחרי ז'קונט, שאותו הוא מזכיר מדי פעם באסירות תודה של חניך למנטור, ב"עיר מקלט" העורכת של שהם הייתה נועה מנהיים. "שנינו חשבנו שטוב להחליף מורה. לעורך יש משמעות אדירה לספר. בסופו של דבר, תפקידו של עורך הוא מה שאתה רוצה שהוא יהיה. אני באופן כללי לא אוהב לעבוד לבד, ואני תמיד שמח שיהיו כמה שיותר אנשים מעורבים בעשייה, גם בתחקיר וגם בעריכה. כשסיפרתי לעורכים אחרים איך אני עובד עם העורכים שלי, הם התמלאו קנאה, כי אני ממש מערב את אמנון ואת נועה מההתחלה בכל פרט ופרט, עוד משלב הרעיון הראשוני".
"תראי, לא הגעתי לכתיבה מהעולם הספרותי. בעריכת דין אתה לומד משפטים, מקבל תעודה ויודע שאתה עורך דין כלפיך וכלפי כולי עלמא, אבל בספרות אין מי שיכתיר אותך ויגיד 'זהו, אתה סופר'. חוסר הביטחון הבסיסי הזה מביא אותי להתייעץ. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל אני מודע לזה שאני טוב בלקבל ביקורת. זה מאוד עוזר, להתייעץ עם אנשים חכמים שמסתכלים מבחוץ ונותנים כיוון, וזה התפקיד שמילאו בעבורי נועה ואמנון, שותפיי המלאים לדרך".
זה לא פוגם בחירות האמנותית?
"לא, העורך הוא יועץ ואני מחליט מה יהיה בסוף. עוד לא הגעתי עם עורכיי למצב של הורדות ידיים. גם אשתי ברקע ואני מתייעץ איתה המון, סומך מאוד על דעתה. כשמקבלים הנמקה מאדם שאתה מאוד מעריך, קשה לך לא להתייחס אליה ברצינות".
אז זאת הנוסחה! להחזיק יועץ, לדעת להקשיב, לקבל ביקורת.
"את יודעת מה? כן, יכול להיות".
לפני כמה חודשים נטש שהם את הסמטאות האפלוליות וסיאובי הפשע, וקפץ לביקור בעולם הילדים. ספר ילדים חדש פרי עטו יצא לאור, ושוב תחושת חוסר הביטחון המפעמת שימשה מקפצה למוצר מצליח. ב"אבא בונה עוגה" (איורים: נעם נדב) אבא של תמר, נצר למבולבלים, אחד ששוכח שלא שבת ושצריך ללכת לבית ספר, מציע לבתו לוותר על החוויה הפדגוגית ולהכין איתו עוגה. הם יוצאים לקנות מצרכים, השונים מאוד מרכיבי עוגה סטנדרטיים, וכולם מעורבים באיסוף החומרים: גרשון מהמכולת, אילן הירקן, פועל בניין, סבא אבי וסבא חזי. אט-אט התעלומה מתבהרת ותמר מבינה שעוגה לא בטוח תצא מכאן, הגשמת חלום - דווקא כן.
"ספרות ילדים היא מקצוע, וחשבתי לעצמי שאני לא מתאים", מספר שהם. "לא תכננתי לכתוב לילדים, לא למדתי את התחום לעומק, ואני מתייחס לז'אנר הזה בכבוד מאוד גדול. אבל יום אחד בדרך לעבודה חשבתי על הרעיון הבסיסי של הספר - שאם חושבים על זה, הוא ספר מתח לכל דבר: יש בלבול, יש תפנית בעלילה - והעליתי אותו על הדף. הראיתי לאסנת והיא אמרה, 'שמע, הרעיון טוב, אבל הוא כתוב נורא ואיום. מאיפה החרוזים האלה?'. אז כתבתי גרסה שנייה והיא אמרה שזה יותר טוב, ואז כתבתי עוד לפחות עשר גרסאות. בסוף אסנת התייאשה ממני ואמרה: 'עזוב, יש לך הוצאה, לך תדבר איתם'".
"הראיתי את זה לנועה, והיא העבירה אותי ליעל גובר, עורכת ספרות הילדים. תביני, לא רציתי להיות הדוגמנית שנולדו לה ילדים אז היא מעכשיו סופרת של ספרי ילדים. לא רציתי להתחיל להתפרס על ספרי בישול ושירה רק כי כבר בניתי מוניטין. אם הטקסט לא טוב, תכננתי לעזוב. הם חזרו אליי ואמרו שיש המון עבודה. מאוד אהבתי את התהליך, עבדתי עם יעל והספר שוכתב ושוכתב ושוכתב עד שהגיע למה שהוא היום. ספר ילדים צריך להיות כמו יהלום מלוטש. יש מעט מילים והן צריכות להיות מדויקות, כי ילדים לא יאמרו 'הספר מתחיל רע אבל ניתן לזה צ'אנס, אולי בדף הבא זה ישתפר'. הם יעברו הלאה, לספר אחר".
עם יבול עשיר כל כך, חוזה בנכר, סדרת טלוויזיה המבוססת על ספרו האחרון ונמצאת בפיתוח ומחשבות על המותחן הבא, אני מנסה להבין למה לו לשקוע בכל יום מחדש בעולם משמים של תאגידים וחברות, ולא לשבת בבית ולייצר עוד רבי-מכר. חוק הספרים שעולה בימים אלה בכנסת לקריאה שנייה אולי אפילו יאפשר לו ולשכמותו להתפרנס מהמכירות. "אני חושב שעריכת הדין מאוד מסייעת לי בכתיבה", עונה שהם. "לאו דווקא בגלל הנושאים, אני פשוט חושב שטוב שסופר ייצא מדל"ת אמותיו ויפגוש אנשים. ה'בתוך עמי אני חי' מאוד חשוב גם ליצירה וגם לבריאות הנפשית. בנאדם צריך לצאת מהבית. פעם אמרתי לאשתי שאולי אצא לחצי שנה מנוחה, והיא אמרה לי: 'אחרי שנתגרש'".
"זה מזכיר לי - בספר של ניק הורנבי 'About A Boy' יש דמות של רווק שחי מהתמלוגים של אבא שלו, והוא לא מבין איך אנשים עובדים. הרי להתקלח לוקח חצי שעה, לקרוא עיתון לוקח חצי שעה, הוא שואל את עצמו מאיפה לאנשים יש זמן. אני מאמין שאנשים שעושים הרבה דברים - מספיקים. יש לאמריקנים משפט שאומר: אם אתה רוצה שמשהו ייעשה, פנה לאדם עסוק (If you want something done, ask a busy person) ככל שאני מעמיס על עצמי יותר, אני מספיק יותר".
וחוק הספרים, טוב ליהודים?
"אני במידה מסוימת חב את ההצלחה שלי למבצעים. מאוד חשוב לי שיקראו אותי, ואני כותב כדי שיקראו, לא כדי למלא מגירה. כל סופר מתחיל צריך את הספר האחד הזה, שבגללו הקורא יחליט שמעכשיו הוא נצמד אל הסופר. ספרות היא משהו שמצריך את כולך בעולם מלא גירויים. אתה צריך להתנתק מהכול ולהיצמד לספר, ואם הקונה לא מכיר את הסופר, אז לפחות שהמחיר יהיה נמוך ויגרום לאנשים לשמוע את הקול של הכותב".
"חוק שקובע מחיר יעבוד לטובת סופרים שנמצאים בטווח הבטוח, ואני מקווה שאני כבר יושב באזור הזה. אבל בשביל ליעד שהם אחר, שרק מתחיל את הדרך, זה הרסני. אז יש הרבה מילים יפות וכוונה טובה סביב החוק, אבל כשאני מסתכל על המציאות הכלכלית, אני חושב שהוא ייטיב עם הסופרים המבוססים. אתה תיכנס לחנות ותקנה את מי שאתה מכיר ובטוח מצדיק את ההשקעה. יש פה שוק של שמונה מיליון איש, שמתוכם במצב אידיאלי חצי יקראו ספר מסוים. המחשבה שמישהו יוכל להתעשר ולחיות רק מזה, כאשר יש כל כך הרבה גירויים מבחוץ, היא מחשבה נאיבית בלשון המעטה. ככל התלוי בי, אני קם בבוקר ויוצא לעבודה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם