אפונה מקולקלת: על האלבום החדש של וויל איי אם
באלבום הסולו החדש שלו ממשיך וויל איי אם במגמת האלקטרופיקציה בה החל כבר בסוף ימיו בבלאק אייד פיז. חבל, אם כן, שחומריו האישיים נשמעים כמו גיבוב לא עדכני של השפעות וגניבות מוזיקליות בוטות
הטראק הנאשם הוא "Let's go" בו הוא מארח את החבר המכה כריס בראון, והביטים בו נגנבו מטראק של המפיק Arty והדי.ג'יי. Mat Zo. איי אם לפחות הודה מיד בגניבה, בטענה המגוחכת שפשוט שכח לעדכן את השניים שבסוף כן החליט להשתמש בביטים שלהם. המקרה הזה משרת קצת כמטאפורה לאלבום החדש של המפיק והמוביל של הבלאק אייד פיז. כי כמעט כל טראק מהאלבום החדש נשמע כאילו נגנב מדי.ג'יי אחר, למרות שברור שוויל יצר אותו בעצמו (עם קצת עזרה ממפיקים כמו סטיב אנג'לו, אפרוג'ק ועוד).
מגמת האלקטרופיקציה של וויל איי אם למעשה החלה כבר באלבום הלפני אחרון של הבלאק אייד פיז שנקרא "The End". היה ניתן להבחין בכךבטראקים כמו" Boom Boom Pow" ובלהיט הנטחן "I Got A Feeling" שהפיק יחד עם דיויד גואטה. גם באלבום האחרון והדי גרוע של השלישיה ופרגי המגמה הלכה והתחזקה עם טראק כמו "Don’t Stop the Party". אבל אפילו לטראק בלתי נסבל כמו "The Time" היה עוד איזה שמץ גרוב עם ה"Dirty Beat" שלו. מה שקורה באלבום הסולו החדש של וויל איי אם, הרביעי שלו בסה"כ, כבר הופך באופן מוחלט לקר ונטול כל נשמה.
לא שלמוזיקה אלקטרונית לא יכולה להיות נשמה חס וחלילה, גם קלווין האריס וגם מארק רונסון יודעים זאת היטב. זה פשוט וויל איי אם שלא מצליח לעשות זאת. בעצם "מצליח" היא בטח לא המילה הנכונה כאן, כי הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Scream and Shout", מכר כמעט שלושה מיליון עותקים ברחבי העולם. אבל הסינגל שמארח את מלכת הרדנקים שזקוקה דחוף לאחרונה להשתלת אישיות, בריטני ספירס, הוא פשוט גיבוב של דברים שכבר שמענו קודם. קצת דיויד גואטה, קצת Swedish House Mafia, לתבל קצת ב-פיית'לס וטו אנלימיטד (עליהם השלום), והנה לכם להיט מועדונים וחדרי כושר טיפוסי.
"Scream &Shot" - גיבוב של דברים שכבר שמענו קודם.
המגמה ממשיכה גם בטראקים כמו "#That Power", כשהקורבן הפעם הם הצרפתים והרכבים גאוניים כמו דאפט פאנק, מהם מנסה וויל לקבל השראה ומצליח איכשהו להפוך את זה לרדוד ומשעמם. הפעם גם הקהל לא קנה את זה והסינגל איכזב במכירות שלו ביחס לציפיות שהיו מהפוטנציאל הנפיץ של שילוב בין וויל איי אם והביבר. את שני הסינגלים הפיק וויל איי אם יחד עם המפיק Lazy Jay והאמת? התוצאה גם נשמעת די דומה. "The power" נשמע בדיוק כמו
" Scream and shout", רק עם הוק פחות ממכר.
בהמשך טורח איי אם להמשיך את מסורת הדייויד גואטה בה פצח, ולארח בכל שיר תותח אחר. חוץ מג'סטין ביבר, כריס בראון, ובריטני כאמור, יש לנו כאן גם את מיילי סיירוס וניקול שרזינגר המתאמצת, אבל הם לא באמת מצליחים לעזור ורק נופלים אחד אחרי השני במלכודת. הייאוש הופך משמעותי במיוחד כאשר הוא מתעקש גם לשיר בעצמו, ואלו רגעים חסרי סיכוי בכלל זה. דוגמא מובהקת לכך אפשר למצוא בקטע כמו "Love Bullets" עם סקיילר גריי המצויינת, שיר שנשמע מצוין כל עוד גריי שרה אותו לבדה.
זה לא שאין פה זכר לנשמה של וויל איי אם. הרי שירים כמו "Fergalicious" ו-"Don’t lie" של הבלאק אייד פיז נוצרו באותם ידיים. הם אמנם מלאי בסימפולים, אך ללא ספק מביאים גם גרוב משובח משלהם. ואכן, יש פה פנינים כמו הפתיחה של "This is Love" עם אווה סימון ההולנדית המצויינת, או הטראק הראשון באלבום "Good Morning" שמומלץ לפתוח איתו את היום. חבל רק שזהו בסך הכל האינטרו של האלבום, ולכן גם השיר הכי קצר בו.
זו ללא ספק ההוכחה שהשניים האחרים בבלאק אייד פיז בכל זאת עושים משהו, כי באלבומי הסולו שלו (וזו לא הפעם הראשונה), וויל איי אם פשוט לא מצליח באמת לספק את הסחורה, כלומר - להיטים שישארו פה עוד שנים ולא כאלה שנשכח עד השנה הבאה. בינתיים כל מה שנותרנו עמו הוא אלבום נדוש כמו די ג'יי מזדקן במועדון מלכת שבא באילת, ולא רק נדוש אלא גם גנוב בחלקו. Arty.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם