למה "גטסבי הגדול" פשוט לא עובד?
הציפיות לקראת הקרנת "גטסבי הגדול" בפתיחת פסטיבל קאן הרקיעו שחקים, אבל הבמאי באז לורמן לא הצדיק את הבאזז
המבקרים שצפו בו היתה ש"גטסבי לא כל כך גדול". לראשונה זה שנים, בתום הקרנת הסרט הפותח של הפסטיבל כמעט לא נשמעו מחיאות כפיים.
מחוץ לאולם הפסטיבלים המפואר שבו נערכה ההקרנה החגיגית של הסרט בתלת-ממד נרשמה ההמולה הרגילה: מוזיקה, פלאשים וקהל מתלהב שרוצה לראות על השטיח האדום את אליליו, בייחוד את לאונרדו דיקפריו. כל המעורבים בהפקת "גטסבי הגדול" עשו מאמצים רבים כדי לשוות לו דימוי מנצח, למרות שהוא הוקרן מחוץ לתחרות הרשמית - ולא יתמודד על פרסים בה. חבר השופטים של הפסטיבל, הכולל את היו"ר סטיבן שפילברג, ולצדו, בין השאר, ניקול קידמן, אנג לי וכריסטוף וולץ, לא יצטרכו להשוותו לסרטיהם החדשים של האחים כהן, פולנסקי ושאר מתמודדים מסקרנים החושקים בפרס היוקרתי דקל הזהב.
לאחר הקרנת הסרט לאנשי התקשורת נערכה מסיבת עיתונאים בהשתתפותם של הבמאי באז לורמן, של חלק ניכר מצוות השחקנים וכן של אנשי הצוות הטכני והעיצוב, שעשו עבודה פנטסטית. לורמן היה זחוח למדי והגיב על הידיעה שסרטו גרף יותר מ-51 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון להקרנתו בארה"ב. "ידעתי שזה מה שיקרה, ושאנשים יגיעו לראות את הסרט", אמר.
עד כה הופקו ארבע גרסאות ל"גטסבי הגדול", הרומן הנודע של סקוט פיצג'רלד מ-1925 שכבר זכה למעמד פולחני. הגרסה הידועה מכולן היא זו שביים ג'ק קלייטון ב-1974, עם רוברט רדפורד בתפקיד המיליונר המסתורי ג'יי גטסבי ומיה פארו על תקן אהובתו לשעבר דייזי.
"גטסבי הגדול" מודל 74'
הגרסה הקולנועית החדשה, שעלתה השבוע לאקרנים, עוררה ציפיות גבוהות. אחרי ככלות הכל, באז לורמן, הבמאי האוסטרלי בעל המעוף, הוא שהפך את "מולן רוז'" לסרט מוזיקלי מרהיב במיוחד. הוא גם סיפק פרשנות מסוגננת, ויזואלית ונרטיבית ל"רומיאו ויוליה".
עלילתו של "גטסבי הגדול" עוקבת אחר ניק קראוויי (טובי מגווייר), סופר לעתיד, נאיבי ובעל חלומות, שמגיע מהמיד ווסט של היבשת האמריקאית לאי הניו יורקי הרגוע והפסטורלי לונג איילנד, שם גרה בת דודו דייזי (קארי מאליגן). השנה היא 1922, ובבורסת וול סטריט כבר נרשמים זינוקים וצניחות עצבניים ובלתי נשלטים. השפל הגדול בפתח, עוד מעט אנשים יקפצו מהגגות.
אבל האווירה בלונג איילנד מנוגדת לחלוטין למה שקורה במנהטן. החיים שם, כך נראה, ספוגים עושר ואושר. בעלי האמצעים מתמכרים לבילויים, מנעמים ותענוגות. ניק נשאב במהירות רבה למסיבות ההדוניסטיות והדקדנטיות של גטסבי המסתורי, שבהתחלה כלל לא נראה בשטח ואנשים רק ממלמלים את שמו ביראת כבוד. אלא שעד מהרה מופיע טייקון הממון הנסתר (דיקפריו), שמדי פעם נקרא לענות לטלפונים עלומים משיקגו ובאופן כמעט מיסטי מחפש אחר חברתו של ניק.
גטסבי, כך מסתבר, תולה תקוות בניק שיסדר לו פגישה עם דייזי - ומשכנע אותו בכפייתיות לסייע לו. בהמשך חושף גטסבי בפני ניק את סיפור האהבה הגדול שהיה לו עם דייזי חמש שנים קודם לכן, שנראה כי הסתיים בפרידה טרגית כואבת. גטסבי גויס אז למלחמה, ודייזי לא רצתה להמתין לבחור הלא מבוסס שלא יכול היה להבטיח את עתידה.
כששב משדה הקרב מתברר שגטסבי לא שקט על שמריו ובמשך השנים צבר הון רב בדרכים לא ברורות, הפך לאיל עסקים ומסיבות, ובא לגור בקרבת דייזי כדי לתבוע חזקה עליה. מבחינתו ניתן היה למחוק את חמש השנים האחרונות. אלא שדייזי התחתנה בינתיים עם איש עסקים, אריסטוקרט עשיר, טום בוכנן (ג'ואל אדגרטון), שיכול היה לספק לה את הביטחון האישי והכלכלי שבו חשקה. כניסתו המחודשת של גטסבי לחייה מערערת אותה, ולא יחלוף זמן רב עד שהנפשות הפועלות ייקלעו למעגל של אובססיה וטירוף חושים.
בכל הנוגע לסצנות המסיבות הדקדנטיות, לורמן מבריק כדרכו. אלו מוצגות על המסך כשילוב מסחרר ומסנוור חושים של ריקודים, מוזיקה, אלכוהול והנאות חושים בלתי מוגבלות. כאן הסרט במיטבו. אבל כשלורמן פונה לדרמה הגדולה של אהבה שאיבדה מטעמה והפכה לקנאה קיצונית, משהו לא טוב קורה לסרט. לורמן, כך נדמה, איבד את הרסן על הסיפור ואפשר לו לגלוש למחוזות תמוהים של פשטנות ורדידות לא ברורים. הן בסיפור, במבנהו ובהתפתחותו והן בהדרכת שחקנים ממש לא משכנעת.
את דיקפריו כבר ראינו בתצוגות משחק טובות הרבה יותר; מגווייר, שגם מגולל-מקריין את הסיפור, פועל ב"אלמנט שלו". לא פחות, לא יותר; מאליגן לא נראית כאותה אישה ממגנטת שמישהו יחשוק בה עד כדי טירוף; ורק אדגרטון עושה תפקיד ראוי לציון, אבל גם הוא לא מציל את לורמן ואת הסרט מנפילה.
הביקורות המעורבות כמובן לא הפריעו לכל המעורבים ב"גטסבי הגדול" לחגוג במסיבת העיתונאים. דיקפריו שחזר את חוויותיו מהפעם הראשונה שבה נחשף לספרו של פיצג'רלד. "אני זוכר שכבן נעורים הסרט שעשע אותי והוקסמתי מדמותו של גטסבי, אבל רק כשקראתי את הספר קלטתי את יסודות המעוף והדמיון של פיצג'רלד ואת הכוח האקזיסטנציאליסטי הטמון בכתיבתו", סיפר. "דמותו של גטסבי הרשימה אותי. הוא נגע ללבי. לא ראיתי בהשתלשלות העניינים רק סיפור אהבה. זו היתה בעיניי הטרגדיה של האמריקאי החדש, זה הפועל בעולם שבו לכאורה הכל אפשרי. הוא רצה להיות מעין רוקפלר גדול, אמריקאי דגול, אבל איפשהו בדרך איבד את עצמו ואת מי שהוא".
דיקפריו כמובן לא חסך שבחים מלורמן, שאיתו עבד לראשונה ב-1996 ב "רומיאו ויוליה". "הוא לא רק נותן לך השראה מדי יום להוציא מעצמך את המיטב, הוא גורם לך לחשוב בגדול", פרגן הכוכב בן ה-38 לבמאי שלו. "אתה לא יכול להיכנס איתו לחדר ולא לספוג מיד את ההשראה והנוסטלגיה של התקופה שבה מתרחש הסרט. אתה מרגיש שאתה חלק ממשהו מאוד מיוחד. כל מי שעובד איתו חש כך, וזה פשוט מעורר הערכה. באז גם לא חושש לקחת סיפורים קלאסיים שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות שלנו ולעבד אותם בדרכו, ויש בכך לא מעט סיכון".
לורמן לא נשאר חייב. "לאונרדו כמעט הוציא אותי מדעתי, אבל במובן הטוב של העניין", אמר . "הוא כל הזמן שאל אותי 'אנחנו עושים כבוד לספר?', ובזה בעצם התמקדנו - לעשות כבוד לספר".
המסיבות הראוותניות בסרט בולטות בפאר שלהן, אך גם מדיפות ריח של חוסר אתיקה ומצפון. "העמימות המוסרית הזו מגיעה יחד עם אורגיה של כסף", הסביר לורמן בראיון לקראת יציאת הסרט לאקרנים, "יש הצלבה בין עולם הגנגסטרים והעולם של וול סטריט. אנשים התעשרו בגלל מעשים לא מוסריים. ב'גטסבי הגדול' אפשר להרגיש את החוסר במצפן מוסרי-ואיך הכל ייגמר בנפילה איומה. מדובר בסיפור מאוד רלוונטי גם לימים האלה"
.
בקאן מצא הבמאי דרך פיקנטית לחבר בין סרטו הנוכחי לריביירה הצרפתית, שבה ניהלו הסופר ואשתו זלדה חיים סוערים ודקדנטיים לא פחות מאלה המתוארים בספרו. "פיצג'רלד כתב את הספר לא הרחק מכאן, בזמן שאשתו בילתה עם מאהבה על החוף ובביתם ריחפה באוויר השאלה על זהותו", אמר לורמן. "ככל שאני חושב על זה, ברור לי שכל הכאב והיופי שבחייו זלגו לכתיבתו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם