משוואה עם נעלם: על הספר "היעלמות"

הגיבורים בקובץ הסיפורים "היעלמות" בוגדים, מתחזים, שוקעים בהימורים. בקיצור, יש עם מי להזדהות

אליק אוסטר | 19/5/2013 1:47

תגיות: היעלמות

אנשים נעלמים. פשוט כך. בסיפור הראשון בספר "היעלמות", שנושא את אותו שם, נעלם אביה של טָביתה, נתן. הוא מותיר אחריו עליית גג מסודרת ובה שארית כתביו: מחזות גמורים מהודקים על השולחן, עבודות לא גמורות בערימות על הרצפה. המשטרה חוקרת את המקרה במשך כמה שבועות, ואחר כך מפסיקה את החיפושים.

נעלמים נוכחים. "היעלמות" כריכת הספר

אנשים נעלמים, אבל הם נוכחים מאוד. חייה של טביתה עצמה נספרים במקביל לספירה המקובלת (שנות השבעים, התשעים...) גם בשנות היעלמות – "שבוע לאחר היעלמותו של נתן", "שלוש שנים לאחר מכן", "שש שנים אחר כך". למעשה הנעלמים פחות נעלמים מהנוכחים. האנשים החיים מסתתרים בצלו של מי שנעלם, מבקשים לחמוק יחד איתו אל תוך האין.

כמעט בכל סיפור ב"היעלמות" מישהו נעלם ממש, באופן פיזי. ב"לברוח", למשל, אשתו של טום מתה מסרטן והוא מתאהב בדילרית של שולחן בלק ג'ק. היא מסרבת לגלות לו את שמה האמיתי, והוא קורא לה "מירנדה הקוסמת" כי פעם, סיפרה לו, התפרנסה מעבודתה כשוליה במופעי קסמים. טום מכור להימורים, משחק כדי להפסיד. חייו מתפרקים, והשיחות הקצרות עם מירנדה הן כל מה שנותר לו. בלילות הוא אורב לה מחוץ למועדון. כשהיא יוצאת ממגרש החניה, הוא נוסע בעקבותיה, מחכה שעות מחוץ לדירה שלה, עד שלילה אחד הוא נחשף.

הגיבורים של דבורה ויליס עושים דברים שהאנדרסטייטמנט הפולני היה מכנה "לא בריאים". הם בוגדים, מתחזים, שוקעים בהימורים, בולשים, עוקבים, מתאהבים באיש הלא נכון, אבל ויליס לא מצקצקת בלשונה, וגם הקוראים לומדים לא להזדעזע: הדמויות קרובות מדי, כנות מכדי שאפשר יהיה לשפוט אותן. בסופו של דבר, לא נותרת ברירה אלא להזדהות איתן.

הסיפורים ב"היעלמות" מרוכזים ומדויקים. במשיחות מכחול בודדות ומדויקות מצליחה ויליס לצייר דמויות מלאות. המגוון הסגנוני שלה מדהים והיא מחליפה קולות ומצבי רוח במהירות. הספר נקרא כמעט כמו לקט סיפורים קצרים שבו כל סיפור נכתב בידי סופר אחר: ויליס נעה ברחבי קנדה מקשיחות פרועה של קאובויז בסגנון אנני פרו (מחברת "הר ברוקבק") ועד לרגישות ברוקלינית סטייל פיליפ רות או ברנרד מלמוד, והיא טבעית בכל תחנה.

משהו דק קושר את הסיפורים בקובץ זה לזה. הוא נצבר כמו גוש בגרון במהלך קריאת כל סיפור, ומאיים להתפרץ בסוף הספר. הוא נובע קודם כל מכך שהאנשים בסיפורים של ויליס הם, בסופו של דבר, אנשים טובים: הם אוהבים, מתגעגעים, זקוקים לחסד. אלא שהבחירות האומללות של חייהם גורמות להם לפגוע זה בזה.

הבשורה המנחמת (והאירונית משהו) של ויליס היא שהקשרים של חיינו חזקים מהשגיאות שלנו, שפרידה אמיתית היא דבר בלתי אפשרי. כמו שמבינה ג'וניפר בת ה־11 לגבי הוריה בסיפור האחרון: "לעולם לא נוכל להשתחרר. לא משנה מה נעשה, לעולם לא נוכל להפריד אותם מאיתנו" - כי אי אפשר להיעלם באמת.