לא רק בגבינה: החורים הגדולים בהשכלה שלנו
מלבד ביכורים, חג השבועות הוא כמובן יום חגן של הגבינות. בגבינות יש חורים וגם לנו לא מעט כאלו, בעיקר בהשכלתנו התרבותית. באופן חד פעמי לכבוד החג, כתבי nrg תרבות מסכימים לחשוף את החורים המבישים בהשכלה שלהם
גלגלו עיניים, כן. אבל מעולם לא הצלחתי לראות פרק אחד שלם ורצוף של "חברים". ממש ככה. לא עזרו שיחות המסדרון, לא הועילו השידולים של החברים האמיתיים מהבית. גם לא הלחץ החברתי הגובר ואפילו עשר עונות ואובססיה פתולוגית של שידורים חוזרים לא הצליחו להושיב אותי פעם אחת לאורך מחצית השעה הזו, מבלי להרגיש רעידות ביד המזפזפת ולהחליף מיד ל"סיינפלד".
הרי במשך שנים רבות הצופים התחלקו לשתי קבוצות קנאיות: אלו שמכורים ל"סדרה על שום דבר" ואלו שלא מפסיקים להגיד שדיויד שווימר הוא כזה מאמי. לי היה טוב בקבוצה הראשונה. בבידול הספה הקבוע שלי. לעבור לצפות ב"חברים" היה בערך כמו לבגוד בספר שלך (נו, כמו בפרק ההוא ב"סיינפלד").
והאמת היא שגם פיתוי גדול לא היה כאן. מההצצות החטופות מצאתי שהפילגש הזו ששמה "חברים" היא לא יותר מאשר בימבו אמריקאית שאתה מתעורר איתה בבוקר מלא רגשות חרטה. אז למה לי? גם היום, שנים רבות אחרי הדילמה, לא תצליחו לשכנע אותי לבקר בדשא של השכן. טוב לי עם החמולה שלי. למה אני צריך חברים חדשים?
למען האמת, יקירתי. לא באמת אכפת לי/ אסף נחום
הפעם הראשונה שנחשפתי למושגי "חלף עם הרוח" היתה בפרסומת עתיקה לדאודורנט, שהציגה גבר אומר את המשפט האלמותי: "Frankly my dear, I don't give a damn". כשהתחלתי לזמזם אמרו לי משהו על סרט אלמותי שחובה לראות וכל זה.
אז ניסיתי, התחלתי, ראיתי את השחור לבן וכיביתי. זה היה בערך בגיל 16 ועד היום הסרט הזה לא נפתח אצלי, על אף קורותיהם המסעירים של קלארק גייבל וויויאן לי, שבתור חובב קולנוע תמיד הרגשתי שעלי להכיר. כשלמדנו קולנוע יצא לי לגעת בקלאסיקות אחרות, אבל דווקא מזה העדפתי להתרחק. משום מה, דווקא "חלף עם הרוח" חלף לידי ולא נתקע. תמיד קרה משהו שגרם לי להגיד – לא בא לי. אם כבר שחור לבן – עדיף צ'ארלי צ'אפלין.
אור שמעולם לא דלק/ עמי פרידמן
תסלח לי הגברת דנה ספקטור, אבל גדלנו במחוזות שונים. מעולם לא הייתי נערת אייטיז מאופרת בכבדות, נצחונות ושברונות ליבי נחוו לצליליה של פאלפ, ולא במקרה: את פס הקול של נעוריי עיצבו בריטים גדולים מזן ג'ון ופול, מיק וקית', ליאם, נואל ודיימון, ואם אתם חשים בהעדרו של מייצג בולט נוסף של הממלכה הבריטית מסאונדטראק בגרותי המתעצבת אתם לא טועים. שכן גם לגדולי האנגלופילים יש גבולות, ובמקרה שלי הם נחצים בדיוק בקו בו נשמע קולו המעומעם לרוב של אחד, מוריסיי.
זה הזמן להודות בכך: אין לי ולסמית'ס ולו דבר אחד במשותף. כן, היינו לנו כמה רגעי נסיעה יפים בליווי להיטי רדיו נטחנים מסוג "Panic". וכן - הערכה בוודאי שנמצאת שם (בעיקר מקריאה אודות ולא מהאזנה ל-). אך משהו בגוון קולו הנשי והבלתי מחוספס בעליל של אותו מוריסי, לצד נתק ענייני מובהק פשוט לא הביאו אותי ואת נציגיה האייטיזיים של מנצ'סטר להבנה.
אולי זה הכל עניין קונטקסטואלי. החיבור לאבנים וחיפושיות שנות שישימיות קל ומתבקש יותר מאשר זיקה לסוציואקונומיקה בריטית מוכת תאצ'ר. אולי זו העובדה ששנות העשרה שלי כבר קיבלו אנגליה אחרת, חזקה, אופנתית ופוטוגנית יותר. אולי. הדברים הוודאיים היחידים בעולם הזה הם המוות והסכסוך של מוריסי וג'וני מאר, מריבה שאני מייחל לנצחיותה האינסופית, בעיקר כי לא אעמוד בעוד איחוד מאולץ של להקה מיתולוגית שאסרב לקחת חלק בהאדרתו. באשר למוריסי, אני מעדיף לחיות בצידו ולהתעלם באלגנטיות מאמירותיו הפרובקטיביות והטפותיו החוזרות ונשנות לצמחונות. מהם יש לי כבר מספיק בפייסבוק, תודה.
חטאי הא"ב/ יואב פרידמן
כשמתחילים להתווכח מי הסופר הכי טוב בארץ, זה הולך בכיוון די ברור של הקוורטט: יש את זקני השבט א"ב יהושע ועמוס עוז (שאנשים טובים תמיד דואגים שיופיע במועמדים לנובל), ויש את "הדור הצעיר" יותר מאיר שלו ודויד גרוסמן. מבלי להיכנס עכשיו לוויכוח, מבחינתי התשובה ברורה.
לעמוס עוז אף פעם לא התחברתי לגמרי. פה ושם היו דברים טובים יותר או פחות, אבל אני לא יודע - איתו פשוט לא היה לי קליק. דויד גרוסמן סבבה לגמרי, במובן הטוב של המושג. קריא, מעניין והכל, אבל מאיר שלו קנה אותי עם העברית. תענוג אמיתי. וא"ב? ובכן, מה אומר, אני לא משווה אותו לשלישייה הנ"ל פשוט כי הוא חור גדול מאוד בהשכלה שלי. מה חור, מסננת. אינספור חורים. לא "המאהב", לא "מר מאני", לא "שליחותו של הממונה...", לא "מסע אל תום האלף" ובטח לא "השיבה מהודו". כלום. זה א"ב של ספרות. אצלי זה חו"ר.
פנטזיית התאומות/ רועי בהריר
ניסיונות השכנוע היו רבים, תכופים ובשרניים עד מאוד. ״אתה תודה על זה במשך כל חייך״. ״שום דבר בעולם לא משתווה לזה, כולל אהבה ופורנו״. ״זה הכי אתה, זה יותר אתה מאתה״. ״טוב, ביי, דבר איתי אחרי שלושה פרקים״. ״לא, באמת, ביי, אין לי מה לדבר איתך יותר, יאללה, סלמת״.
המשכנעים היו, כמעט תמיד, אנשים סבבה לגמרי. ממש לא כמו אלה שצוחקים על זה שמעולם לא צפיתי ב״מאטריקס״ וב״שר הטבעות״. אנשים חושבים. אנשים שיודעים על מה הם מדברים. אנשי טלוויזיה, מוזיקאים, מרצים באקדמיה, מבקרי קולנוע, סופרים, אנשים שקוראים ספרים.דבריהם תמיד הקסימו אותי, פיתו את חושיי, הציתו את דימיוני ואת סקרונתי.
בתחילה, כשהסדרה רק הגיעה לכבלים, התרגזתי קלות לנוכח מההנאה שהם היו מפיקים מכך שחשפו אותי במערומיי, חסר כל ידע ב״טווין פיקס״ וכל זכות לחיים. שנים אחר כך, כשנהייתי אדם בוגר, הבנתי שככה זה עם אנשים - חולשתו של זולתם היא כוחם - ולמדתי לחיות עם זה, אבל לא, עדיין לא צפיתי ב״טווין פיקס״.
עשו לי טובה ואל תשאלו אותי למה. זה הכי נורא. למה? ככה, בלי סיבה. סתם, לא יצא. אין לי שום דבר עקרוני נגד טלוויזיה, נגד סדרות הזויות שמצולצמות בצבעים מוגזמים, נגד ספה, נגד קולה, נגד במבה ונגד דייויד לינץ׳. להפך: אהבתי מאוד את מה שהוא עשה ב״מלהולנד דרייב״, ב״סיפור פשוט״, בפרויקט המוזיקאלי עם דאנג׳ר מאוס ובעוד כל מיני דברים שאני לא זוכר כרגע ואין לי כוח לפתוח ויקיפדיה בשבילם.
בהסתמך על היכרות רבת שנים עם עצמי ועם חיי, אני יכול רק להניח שגם עם ״טווין פיקס״ יש לי בעיה שמקורה במחסום פסיכולוגי מפגר, חסר הצדקה ופשר. טוב, זהו, אני הולך לפרוץ אותו עכשיו כמו ענק. תחזיקו לי אצבעות. הנה: גוגל, ״טווין פיקס לצפייה ישירה״, אנטר.
צייר לי סדרה/ ניצן לוי
לא ראיתי את "הסופרנוס". באמת ניסיתי בהתחלה, ראיתי איזה פרק או שניים. משהו עם מאפיונר שמן בגיל העמידה שחטף התקף חרדה, פסיכולוגית עבשה וברווזים שעפים מאגם קפוא. שמרתי את זה לבחינה מחודשת ופשוט לא יצא.
כעבור שנים, כשהסדרה כבר ממש הפכה לקאלט, היה נראה שזה יותר מדי עבודה להשלים את כל העונות הללו, וממילא די הבנתי את הסיפור מהפרקים הבודדים שראיתי. אז יש לו ילדים שלא לגמרי מבינים מה הוא עושה, אישה דעתנית שמקפידה לא לשאול שאלות, חבורה של שמנים ומשופמים שמנסים להדיח אותו מתפקידו כראש המאפיה ועוד כל מיני צרות שבאמת נראה שיובילו אדם לטיפול פסיכולוגי בגינן.
אבל למה זה אמור לעניין אותי? עד היום לא הצלחתי להבין את העולם על ההשקעה הנרחבת של הזמן שלו בצפייה בסופרנוס. היחידה שם שנראתה שווה לתשומת הלב שלי הייתה אידי פאלקו, כרמלה סופרנו בשבילכם, וממנה אכן נהניתי ב"האחות ג'קי". מעבר לזה? עזבו אותי ממאפיה איטלקית, תנו לי קצת טלוויזיה טובה.
גלולה מרה/ אריה שמוקלר
אני מודה, אף פעם לא הבנתי מה זה אבי ביטר. זמר? שחקן? סתם אחד שחי בסרט ולא בדיוק מחבב כוזרים? הבחור, שהיה בעברו ספר, החל את הקריירה בתור זמיר של הז'אנר הטורקי, אבל מהר מאוד הפך למגלה כישרונות, מפיק, תסריטאי, שחקן ובמאי קולנוע של יותר מעשרה סרטים, שהפכו לפולחן ואבן תרבות בקרב לא מעט ישראלים.
שיהיה ברור, אין לי דבר וחצי דבר נגד ההצלחה של ביטר בתור יוצר סרטי פולחן, וצריך להצדיע לבחור על העובדה שהצליח לבנות בשתי ידיים ז'אנר משל עצמו. מיותר לציין כי סרטיו של מלך האלטרנטיבה הפכו לאובססיה בקרב קבוצת מעריצים גדולה ואדוקה, שאליה תמיד רציתי אבל אף פעם לא הצלחתי לחדור.
ולא שלא ניסיתי להיות כמו כולם. כל כך רציתי להבין ממה ציון ברוך מתלהב, אבל "חבר ואח" של ימין מסיקה לא דיבר אליי (אולי בגלל העלילה המורכבת) וגם "מקורבן האהבה" לא נפלתי, למרות הופעת אורח בלתי נשכחת של אניטה פללי. אחרי שגם לא הצלחתי לדמוע ב"בכבוד שלי" ו"אהבות ושקרים" הבנתי שהבעיה היא בי והלכתי להתנחם עם "ניפגש בספארי" של יהודה ברקן.
לקסם הבא אזדקק לעניין/ יואב כהן
אודה באשמה: ישנם רק שני דברים שאני מכיר בהקשר של סדרת הספרים והסרטים הארי פוטר, וגם אותם גיליתי במקרה. אחד מהם הוא דניאל רדקליף והשני הוא ג'יי קיי רולינג, על אף שאני חייב להודות שבהקשרה של האחרונה עוד הייתי צריך להריץ חיפוש בגוגל, על מנת להיות בטוח שאני זוכר שמה הנכון של הסופרת שחיברה את סדרת הספרים.
בזמן שחלק מחבריי חיכו בכל פעם מחדש לצאת הספר החדש בסדרה ושאלו את עצמם מתי ייצא הסרט, אני לא הצלחתי להבין ממה ההתרגשות . כמעט כל דבר שקשור בסדרת הספרים הוא סינית עבורי, וזה לא שלא ניסיתי. פעם אחת אפילו התיישבתי והתחלתי לקרוא את הספר הראשון בסדרה, מתוך רצון אמיתי להבין על מה כל ההתלהבות. אחרי מספר דקות של קריאה החלטתי שזה לא בשבילי, הנחתי את הספר ומאז לא ניסיתי יותר לקרוא שום דבר העוסק בהארי פוטר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם