בזבוז זמן מוחלט: על הסרט "הזמן של איזבו"
הסרט "הזמן של איזבו" אשר מלווה את הלהקה בעת נסיעתה לתחרות האירוויזיון בשנה שעברה, הוא לא יותר משיעמומון מיותר, נטול שיאים, דרמה, או פואנטה. הערוץ הראשון לא יכול להרשות לעצמו עוד נקודות רעות, בטח לא מול "האח הגדול"
ערוץ 1 שבר אתמול כמה שיאי שעמום, שכנראה יישארו עוד הרבה זמן בצמרת. הייתי רוצה לשמוע הסבר אחד טוב לכך שהייתי צריך לבזבז שעה מזמני ולא להחשיך מיד את המסך. אחד, חצי, רבע. כלום. למי שלא צפה ובטח לא הפסיד, הבמאי רועי עוז נצמד בשנה שעברה ללהקת איזבו מרגע נחיתתה באזרבייג'אן ועד כישלונה בחצי גמר תחרות האירוויזיון, משך זמן של שבוע בערך.
אותי לימדו, בשיעור הראשון בעיתונות, שכשבונים כתבה צריך להתחיל באיזה שיא כדי להשאיר את הקורא איתנו ולא לגרום לו לעבור לעיתון אחר, אבל כבוד הבמאי ערך לנו יומן מסע מפרך בסגנון קמנו, צחצחנו שיניים, התלבשנו ואכלנו ארוחת בוקר. ככה יום אחרי יום עד הכישלון בתחרות, שתפס בערך חצי דקה. כמו יומנו של פקיד בנק, אם אתם מעוניינים לדעת.
מילא אם היינו פוגשים להקת רוק שמסניפה קוקאין בשירותים בזריחה ומנפצת חדרים בבית המלון בשקיעה, אבל איזבו התגלתה כבר אחרי עשר דקות כחבורה חביבה של סוכני ביטוח. מגדלים ילדים, לוחצים את ידו של השגריר ומבקרים את שליחי חב"ד עם שירת "הבאנו שלום עליכם". כאלה חבר'ה נהדרים, ממש להקת צופי תל אביב.
בחייך, כבוד הבמאי. יש תחרות? יש רצון לנצח? איפה המתח, איפה הריבים הפנימיים? זה הרי הרכב ותיק שנעלם וחזר. איפה היה, מה עשה, למה דווקא אירוויזיון? קצת תוכן בבקשה. אפילו אני, שמנסה לשכוח תחרויות משעממות כאלה, זכרתי שהייתה מיני דרמה באירוע היוקרתי ההוא. ידיעות על סיכול פיגוע במלון של המשלחת בבאקו. בסרט יש אזכור קצר בלבד, כדי לצאת ידי חובה. אפילו לא תגובות נסערות. לא להאמין.
תבינו ותקלטו: הרגע הפרוע היחיד שנקלט במצלמות היה, תחזיקו חזק, כתם בוץ שהופיע על חולצתו של המתופף ניר מנצור במהלך טיול. שניות שהוציאו ממנו עצבים טהורים וכמה קללות. פירור בוץ, בחייאת אבוכ.
אין מה לעשות. נשארנו תקועים עמוק בביצה, מתחננים לטרמפ, וככל שהתחרות התקרבה איבדנו עניין לחלוטין. אף אחד מהחברים לא טרח לשתף אותנו בפרפרים שלפני. הכל הופיע בסרט כמשהו שטחי, כמו כתבה אצל גיא פינס שמישהו שכח להפסיק בזמן.
רק אחרי כחמישים דקות, ממש לפני הקרדיטים של הסיום, הגענו לרגע ספירת הקולות שהוביל לכישלון ולאכזבה הגדולה. רגע השיא שבשבילו הגענו עד הלום. כל מה שהיה צריך עכשיו הוא לתת הסבר מצולם לבאסה שהשתלטה, לנתח את הפדיחה ולשאול אם בסופו של הטיול המאמץ היה בכל זאת שווה. הבמאי, כמו לאורך כל הסרט, הגיע לקו השער והצליח לבעוט לקורה. כמה תמונות עגומות, חצי הסבר בדרך לבית המלון.
אפילו עכשיו, אחרי שנרגעתי, אני לא מבין: למה? למה הייתי צריך לראות את הסרט? למה בכלל צריך אירוויזיון? מה בעצם הסיפור האמיתי של הלהקה?
"הזמן של איזבו", ערוץ 1, 22:00
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם