ים של דמעות: על האלבום החדש של נינט טייב
שלושה שירים טובים מתוך 13 - זה מה שיש לאלבומה החדש של נינט להציע. בעצם, זה וגם דאגה כנה לנוכח מצוקותיה הנפשיות
אחרי שלושה אלבומים שבהם הסתתרה מאחורי מישהו או משהו – בראשון ("יחפה", 2006) זה היה אביב גפן, בשני ("קומוניקטיבי", 2009) היו אלה חברי להקת רוקפור, ובשלישי ("Sympathetic Nervous System” מ-2012 ) זו היתה השפה האנגלית – אפשר להבין מדוע חשוב כל כך לנינט לחזור שוב ושוב, לאורך האלבום הזה, על המילה "לבד" ("כל הלבד לא מחכה בבוקר", "אני הולכת לבד על קרח דק", "בסוף הרי נהיה לבד, בלי אף אחד, לבד"), אבל חרדת הבדידות היא רק חלק מהקטטוניה הבלתי מרוסנת שנינט מציגה כאן לראווה.
המצוקות הנפשיות שלה רבות, מגוונות, ובאות לידי ביטוי גם בטקסטים (כולם פרי עטה, למעט שניים שכתב דורי מנור) וגם בלחנים ובעיבודים (הלחנים שלה, העיבודים שלה בשיתוף עם עידן רבינוביץ' ויוסי מזרחי). שיריה מציגים עגמומיות מעושנת בנוסח ולווט אנדרגראונד (רק בנוסח, לא יותר מזה, כמובן), קדרות שמקורה בסוזי והבנשיז וצרחות היסטריות שכאילו אומרות "היי, שימו לב, עכשיו אני פי.ג'יי הארווי!", וגם ריפים גמלוניים של גיטרה חשמלית עם יותר מדי דיסטורשן, מגהפון, סימפולים לא קשורים, כלי הקשה טורדניים ועוד כל מיני סוגים של רעש, שמטרתו, ככל הנראה, לסייע לנינט להישמע כמו רוקרית בלתי מתפשרת, אבל בפועל עושה חור בראש.
הפצעים של נינט, כאמור, כואבים ומדממים במיוחד. ב"גרזן", לדוגמה, היא מספרת על ניסיון התאבדות ("זווית אחת חדה מדי/ חתכה לי את העורק/ הראשי/ אני בדרך לבית החולים/ מדממת את נפשי"), ב"תות" היא פגועה ועצבנית עד כדי איום ברצח ("יש לי אקדח והוא חזק/ הוא מכוון ישר אליך/ כל תזוזה הכי קטנה תמיט אסון"), ב"חבלים" (או, זה דווקא שיר טוב, סוף סוף, אחרי שבעה שירים, הגיע הזמן) היא חסרת אונים ("כשאני רוצה למות, אתה קושר אותי בחבלים/ זה לא נעים"), ב"דופק" (שיר מצוין, באמת, רק חבל שהוא השיר המצוין היחיד באלבום) היא הולכת עם התעוזה שלה עד כדי כתיבה על יחסי מין ("אני אוהבת אותך קשוח/ אבל אל תתבלבל/ אל תשתמש בי") וב"אתמול בלילה" היא, בפשטות, מתה ("בחיוך מבויש/ מתתי שם/ בלי רחמים, בלי כוונה").
האם כל זה אמיתי? האם נינט אכן נמצאת על סף "תהום גדולה" כפי שהיא שרה ברצועת הבונוס שמסתתרת בסוף האלבום? האם נינט היא בכל זאת רוקרית בדם ובנשמה? אולי כן, אולי לא. העיסוק בכך כבר מזמן הפך לטרחני ומעייף. מה שחשוב, כידוע, זה רק המוזיקה עצמה, אבל הבעיה היא שבמקרה של "כל החיות ידעו" זה לא מה שמעניין.
ברגע שנינט תצליח להביע כעס גם באמצעות רוך, לחדור ללב גם בלי להיעזר במאמץ עודף, לחבר גם מנגינות פשוטות ויפות, ובכלל, לייצר יותר משלושה שירים טובים מתוך 13 – המאזן שלה באלבום הזה – יהיה אפשר לייחס לה, ביתר קלות, את התואר "מוזיקאית". בינתיים, למרות כל מאמצי שינוי התדמית, היא עדיין לא שם. הילדה אמנם חרוצה, נותנת עבודה, אבל עדיין אבודה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם