ילד מזדקן: על החדש של איגי פופ והסטוג'ס
אלבומם החדש של איגי פופ והסטוג'ס אינו מופת טקסטואלית או תצוגת בגרות מרשימה. אבל חלקו השני מכפר על הילדותיות ומציג נקודת מבט כואבת ומפוכחת על גיבורי רוק מקשישים
מסרב להכנס למשבצת הרוקר המזדקן. איגי פופ ארכיון
זהו בעצם גם הסיפור של האלבום החדש של הסטוג'ס –"Ready To Die". כשזה מגיע לסטוג'ס, איגי מסרב להיכנס למשבצת הרוקר המזדקן בקלות. הוא חוזר לדמות המפסידן הניהיליסט שמסרב לשחק את המשחק הרגיל ומרים אצבע משולשת לכולם, עם ריפים פרימיטיביים של גיטרה כבדה ומילות שירים שלא מתיימרות להרשים אף אחד (לעתים קרובות עד כדי אינפנטיליות).
החדשות הרעות הן שארבעת הרצועות הראשונות באלבום אכן ילדותיות להחריד. מילות השירים, שנראה כי נכתבו מנקודת מבט של פשטות נערית, לעתים גורמות לך להצטרף לפזמון קצר וזועם אך בפעמים אחרות גובלות בטמטום ("האם אני מוטרד? אני לא יודע", "יש לי עבודה אבל המשכורת חרא", ו-"אם היה לי רובה הייתי יורה בכולם").
ובכל זאת, על איגי והסטוג'ס אפשר לומר הרבה דברים, אבל בחוסר כנות אי אפשר להאשים אותם אפילו לשניה. לא מדובר ברוקר מזדקן שמחפש אחר נעוריו בדרך מביכה, אלא בילד מופרע באמת שלא קיבל מעולם את צו ההתבגרות.
ילדותי - כן. שקרן - ממש לא. ''Ready To Die''
עטיפת האלבום
פרט לעוד נפילה ילדותית בשיר שמוקדש פחות או יותר למידת החזייה המועדפת עליו, חציו השני של האלבום ממריא למקומות טובים יותר, עד כדי כך שנדמה כי הוא הוקלט ממש באולפן שונה ובתנאים אחרים. זה מתחיל בשיר הרגוע "Unfriendly World". כפי שכבר הוכיח בשני אלבומיו האחרונים בעלי המחוות לשירים צרפתיים, איגי יכול להיות גם מבצע מעמיק ומהורהר. כאן הוא שוב משתמש בגוון קול נמוך ועמוק שמצלצל נהדר על רקע גיטרות סלייד, אשר הוקלטו גם הן באינטימיות שמצליחה לתאר כל חריקת מיתר.
בשיר-"Ready To Die" והבאים אחריו, כלי הנגינה כבר לא מהודקים מתחת להפקה הלוחצת של ראשית האלבום, והם מקבלים מרחב תמרון אוורירי יותר. איגי משחרר את הקול שלו לגבהים מצוינים ובשלב הזה מצטרפים גם סקסופון, כינור וזמרות רקע, אך אלו לא מפריעים למהות האנרגטית של הסטוג'ס.
עד כה, לא מדובר ביצירה מופתית בשום צורה שהיא. אלא שהשיר המסכם, "The Departed" הוא היהלום האמיתי שבשבילו שווה היה לסלוח לכל המגרעות שבאלבום. לרגע קצר איגי לא מסתתר מאחורי גיטרות רועשות אלא מתעמת עם עברו ובוחן את אורח החיים של רוקר מזדקן והאנשים שבאו והלכו במשך הזמן, והוא לא מחלק הנחות. זה קורה במיוחד כשמאזינים לשורות כמו "נערות המסיבות בקרוב יזדקנו ובחורי המסיבות ישקרו להן, כולם יהפכו קרים יותר ודמעות יעלו בעיניהם". "שיחות רציניות, לא כיף" (מתייחס לשיר האגדי "No Fun" כמובן), "וכשהאור נכבה אתה מרגיש שאתה רוצה לברוח". אפשר להסיק מכאן שאיגי בוחר בדמות הפיטר פן המופרע כדרך חיים פילוסופית ומודעת כי פשוט אין לו ברירה אחרת וזו התרופה שלו נגד התבגרות.
ברקע מנגנים תופי סנר הרואיים ובקול נמוך ומהורהר אך בטוח בעצמו הוא ממשיך לתהות על חיי הלילה כמלכודת מוות ועל וחברויות חסרות טעם שהתפוררו. השיר מגיע כרגע מרגש של הזדככות, כואב אך מתוק, כאילו איגי נשאר האחרון במסיבה אחת גדולה שנמשכה כל הלילה, ורק הוא נותר לראות את הזריחה ולקבל לבדו את היום הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם