איך הביטלס עשו מהפכה בברית המועצות
בזמן שבשאר העולם הביטלס כבשו כל במה, בברית המועצות הם יצרו שינוי אמיתי. ספר חדש מראה עד כמה הציבור הרוסי התאהב בהם, מספר על להקות שקמו בהשראתם, ועל חששות המשטר מפני חשיפת האזרחים לתרבות המערב. "השלטון, המורים ואפילו ההורים הפכו בעינינו לאידיוטים", מספר המעריץ קוליה ואזין
ואזין היה מעריץ נלהב של הביטלס. לדבריו, המוזיקה של הביטלס העניקה לו את "כל ההרפתקאות של חיי. בגלל אותן הרפתקאות נעצרתי כמה פעמים והואשמתי ב' הפרת הסדר החברתי'. אמרו שכל מי שמאזין לביטלס מפיץ תעמולה מערבית".למעשה בברית המועצות ארבעת המופלאים היו לדבריו "מבחן של יושרה ומוסריות. ברגע שמישהו אמר משהו נגדם, ידענו בדיוק מה הוא שווה. השלטון, המורים שלנו, אפילו ההורים - כולם הפכו בעינינו לאידיוטים".
בערך באותו זמן, בבריטניה של 1962, צעיר דובר רוסית מחבל יורקשייר בצפון אנגליה ששמו לזלי וודהד הצטרף לסניף של תחנת הטלוויזיה הבריטית גרנדה במנצ'סטר כתחקירן מתחיל. העבודה שלו היתה "לשכנע כל מיני אנשים, מפקידים רשמיים ועד לאלופי תחרויות סריגה", להופיע בתוכנית שנקראה "אנשים ומקומות".באחד השבועות נזקקו בתוכנית, שבה אמורה היתה לככב תזמורת כלי נשיפה, לאייטם נוסף. "יש את הילדים האלה שעושים הרבה רעש במועדון בליברפול", אמר לוודהד אחד מעמיתיו, אף הוא תחקירן מתחיל. "הם עדיין לא הוציאו תקליטים".
וודהד פגש אותם ולמעשה צילם את הסרט הראשון של הביטלס בהופעה. עם זאת, שידור התוכנית נדחה בגלל חילוקי דעות בדבר בתשלום לנגנים בתזמורת כלי הנשיפה. וודהד ניצל את ההזדמנות והציע למפיקים שיזמינו את הביטלס לאולפן של גרנדה כדי שיופיעו בשידור חי בפעם הראשונה. הביטלס אכן באו ושרו את "Love Me Do" ואת "Some Other Guy".
כעבור ארבעה חודשים הם הגיעו לצמרת המצעד הבריטי עם "Please Please Me" אך למרות חלקו של וודהד בהיסטוריה של הביטלס, הוא סבור שסיפורה של הלהקה בצפון מערב אנגליה, שם הוא עדיין מתגורר, הוא כאין וכאפס לעומת השפעתם בברית המועצות. לדבריו, סיפורם של הביטלס בברית המועצות הוא "נרטיב חשוב של הדור שלנו". הטענה הזו באה לידי ביטוי בספרו החדש והתוסס "How The Beatles Rocked The Kremlin".
הספר מתאר את הסיפור המדהים על איך ולמה, כדברי וודהד, "החשיבות של הביטלס לאותו דור בברית המועצות היתה הרבה יותר גדולה מאשר החשיבות שהיתה לארבעת המופלאים באנגליה או באמריקה - וזאת מכמה סיבות".
הדמות הראשית בספר, הסופר הרוסי ארט טרויצקי, טוען "במערב הגדול והרע היו להם מוסדות ענקיים שהשקיעו מיליוני דולרים בניסיון לחתור תחת המערכת הסובייטית. אבל אני בטוח שהשפעת המוסדות המטופשים האלה של המלחמה הקרה היתה הרבה יותר קטנה מההשפעה של הביטלס".זו אולי טענה מרחיקת לכת, אבל יש רבים שסבורים שהיא נכונה. "הביטלמניה ערערה את יסודות החברה הסובייטית", מסביר מיכאיל ספונוב מהמכון להיסטוריה רוסית. ואילו הרוקר הרוסי סשה ליפניצקי מתעקש: "הביטלס הביאו לנו את רעיון הדמוקרטיה. מבחינתם של רבים מאיתנו זה היה החור הראשון במסך הברזל".
וכל זה הפך גם לסיפורו של וודהד. לפני שהצטרף לגרנדה הוא שירת במודיעין הבריטי והתפקיד שלו היה לצותת לתשדורות בין טייסים סובייטים בבסיס צבאי ליד ברלין. מאוחר יותר הוא הפך לבמאי סרטים דוקומנטריים שהצליח לתעד, אולי יותר מכל אחד אחר, את המחתרת האנטי סטליניסטית במזרח אירופה.
מאז ביקר וודהד פעמים רבות ברוסיה כדי לחקור את התפקיד שמילאו הביטלס בערעור כוחה של המעצמה הסובייטית. מטבע הדברים, אחד הרוסים הראשונים שוודהד פנה אליו היה קוליה ואזין - שתמונה של הצוללת הצהובה תלויה בדירתו, המלאה מזכרות של החיפושיות. אפילו לחתול שלו קוראים "היי ג'וד".
לרוסים רבים בני דורו - זמרי רוק, סופרים ופעילים נגד המשטר - יש סיפורים שונים, אבל כולם בעצם וריאציה על אותו נושא. "לא היתה אף להקה ברחבי ברית המועצות שלא החלה את דרכה כלהקת מחווה לביטלס", אומר וודהד.
למוזיקאי הרוק בוריס גרבנשיקוב הותר, בסופו של דבר, להוציא אלבום, קודם בלייבל הרוסי הרשמי "מלודיה" ואחר כך בסי. בי.אס באמריקה, לאחר הופעה משותפת עם דייב סטיוארט מיוריתמיקס בלנינגרד. כשהוא מדבר על הביטלס הוא מייחס להם "השראה מיסטית".אנדריי מקרביץ הקים להקה בהשראת הביטלס שנקראה "מכונת זמן" וזכתה להצלחה גדולה ברוסיה בשנות השבעים, רק כדי שהמשטר יוקיע אותה בטענה שהיא "לא רוסית".
כפי שלומדים מהמקרה של הלהקה, רמת הדיכוי והרדיפה מצד המשטר עלתה וירדה. "זה בא בגלים", אומר וודהד. "לפעמים אישרו לך להוציא אלבום ולפעמים אסרו עליך וגם היית מאבד את עבודתך או מסולק מהלימודים באוניברסיטה. הביטלס בטח הטריפו אותם".
בספר וודהד לא חושף רק כיצד חשבו המורדים, אלא מראה גם כיצד פעלה מכונת התעמולה של המשטר. הוא מתאר למשל כיצד בית ספר ערך משפט דמה לביטלס ששודר ברדיו, עם תובע וגינויים בסגנון משפטי הראווה של סטלין בשנות השלושים. כתבה ששודרה בטלוויזיה הממלכתית על הביטלס סיפרה ש"החבר'ה האלה מגלגלים מיליונים בעוד שהמעריצים שלהם שסובלים מפסיכוזה, לא מסוגלים לשמוע שום דבר אחר. היסטריה, צעקות, התעלפויות! ". התוכנית הדוקומנטרית לוותה בתמונות של מעריצים רוקדים, של הקו קלוקס קלאן ושל עוני בדרום ארה"ב. "תמשיכו לרקוד חבר'ה, אל תביטו סביבכם", ממשיך הקריין. "אתם לא באמת רוצים לדעת מה קורה. תמשיכו, חזק יותר, מהר יותר! לא אכפת לכם מאף אחד".
כפי שוודהד מציין, מבחינתם של מעריצי הביטלס ברוסיה של שנות השבעים "כל מה שמערבי היה טוב. הילדים החלו להאמין בכל מה שהיה בדיוק הפוך ממה שסיפרו להם במשך כל אותן שנים. היה ברור שכל מה שהמשטר אומר שנורא, חייב להיות נפלא". וודהד אף מוסיף: "ברגע שאנשים הקשיבו למוזיקה של הביטלס, פתאום שום דבר לא הסתדר. מה שהשלטון סיפר לא התאים למוזיקה שהם האזינו לה. המערכת היתה בנויה על פחד ושקרים, וכך הביטלס הצליחו לשים קץ לפחד ולחשוף את השקרים".
"ככל שהמדינה רדפה יותר את הביטלס", מחדד מיכאיל ספונוב, "כך הם חשפו יותר את השקרים והצביעות של האידיאולוגיה הסובייטית".
אם מביטים דרך הצד השני של הטלסקופ, מעניין לגלות מה השלטון הסובייטי כן אישר. המשטר עודד השמעה של דיסקו- "Saturday Night Fever" של הבי ג'יז, אבבא ובוני אם (בלי רספוטין כמובן). לדברי וודהד "זו היתה מוזיקה אחידה וקשיחה שניתן היה להכיל אותה על רחבת הריקודים ולא היתה סכנה שהיא תגלוש לרחובות".
הופעה של סנטנה וג' ון באאז בוטלה, מה שהוביל למה שנקרא בהיסטוריה הרוסית "מהומות הרוק", כאשר פיזרו את הקהל באמצעות זרנוקי מים ורימוני עשן. ואולם, וודהד כותב שהקומיסרים של התרבות לא הוטרדו מהמוזיקה של אלטון ג'ון. בספר הוא עוד טוען שבניגוד לביטלס עצמם, מעריציהם בברית המועצות באו מהאליטה התרבותית ואפילו הפוליטית. אביו של מקרביץ היה ארכיטקט מכובד שהותר לו לנסוע למערב; סבו של ליפניצקי היה המתורגמן בפגישות בין ניקיטה חרושצ'וב לנשיא ג'ון פ' קנדי; ואילו זמר הר וק סטאס נאמין היה נכדו של ראש ממשלה לשעבר וחבר של המלחין הנודע דמיטרי שוסטקוביץ.
אחרי קריסת ברית המועצות באה גם ההתפכחות וההכרה שהמערב זה לא הארץ העשירה עם הלימוזינות הארוכות, כפי שצעירים ברוסיה הסובייטית דמיינו לעצמם. מקרביץ, למשל, הופתע ואפילו הזדעזע כאשר עשה סוף סוף את העלייה לרגל לליברפול וגילה שהיא "קטנה וענייה". "אנו עדיין יותר עשירים מהם", אומר וודהד. "אבל מתי הם גילו שאנו דפוקים בדיוק כמוהם? רק לאחר קריסת הקומוניזם".
נשאלת כמובן השאלה, למה הביטלס? אין בכל הספר שום רמז לרולינג סטונס או ללהקת The Who. בצ'כוסלובקיה המחתרת קיבלה השראה מהדיסוננס האפל של "מחתרת הקטיפה" ופרנק זאפה. "אני חושב שלצ'כים היה זיכרון של דמוקרטיה, לפני המלחמה", אומר וודהד. "והתרבות שלהם גם הושפעה מקפקא ומהסוריאליזם. אבל הטעם הסובייטי יותר מלודי. הם קודם כל אוהבים מנגינות, אפילו קצת סנטימנטליות, על סף היפהפה. הנה, תיארתי שיר של פול מקרטני".
" זו גם היתה המוזיקה הנכונה בזמן הנכון", מסכם וודהד. "היה הרגע של גגרין בחלל, והיתה אפילו אפשרות שהסובייטים ינצחו במלחמה הקרה. אבל אז הכל התפרק. ובתוך כל הפחד והאכזבה, כפי שהם בעצמם אמרו, הם היו 'זקוקים לוויטמינים'. ואת הוויטמינים סיפקה המוזיקה של הביטלס".
ספרו של וודהד ייצא לאור ב-25 באפריל בהוצאת בלומסברי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם