אסתי ג.חיים:"נדמה שנמאס מאיתנו, הדור השני לשואה"
אסתי ג. חיים מודעת לכך שיש מי שמאס בשיח סביב טראומת הדור השני לשואה, אבל היא מרגישה שהיא חייבת לכתוב - גם אם זה יעלה לה בבריאות. וזה עלה
"נדמה שנמאס מאיתנו, הדור השני. נמאס משואה־שואה־שואה. אני מבינה. גם לי נמאס, אבל אין לאן לברוח. השואה בתוכי. עוד מעט, כשלא ייוותר דור ראשון, ניטול אנחנו את דגל הזיכרון ונהיה הכי קרובים, הכי אותנטיים לזוועה. אנחנו נספר על הורינו. על אמנו שברחמה הדומע נבטנו, ניזונים מכאביה. על אבינו שגידל אותנו, גוזלים חדשים, מתוך אפר חייו. בין אם נרצה בזה ובין אם לאו, נירש את עברם".
הפסקה הזו, הלקוחה מספרה החדש של אסתי ג. חיים, מקפלת בתוכה מציאות שלמה, שלה. תחת צל כבד ומאיים חי הדור ששרד, דבק בשתיקתו ומסרב להפיח חיים בזוועות, ולצדו חי דור שני, ששומע, מעכל, כותב ומדבר. אל הדור הזה משתייכת ג. חיים, המעידה כי היא כותבת מתוך "ליבת פצע העקירה, פצע השקיפות, האי־נראות. הפצע שנובע מטראומת הדור ההוא ומהדחקת הטראומה, ומתוך הלבה המתפרצת של מה שנותר בתוכם".
בספרה החדש מדברת ג. חיים מפיה של דבורי שטרן, ילדה חיפאית סקרנית ומלאת דמיון, בת לניצולי שואה הונגרים. על השואה לא מדברים בבית הזה, אבל הגעתה המפתיעה של הדודה אסתר־נייני פורצת את מחסום השתיקה. הסיפורים, החוויות והמראות עולים וצפים, ודבורי יושבת ומדפיסה את הכל במכונת כתיבה. בחושים של ילדה היא מבינה כי הם־הם "אנשי פינות", אלו שספרי ההיסטוריה נוטים לשכוח. כמו בבית הפרטי של ג. חיים, כך גם בבית משפחת שטרן בספר, אומרת הסבתא, "מוכרחים לצחוק, אחרת נבכה".
עד שיגיע הצחוק הגדול פותחת ג. חיים את ספרה במילים נרדפות למושג "פליט", שבעיניה הוא מצב נצחי. "אני לא בטוחה שניתן להשתחרר מתחושת פליטות", היא אומרת. "שתי הסבתות שלי חיו כאן 50 שנה ולא למדו עברית. הן דיברו כמה שפות, כולל הונגרית וגרמנית, אבל לא עברית. אני חושבת שתחושת הפליטות שלהן התבטאה בעיקר בשפה. אבל יותר מכך, תחושת פליטות יכולה ללוות אותך בכל מיני הקשרים. אבי הובל במשך שנה ממחנה עקורים אחד למשנהו, ללא פרטיות, יחד עם פליטים יהודים רבים אחרים. שורשיו עקורים וטראומת המלחמה עדיין חיה בקרבו. זאת פליטות נפשית. תחושה שניתן להיעקר בכל רגע, שאינך שייך לשום מקום. שכל עניין השייכות, הפטריוטיות, הוא אשליה כדי להקל את התחושה הפועמת ברקע, זו של הפליטות".
"אנשי פינות" הוא רומן אוטוביוגרפי. "המישור של הדמיון והמישור של המציאות נארגים זה לתוך זה כל הזמן", מסבירה ג. חיים. "ובכלל, מהי בכלל המציאות שאדם שומר בזיכרונותיו? כאשר אני נזכרת בילדותי, אני נזכרת בילדות אחרת מזו המתוארת בספר, סבתי היתה אישה צחקנית ומלאה שמחת חיים. אבא שלי אחראי לא מעט על אהבתי לאמנות ולכתיבה. הוא לימד אותי על חיי ציירים קלאסיים מתוך ספרי אמנות מגיל מאוד צעיר. המשפחה ברומן בסיסית יותר מזו האמיתית, ועם זאת שזרתי לתוך הסיפור מצבים וזיכרונות, לצד המצאות ודמויות מן הדמיון. זהו תהליך הכתיבה בעיניי, השזירה הזאת. בכל מקרה, הזרימה התת־קרקעית, החסר, ההחמצה, הכאב, תמיד אמיתיים".
מה התחושה המלווה את הידיעה שהמחשבות והחוויות האישיות הופכות לנחלת הכלל?
"אף שהכתיבה אכן אישית וכנה, היא לא ניזונה רק מחוויות אישיות. מצד שני, גם אם אכתוב על חרגול ביפן, זה יכיל אותי באיזה אופן. הכתיבה, כמו כל יצירה, היא סיכון. מעין הליכה על פי תהום. אין טעם לכתוב אחרת. כך היה גם כאשר שיחקתי או רקדתי, אלא שבכתיבה, שמלווה אותי מילדותי, זה חשוף וקונקרטי יותר. המחיר לכתיבה חשופה כזאת אינו חשוב לי, אני מוכנה לשלם אותו גם אם זה כרוך בבריאות".
ואכן, ג. חיים חלתה לקראת סוף תהליך הכתיבה, ולפני כחודש עברה ניתוח מורכב, שממנו היא מחלימה כעת. "לתחושתי זה קשור גם לדרך שבה אני צוללת למרתפי הנפש, הזיכרון והכאב. וזאת למרות שכאשר אני כותבת אני מרגישה ניתוק מסוים, כאילו אני רק כבל חשמלי שמוליך את הסיפור. זה טבעי בשבילי לכתוב מהמקומות האלה. לא מפחיד אותי. מפחיד אותי יותר לכתוב שטוח, פשטני".
אסתר חיים לבית גולדשטיין, בתם של ניצולי שואה, נולדה ביפו וגדלה בחיפה. את שירותה הצבאי עשתה בחיל הים. לאחר מכן נסעה לארה"ב, ועם שובה למדה תיאטרון ומשחק באוניברסיטת תל אביב. היא שיחקה בתיאטרון הקאמרי ועל בימות אחרות. סיפורה "אור ראשון" זכה ב־1992 במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ", ובשנת תשס"ג זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול.
ספרה הקודם, "שלושתם", יצא לאור לפני יותר מארבע שנים. תהליך הכתיבה של הספר החדש טווה את דרכו בתקופות סוערות בחייה האישיים - בעיות בריאות של בני משפחה, ולבסוף גם שלה, שערערו את חייה.
“בזמן שאיני כותבת ספר אני כותבת סיפורים קצרים”, היא מחייכת בתגובה לשאלה מהם החומרים שהופכים את הסיפורים לחייה. “הם נשלפים מתוכי כמו הפתעות מתוך כובע. זה כיף, מפני שהסיפוקים אינם נדחים כמו בכתיבת רומן”.
כרקדנית לשעבר היא ממשיכה לרקוד כשמזדמן לה. “זו אהבה גדולה”, היא מעידה, “אבל זה לא צורך כמו הכתיבה. למדתי מחול עד לפני כשנתיים, אצל רנה שיינפלד, ואני עדיין חולמת לחזור לאחר שאחלים לגמרי”. בנוסף להיותה סופרת היא מלמדת כתיבה בסמינר הקיבוצים ובבית אריאלה, מרצה ומבשלת הרבה (“פשוט מפני שאני אוהבת לאכול ואוהבת להאכיל").“אנשי פינות” הוא ספרה החמישי, ולמרות זאת בדף הפייסבוק שלה פרסמה את “תפילת הסופר” ובה המילים: “שימצא את דרכו במכת ה’ארבה’ הספרותית. שיהיה נוכח, שייראה, שיתגלה, שייקנה, שייקרא, שייכנס ללבבות ולקרביים, שיישמר, שיישאר”.
“אני אף יותר חרדתית ופגיעה משהייתי בעבר. יגאל שוורץ, עורך הספר, ‘נזף’ בי קלות ואמר שהגיע הזמן לגדל מעט עור, אבל זה לא קורה”, היא משתפת. “החרדה לגורל הספר, הטראומטיות המסוימת שבחשיפת היצירה שעד כה, במהלך כמעט שנתיים וחצי, ניהלנו אני והיא יחסים אינטימיים”.
איפה טמון הפחד ומה הנחמה?
"הפחד שיישאר חפץ, שלא יפתחו אותו ויגלו את העולם הטמון בו, וכל העיסוק הטכני־כמעט בירוקרטי של מכירות, יחסי ציבור וכו' מתיש אותי מאוד נפשית. אני יכולה לשבת בבית, ללא יכולת להתרכז בדבר, לבכות כילדה קטנה, לחוש בדידות איומה כי ניטל ממני העולם שלי, ונותרתי לבדי. הנחמה הגדולה לכל זה היא תגובות הקוראים, שהן התשובה והסיבה הנפלאה ביותר למה אני עושה את זה שוב ושוב".
"אנשי פינות" נולד, בין השאר, מסדרת הרצאות שג. חיים השתתפה בה ועסקה בתנ"ך ובאוטוביוגרפיה. סופרים ואנשי רוח התבקשו לבחור גיבור תנ"כי שעניין אותם ולהרצות עליו מנקודת מבט אישית. "אני בחרתי באסתר המלכה כי נושא ההצלה עניין אותי. איזה מחיר אנו מוכנים לשלם תמורתה. מיהו גיבור ומציל, באילו כלים השתמשה אסתר כדי להציל את עמה, ולמה אנו שופטים אותה לפי זמננו ולא לפי זמנה. הרי לא היתה לה ברירה אחרת אז. וכך גם לאסתר־נייני, אחות הסבתא הנוצצת שנרמז כי בעברה הצילה אנשים בדרכים לא 'מוסריות'. אחרי הגרעין הזה הסיפור התרחב למקומות נוספים".
כדי לכתוב מחכה ג. חיים ללילה. "זה הזמן הנכון בשבילי", היא מסבירה. "ללא רעשים, קצת כמו פגישה עם מאהב לילי. זה מרגש להותיר את בעיות היומיום ותלאותיו, להתיישב בפינה שלי, ולהיכנס לעולם אחר, שאני ממציאה את פרטיו מרגע לרגע, בזהירות רבה, כדי שהמילים תהיינה מדויקות, כדי שהפער בינן לבין מה שבדמיון או בהרגשה יהיה הכי קטן".
מה תפקיד הכתיבה בתוך העייפות המתמשכת?
"הכתיבה בשבילי, בלי הגזמה, היא סם חיים. היא מלווה אותי מרגע שלמדתי לכתוב, בערך בגיל 5, והיתה חלק כל כך ממשי מחיי שלא ייחסתי לה חשיבות רבה מדי, כמו איבר מאיבריי, שהוא קיים אבל לא מתייחסים אליו".
"תמיד היה בי הצורך לספר סיפורים. כמו הגיבורה, דבורי, גם אני המצאתי המצאות ושקרים וסיפרתי לילדי השכונה ובבית הספר. אחר כך כתבתי את הסיפורים האלה. חיבורים ושירים שלי התפרסמו בעיתוני נוער ובעיתון בית הספר, והיה בזה איזה אימוץ של זהות, איזו נראות. זה קסם בעיניי. קסם שנולד בעבודה קשה. לרגעים, כשהעלילה, המשפטים, הדימויים, הדמויות, כולם מתחברים להרמוניה אחת, אני יכולה להתחיל לצחוק מרוב שמחה. צוחקת לעצמי באמצע הלילה. ובאמת, כמו שדבורי אומרת, הכתיבה מצילה את חיי בהרבה מובנים. היא מאפשרת לי לחיות בזרימה נורמלית, מפני שיש לכאבים מוצא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם