מי סופר: שגיא אלבז נגד העיתונות בישראל
בספרו הראשון "דעת מיעוט בעיתונות העברית" מוכיח ד"ר שגיא אלבז כי יחסה השלילי של המדינה אל המיעוט הערבי בישראל מתבטא גם בתקשורת, ובמקום אחד במיוחד - עיתון "הארץ"
ספרו של אלבז נולד בעקבות מחקר שערך על הייצוג של המיעוט הערבי בעיתונות. "ההבנה כי היחס השלילי של התקשורת אל המיעוט הערבי משקף את האפליה הממוסדת, ארוכת השנים, כלפיו מצד המדינה, הצדיקה בעיני את כתיבת הספר ואת פרסומו ברבים".
איזה ספר מחקרי השפיע עליך?
"'עילית ללא מחקרים' של יונתן שפירא. מדובר בספר חלוצי שמסביר כיצד האליטה השלטונית בראשות דוד בן גוריון היתה עסוקה בצבירת כוח ובשרידות פוליטית, עוד בתקופת טרום המדינה, במקום לקדם את ערכי השוויון והסולידריות בחברה. התובנות הביקורתיות של שפירא רלוונטיות גם ל-2013. ניתן ללמוד מהן כיצד קבוצה מצומצמת של אנשים זוכה ללגיטימציה מהרוב על שלטונה, גם בעת שמדיניותה מנוגדת לאינטרסים של הציבור הרחב".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"'הליכי טנטלוס' של פרופ' שלמה גיורא שוהם. בספר זה מפתח פרופ' שוהם מודל חדשני והומניסטי על אישיות האדם. תהיתי לעצמי האם אכן הצלחתי לרדת לשורש הדברים של פרופ' שוהם, עד שלא העזתי להודות כי דווקא ספר מורכב זה הסב לי הנאה".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס. העובדה שלא קראתי ספר הנחשב בעיני מבקרי ספרות מוערכים לרומן הגדול ביותר במאה ה-20, קצת הפריעה לי ולכן אף פעם לא הצהרתי ברבים כי נמנעתי מקריאתו. ייתכן שחוות הדעת שקיבלתי ממכרים שכן קראו את הרומן על היותו "לא ברור", "משעמם" ו"מונוטוני" עמדו ביני לבין קריאת הספר".
מה גילית בעקבות כתיבת הספר, שתפס אותך בהפתעה גמורה?
"שני גילויים הפתיעו אותי במיוחד: האחד - היחס התקשורתי השלילי לאוכלוסייה הערבית נותר בעינו חרף התמורות הפוליטיות והביטחוניות בישראל, בהן מעברים תכופים מתקופות של שלום ותקווה למצבי עימות וייאוש. השני - השיוך של אזרחים ערבים לאירועים אלימים בולט דווקא יותר בעיתון הארץ מאשר בידיעות אחרונות".
עם איזו דמות היית מתחלף ל-24 שעות?
"רובין הוד. זוהי דמות מתריסה, פורקת כל עול ומסגרת המקבלת הערכה מהרוב בחברה על מעשים לא חוקיים שביצעה לכאורה".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי הקריאה שלך?
"שני האחים הגדולים שלי, יובל ורונן".
מה התגובה המפתיעה ביותר שקיבלת על הספר?
"התגובה הבאה הפתיעה אותי מאוד: "אני חושב שכותבים די הרבה על המיעוט הערבי ובמקרים מסוימים יותר מדי. נדמה שכותבים על המגזר הערבי הרבה יותר מאשר על תושבי רעננה, כפר סבא והוד השרון, ואני לא בטוח שזה דבר הגיוני, כי גם הם ראויים לסיקור. אזור השרון מופלה מבחינת הסיקור הרבה יותר מאשר המיעוט הערבי".
מתוך הספר:
"... העובדה כי רק עשרות מתוך כמיליון וחצי אזרחים ערבים הורשעו בפעילות טרור ומרצים את עונשם בכלא, על אף העלייה שחלה מאז אירועי אוקטובר 2000 במספר החשיפות של חוליות טרור בקרב האוכלוסייה הערבית, לא מנעה מהממסד לראות במיעוט הערבי סיכון ביטחוני למדינה. הגישה הזו אומצה בחום על ידי העיתונות העברית, שנוטה להדגיש את מעורבותם של הערבים בפעילות ביטחונית ובפלילים.
עורך בכיר בעיתון "הארץ" הודה בראיון לספר זה, כי לצד כתבות רבות שפורסמו על המיעוט הערבי בנושאי כלכלה, רווחה ומצוקה, כמחצית מהידיעות הסוקרות את הציבור הזה קושרות אותו עם סיוע לטרור. אמירתו הסתמכה על בדיקה שערך בארכיון "הארץ" לגבי פרסומים שהופיעו בעיתון בשנים 2003-2002. כשנשאל כיצד נתונים אלה מתיישבים עם מעורבותם השולית של האזרחים הערבים במעשי טרור, השיב:"אני מסכים שיש בעייתיות מסוימת בחלוקה הזו. זה בהחלט נותן לי חומר למחשבה, שלא בטוח שאוכל להשיב עליו כעת. יחד עם זאת, כל הסטטיסטיקות מראות שיש עלייה דרמטית במספר ההתארגנויות של הטרור במגזר הערבי, וזו תופעה חמורה שלא ניתן להתעלם ממנה".
בסיפא של דבריו מתייחס העורך הבכיר לסטטיסטיקה, שאכן מצביעה על עלייה גדולה בשיעור המעורבות של אזרחים ערבים בפעילות ביטחונית עוינת. אלא שכאן בדיוק הטעות: המשחק באחוזים אינו הוגן, שכן המספרים עודם נמוכים. הדבר משול למקרה שבו ייעצר אדם מעיר מסוימת בחשד לריגול, וכשבשנה שלאחר מכן ייחשד אדם נוסף מאותה עיר בריגול תתייחס כותרת העיתון לזינוק המטאורי באחוזים (עלייה של 100 אחוז במספר החשודים באותה עיר) ותתעלם מהמספר הבדיד, הזניח. התייחסות תקשורתית כזו תחזק את הדימוי השלילי של העיר ככר נרחב לייצור בוגדים, בעוד המציאות שונה בתכלית.
גם דוחות על העמקת הפערים בחברה הישראלית, הזוכים לכותרות ראשיות בעיתונים, לא מזכירים את האוכלוסייה הערבית בעמודי השער. בעמודים הראשיים מוצגים נתוני האבטלה בקריית מלאכי לעומת אלה שבכפר שמריהו, ההבדלים בין אחוזי הזכאים לבגרות בקריית טבעון ובבני ברק וההשוואה בין אחוז הסטודנטים האשכנזים לאחוז הסטודנטים המזרחים באוניברסיטאות. רק קריאה בעמודים הפנימיים של העיתונים מגלה כי הסובלים מאחוזי האבטלה הגבוהים ביותר הם היישובים הערביים, ושגם ביתר הפרמטרים החברתיים-כלכליים שנמדדו המיעוט הערבי מצוי בתחתית הפירמידה.
עורך בכיר ב"הארץ" שנשאל לספר זה מדוע יש אבחנה תקשורתית בין מצוקות של יהודים למצוקות של ערבים, השיב בכנות רבה:"יש בעיה מסוימת להביא סיפור מהסוג הזה במגזר הערבי. מסתתר מאחורי זה המשפט המוכר: 'רגע, אין יהודים שסובלים ממצוקה, שאנחנו צריכים לקרוא על הערבים?'. ואני לא רוצה להיות צבוע. גם אני נתון לפעמים בדילמה הזו, אם לספר על המצוקות של הבדואי שלא קורא 'הארץ".
אין זה מקרה שהשיקולים המנחים את דפוסי העבודה העיתונאיים אינם מנותקים מהסביבה הסוציו-פוליטית שבה פועלים העיתונאים. העוינות והאפליה שמפנים עיתונאים כלפי האזרחים הערבים מושרשות עמוק ביסודות החברה הישראלית. דוגמה לכך היא תוצאות סקר המגלה כי רק 54 אחוז מכלל הציבור היהודי בארץ מצדדים בשוויון זכויות מלא בין יהודים לערבים אזרחי המדינה, ו-53 אחוז מהיהודים תומכים בעידוד הגירת ערבים מהארץ.
... לחיבור בין תקשורת לממסד/מדינה חשיבות מיוחדת בהבנת מקומה, מעמדה וייצוגה של קבוצת המיעוט. תת-ייצוג במוסדות השלטון ומדיניות ממסדית אי שוויונית מובילים בסופו של דבר לנוכחות תקשורתית שולית ו/או לסיקור מוטה, שבתורם מקדמים תפיסה או מקבעים חשיבה שלילית על אודות הקבוצה בחברה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם