ראשי » תרבות » טלוויזיהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

הטוטאליות של ירון ברלד

בניגוד למרבית עולם ההומור הישראלי, שמתפקע מחשיבות עצמית ומנותח לעייפה באקדמיה, ירון ברלד פשוט מפיל אותך מצחוק, בלי צורך בפרשנות. מי שחושב שהוא וולגרי לא התבונן לאחרונה ברחוב הישראלי

יש הרבה זיבולי שכל סביב ההומור בישראל. קורסים באוניברסיטה, כנסים, מאמרים על כן סאטירה-לא סאטירה, דיונים בוועדות הכנסת, לאחרונה אפילו תערוכה. אחד הדברים שנשכחו בבליל המילים שנשפך על עולם הבדיחה והחידוד המקומי הוא שהמרכיב החשוב ביותר בהומור הוא – אתם יושבים? – שיהיה מצחיק. שיגלגל אותך, שיגרום לך לתפוס את הבטן, שיכאיב לך קצת בגב, שייתן לך להשתטות, לאבד מודעות עצמית, לגעות בקול גדול. בהקשר הזה, מילים, במיוחד ארוכות, לא אומרות מאום.
   
זהו יתרונו הגדול של ירון ברלד. אין צורך בפרשנות מעמיקה, אין טעם לכנס פרופסורים נפוחים שידונו בהשוואות להומור הפיזי של לואי דה פינס, שייקה אופיר וזאב רווח, אפילו לא צריך להתעכב על הלינץ' ביום הראשון של האינתיפאדה השנייה שהותיר צלקות בנפשו – האיש הגדול פשוט מצחיק. כן, כמחצית מהציבור לפחות מסתייגת ממנו ולא מבינה מה לעזאזל הקטע. ייתכן מאוד שזו המחצית שלא אוהבת ספורט. מי שאוהב כדורגל וכדורסל יודע שמעולם לא קם בישראל בדרן שיבין אותם בצורה כה עמוקה, שיידע לקרוא את הסאבטקסט של מאיר איינשטיין, רון קופמן, רפי גינת ושימי ריגר באופן כל כך קולע, ושיוכל לקרוע לך את הטחול באבחת הזזת בקבוק של רגב פנאן המתייבש על הספסל. ירון ברלד, ויסלחו לי עמיתיו ל"בובה של לילה" ושאול אייזנברג (המקורי, לא החיקוי) הוא גדול בדרני הספורט שצמחו בישראל.
 

המעבר של ברלד מאולמות הסטנד אפ הנידחים ומערבות הלייט נייט של ערוץ הספורט לפריים טיים של "ארץ נהדרת" לא היה קל עבור מעריציו ההולכים ומתרבים. הם התקשו לוותר על היכולת לנפנף בידיהם ולזעוק "סמרטוטיאדה" בידיעה שרק מעטים יודעים למה הכוונה. בתחילת הדרך, נראה היה גם שברלד לא באמת משתלב בתוכנית, אלא זוכה מדי פעם לכמה דקות של השתוללות אנרכיסטית ונטולת אינטראקציה עם הקולגות. למרבה המזל, תפקידו כיעקב, אב המשפחה המטורללת, גם הכניס אותו למיינסטרים הישראלי (והחזיר את אלן דלון לאופנה) וגם סיפק לאלפי צעירים שגדלו בשנות ה-80 מראה משפחתית מבהילה: כן, ככה באמת נראה אבא שלהם.

למרות הכל, פטור בלא זיבולי שכל אי אפשר. מה שמבדל את ברלד מבדרנים ישראלים אחרים, ולמשה מאמנים ישראלים אחרים, הוא הוויתור המוחלט על הכבוד העצמי. הטוטאליות שלו אינה קלישאה ואינה באה לידי ביטוי בשעות אימונים מפרכות ובתובענות מהצוות, כפי שמספרים בדרך כלל על זמרים או שחקנים ישראלים – הוא פשוט נותן הכל, על הבמה או על המסך. הוא יתיז לעצמו קצף על הפרצוף, ימלא את הפה בגיר, יחשוף את ישבנו, יבזה את עצמו. יש שיאמרו שהוא דוחה, אבל הם ככל הנראה לא הבחינו לאחרונה ברחוב הישראלי הוולגרי. ואולי מוטב שלא כולם יאהבו אותו. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאמן כירון ברלד הוא הפיכתו לקונסנזוס: זו הדרך הקצרה ביותר לסימפוזיון על תולדות החיתול בקומדיה הישראלית.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...