למה הוליווד עושה סרטים על נשים גנבות?
קמרון דיאז, מליסה מקארתי והרשימה עוד ארוכה. הטרנד החדש בהוליווד הוא סרטי נשים פושעות. לאה רודיטי מנסה להבין למה
"נוכלת בהזמנה" המתוק שבו מככבת דיאז (לצד קולין פירת) הוא סרט על מזימת מרמה מתוחכמת, שבה משתף פעולה אוצר אמנות בריטי עם קאוגירל אמריקאית, כך שהוא גם סרט על פערי תרבויות. "ספרינג ברייקרז" הוא זוועה פילמאית המאתגרת להפליא את יכולת הצפייה של אנשים שאינם זכרים בני 20-15 עתירי הורמונים חסרי הבחנה. בסרט, גומז וחבורת בנות חרמניות במיוחד ומטומטמות במיוחד, הופכות לשודדות כדי לממן את חופשת האביב מהלימודים. אל תשאלו אותי איך הסרט נגמר, כי אחרי 40 דקות כשל כוח סבלי ויצאתי החוצה להקיא (מטאפורית).
"חשבון משותף" הוא המקורי והחתרני שבסרטים, לא מעט בזכות מקארתי, שהיא גיבורה יוצאת דופן - מין ווייט טראש אמריקאית שמנה, שמזייפת כרטיסי אשראי, משקרת ויוצאת למסעות קניות מטורללים. למרות הסבל שהיא גורמת לקורבנותיה, הדמות שהיא מגלמת היא כה חיננית, מצחיקה ומפוכחת עד שקשה שלא לחבב אותה.
על אף שמדובר, לכאורה, בסרטים שונים מאוד זה מזה, נראה שיש ביניהם משהו משותף. ולמשהו הזה קוראים המיתון הגלובלי. פתאום נולדו נציגים פילמאיים מגדריים, דהיינו נציגות, למעמד החדש-ישן, ה"פרקריאט" (" המעמד הפגיע"), מעמד הפועלים חסרי הזכויות והעובדים השעתיים בשכר מינימום וללא תנאים סוציאליים. הן ואורח חייהן מוצגים לעומת מעמד העובדים בשכר חודשי שנתי גבוה, ופנייתן לפשע מוצגת כמעט כאפשרות היחידה שעומדת בפניהן.
עוד נקודה היא שפתאום הנשים, שהיו בדרך כלל "נערתו של הפושע", פונות לאופציה של רמאות וגניבה; בעבר היו נאלצות בסרטים למכור את גופן. ואגב, אין כאן אף רוביןהודית - אף אחת לא מחלקת את כספה לעניים, וגם אף אחת לא צריכה את הכסף כדי לממן ניתוח עיניים לסבתה העיוורת המסכנה והענייה - מוטיב מנקהמצפון מוכר. כולן עניות בעצמן, וגונבות כדי לאפשר לעצמן רמת חיים גבוהה יותר.
ניתן לתהות אם אפשר להסיק על שינויי תודעה במציאות דרך בחינת תופעות שמתוארות בקולנוע. נראה לי שלא יהיה מופרך, בעולם שבו חלקים רבים מהחיים מתרחשים על מסכים רבועים ומהבהבים, לטעון שכן .
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם