ילדת האנרכיה: לצופית גרנט לא אכפת ממה אתם חושבים
מתנגדת נמרצות לכיבוש, מוותרת בחדווה על קריירה סטייל איילת זורר ודוגלת בזוגיות "לא חטטנית". רגע לפני העונה החדשה של "אבודים", צופית גרנט מתפנה לדבר על האבודה הפרטית שלה, חושפת את החרטה הגדולה של חייה, ומסבירה איך אפשר לדגול באנרכיזם ולהצביע בכל זאת ליאיר לפיד
"אני לא עוזבת את אמא שלי לרגע", היא מספרת, "נמצאת לידה, סועדת אותה, מאכילה ומטפלת בה. היא קודמת לכל, לא מעניין אותי כלום. וכשאני לא יכולה להיות לידה פיזית כי אני יוצאת לעבודה, אני דואגת שמישהו יהיה לידה. אני במאה אחוז אהבה עם האישה הזאת. אני אפילו לא זוכרת שהיא עזבה אותי, שנפרדנו".
אבל דיברתן על זה בעבר.
"בטח, דיברנו על זה תמיד. היו שנים שהייתי מטיחה בה את זה ורבה איתה. ועכשיו, כבר ארבעה חודשים, אני ישנה איתה במיטה ולא מפסיקה לחבק אותה. כאילו שבשביל זה היא חולה, כדי לצאת מהעולם הזה מפויסת ועל הדרך לפייס גם אותי ואת הקרובים שלה. היא בוכה לפעמים ואומרת לי 'איך אני אצליח לעזוב אותך?', אני כל הזמן אומרת לה 'אני פה איתך'. זה כל מה שאני יכולה לתת לה".
מה מצבה?
"היא ממש על ערש דווי. נקרע לי הלב. כמה כאב אדם יכול לעבור. היא עם מדבקות מורפיום, וזה לא עוזר. היא ישנה איתי, אני עושה לה מסז'ים, מחבקת ומנשקת אותה. כאילו נותנת לה את כל האהבה שיש לי לתת, וזה באמת הכוח הכי חזק שהיא מקבלת עכשיו".
עם אביה, כך משתמע, לא הגיעה לפיוס. גרנט מדברת עליו, אבל אינה רושפת אש. המילים אולי צבועות בחריפות, אבל הטון ענייני, מסביר. "לאבא שלי אסור היה לוותר עליי לעולם. הוא היה צריך להילחם עליי עד יום מותו. גם ביום מותו הוא ויתר עליי. זה הרבה יותר גרוע. אהבתי אותו אהבת נפש. גם את אשתו ואת הילדים שלו אהבתי. למרות זאת, אני מאוד שיפוטית כלפי הורים חוקיים שנוטשים את הילדים שלהם. אבא שלי ויתר עליי. רגשית, פיננסית. נולדו לו ילדים אחרים והם היו עדיפים עליי. זה בלתי נסלח. אני סולחת לו ואני גם מצטערת שלא סעדתי אותו ביום מותו, אבל זה בלתי נסלח. חוזה הורות הוא חוזה לכל החיים".
נראה שהסיפור האישי מוביל לעיסוק הטלוויזיוני, והכל שזור זה בזה.
"כל הזמן החיים שלי נקשרים לתוך העשייה", מודה גרנט. "אני אף פעם לא יוצאת לעבודה. זה לא רק הסיפור האישי שלי. זה הסיפור ומה שהפכתי להיות דרך הלימוד וההתפתחות. שני הדברים האלה ביחד מתחברים למרכז השפעה אחד. עכשיו זה בא בטיימינג מטורף".
מטורף, מילת מפתח. הממד המטורף ברזומה של גרנט, בת ה-48, הולך לפניה. תזזיתי, צבעוני, מנפיק כותרות ורגעים טלוויזיוניים זכורים. מהתפקידים הבולטים - מירב בן בסט הבלתי נשכחת של "חשופים" ולא מזמן שוב ב"תנוחי", דרך שלל גיחות לטלוויזיה, קולנוע ותאטרון, ועד תוכניות האירוח ("מילקשייק", שתן , בריכת ספגטי - תשלימו לבד) והמאבקים האישיים והמתוקשרים. האם בינתיים קצה במהומות, בתשומת הלב התמהה עד כעסנית? חלילה.
"גם 'אבודים' היא תוכנית קיצונית מאוד", היא ממהרת להבהיר. "אני עדיין מאוד קיצונית. אם הייתי מקבלת היום לייט-נייט הייתי מביאה את זה בקיצוניות לא פחותה. אם סשה ברון כהן היה בא ואומר לי, 'אחותי, בואי נעשה משהו ביחד', שנינו היינו מסתובבים עם חוטיני בים".
בשביל מה? תראי איך התקופה ההיא יושבת על הביוגרפיה שלך.
"ואם מישהו שוכח את זה אני מוכרחה להזכיר, כי הדבר הזה אפשר לי חירות פנימית יוצאת דופן. אל תשכח שאת העומק הכי גדול הבאתי מהתקופה של 'מילקשייק'. הכוס פיפי הזאת, הפכתי אותה לספוט-לייט של החיים שלי. אפשרתי לדבר הזה להפוך אותי לאדם שנמצא מחוץ לקופסה. ואני מחוץ לקופסה בכל מה שאני עושה. אני קיצונית בהכל".
"פאק-אוף כל העולם! " היא מתעוררת. "אתה יודע מה אני עושה על הבמה כשאני מדברת על 'מילקשייק' בהרצאות? אני מראה איך הייתי באה הביתה וצועקת 'אברם, יש לי מישהו שמביא עלוקות', 'אברם, אני נכנסת לאמבטיית ספגטי'. הייתי כל הזמן באטרף, בדיוק כמו שהיום אני באטרף על 'אבודים'. אותו דבר, באותה אנרגיה ואינטנסיביות. זאת אמירה. זה לא עניין של תדמית. אם לא היו מעיפים אותי מהטלוויזיה כי אני אישה ולא מתאים שנשים עושות דברים מהסוג הזה כשזה לא סקסיסטי, הייתי ממשיכה לעשות את זה. ברור. רק הייתי מראיינת עוד יותר טוב".
ועדיין , העבר הפרוע מאפיל על הדברים שאת עושה עכשיו.
"זה באמת פגע בקריירה שלי בצורה בלתי רגילה, אבל רק אם אנחנו רוצים להביא את הקריירה לקונצנזוס. יכולתי בקלות לעשות את מה שעושות אורנה בנאי, קרן מור, איילת זורר או מילי אביטל כי הייתי במילייה הזה, של אנשים שפונים אליהם לתפקידים ראשיים בקולנוע, בתאטרון ובטלוויזיה. ועדיין פונים אליי. אתה שואל אותי אם אני מצטערת? אני מסתכלת על המסלול שלי ובעיניי הוא מרתק בצורה בלתי רגילה, אז לא רק שאני לא מתחרטת, אלא אני אומרת 'וואו, איזה מזל, ניצלתי'".
השתן עלה? זכרונות מפיפי-גייט
ועדיין , נהר פרובוקציות מפריד בין "מילקשייק" ההיא, שצרבה בבשר הציבור את גרנט האדג'ית, נטולת העכבות, ובין "אבודים" (חמישי, 21:00, רשת), מוכוונת בלוטות הרגש. ילדים מתאחדים עם הוריהם האבודים - הנה, כבר דמעתם. אלא שגרנט, נוכח תוכניות הריאליטי שבהן מתחרים על התואר מי יותר מסכן, נמצאת בנחיתות מסוימת. אצלה, ב"אבודים", אף אחד מהמצולמים לא עולה בסוף לשיר.
"חשוב איך אתה מעביר את זה", היא מסבירה את ההבדל. "אצלי בפרומואים עוברים מאוד חזק דרך העולם של הרגש, כי משהו בדרך שלי מאוד אותנטי. אני לא מוכרת שום דבר. גם בעריכה זה ככה. יש לי הרבה ויכוחים ברשת על הקטע של המוזיקה. הם אוהבים המון מוזיקה, שזה מניפולטור רגשי. יש חוקים לפריים טיים ואני לא יכולה להילחם בהכל, אבל אם זה היה תלוי בי היו ארבע נקודות מוזיקה, וכל שאר הזמן הדמויות היו מדברות את עצמן בלי מוזיקה".
מאיפה מגיעים כל הסיפורים האלה?
"בכל רבע שעה אני מקבלת מייל. יש לי עשרות אלפי מכתבים במייל, בפייסבוק, טלפונים. בכל רבע שעה. אני יכולה להקריא לך. אנחנו עוברים על זה וזה לא פשוט. מאוד קשה לבחור. עם כל אחת מהדמויות אני נשארת בקשר וממשיכה ללוות אחר כך. מעבר לזה שיש לי עורכת, איריס איי זנברג-זק (אשתו של עורך האח הגדול, יורם זק, א"ש), היא ואני הגענו לרמה כל כך גבוהה של שפה, של דיאלוג".
מהלופט המרווח והמעוצב שהפכה למשרד, גרנט שולחת ידיים לשלל עיסוקים. מגדלי הקריה מציצים מלמעלה, איילון תוחם מלמטה, צל עזריאלי מהצד. גרנט במרכז העניינים. בין היתר, גרנט היא נשיאת עמותת אנוש. אחיה הגדול אובחן לפני שנים כפגוע נפש וסיפורו נחשף בתכנית "שעות אמיתיות". " אני אחת הנשים הכי עובדות בארץ בתחום שלי", היא קובעת. "היום אני עובדת נורא חזק. אנשים חושבים שאנחנו מיליארדרים, אבל יש לי בעל שלא עובד כמעט שנתיים, חוץ מארבעה חודשים בפרטיזן בלגרד. יש פער גדול מאוד בין מה שהרווחנו למה שחושבים שהרווחנו. העיתונים כותבים מה שבא להם".
אישה פלוס חזקה, כפול מספר הפרובוקציות - שווה פמיניסטית? לא במתמטיקה של גרנט. "אני לא אישה חזקה ופמיניסטית", היא ממהרת להכחיש, "אני פוסט-פמיניסטית. אני מקדימה את הפמיניסטיות. ביג טיים. אני חיה כמו פמיניסטית, אבל בתוך עולם של מרחב מחיה, של המון ריספקט למקום של הגבר, למקום של האישה. אני לא צועקת את הזעקה הזאת. אני לא יכולה לשמוע את מרב מיכאלי אומרת 'הציבור יודעת, הציבור הולכת, הציבור מאוננת, הציבור מזדיינת'. חלאס , אחותי. יש מילים בעברית, גבריות ונשיות. תרגיעי. זה רעש בעיניי. ואני אוהבת אותה מאוד, כן? אבל אני פוסט פמיניסטית בדרך החיים שלי. מצד שני, אני גם יכולה לזהות את הבלבול של הגבר בתוך הכאוס שאנחנו נמצאים בו היום".
כאוס שמשמעותו עברות מין.
"אני מכירה את זה עד היום. אני הייתי קורבן של הטרדה מינית (בעבר סיפרה שבילדותה הוטרדה מינית, א"ש(. אני מכירה את הפחד להגיד 'לא'. מצד שני, אין לי למשל שום דבר בעד משה קצב, אבל יש לי המון נגד הצורה שבה התנהל המשפט שלו מהיום הראשון. יש לו משפחה ואישה, ילדים ונכדים, ויד כולם כל כך קלה על השיפוט ועל הלשון הרע ועל העט ועל הכתבה. תיעבתי את הכתבה שהייתה עם אודליה כרמון. הוא קיבל את העונש שלו ביג-טיים, את יודעת את זה. מה הצורך היום לשבת ולהתראיין על זה? את מי את מענישה מלבד את אשתו והילדים שלו? את לא מקדמת שום דבר לשום מקום כי כבר דרכו עליו, קטלו אותו, קרעו אותו. הוא בכלא. הוא אומלל, המשפחה שלו אומללה. הם יסחבו את אות הקלון הזה דורי דורות קדימה. מה זה הצורך הזה לשפוט שוב אדם שאין לו כבר שום יכולת להתגונן? הוא גמור. את מי את משפילה חוץ מאשר את אשתו? אז זה פמיניזם? זה פאקינג בולשיט, זה רוע לב צרוף בעיניי, ואני לא סובלת נשים כאלה. זה רוע".
יהיו שיגידו שהיא עברה את מה שעברה, מותר לה.
"בסדר גמור, שיגידו. ברור שמותר לה, אנחנו במדינה דמוקרטית. מותר לאנשים להיות רעים, זו בחירה. אפשר גם לקדם דברים בצורה פחות פרטנית, פחות נלעגת, פחות דורסת. אני לא מדברת על קצב. שיעשו לו מה שרוצים. אבל די, תעצרו. יש שם אישה. איפה מידת הרחמים? זה לא שאני נגד התלונות והמאסר. ודאי שאני בעד. אבל די, תרפו".
אודליה כרמון מגיעה אלייך לראיון בלעדי.
"היום? היא לא מתקרבת אליי. לא מוכנה לדבר איתה מילה, לא לשמוע על הזין העומד שלו, ולא לשמוע מילה על זה. די, חלאס. שמעתי הכל. תרגיעי".
גרנט קוראת לזה "אנרכיסטית". יהיו שיחלקו, אבל לה אין ספקות. "אני אישה עם הרבה כובעים", היא מסבירה. "מבחינת הצופה אני שחקנית ואמנית, ואני גם אנרכיסטית - אם מתייחסים אלי כאל מי שעשתה את 'מילקשייק', אולי התוכנית הכי אנרכיסטית שנעשתה פה".
אנרכיסטית למען הגדר?
"בוודאי, כן, למען הכל. האנרכיסטים האקטיביסטים אהובים עליי באופן קיצוני. אני שותפה שלהם. לא הגעתי ממש פיזית להשתתף איתם אבל אני שותפה לכל הרעיונות שלהם".
לבילעין היית הולכת?
"כן, כן. אני לא שמאל קיצוני ואני לא נכנסת לוויכוחים איתם, אבל אני מאוד מאמינה בדרך שלהם. אני יכולה להתווכח איתם על חלק מהפרטים אבל בגדול - האנרכיסטים הם בעיניי אחת השלוחות הכי חשובות בחברה. הם מאפשרים לאמצע לחיות".
רגע לפני שאתם מחפשים את גרנט ברשימת הקרדיטים של "חמש מצלמות שבורות", העניין טעון הסבר. טל, בתה של הסוכנת של גרנט ב-25 השנים האחרונות, זהר יעקובסון, הייתה "אקטיביסטית מגיל תשע", מעידה גרנט. "בגיל תשע היא התחילה להפגין מול חנות פרוות. היא הייתה אקטיביסטית אמיתית. בחורה מדהימה. נפטרה מסרטן בגיל 26. ביום שהיא חלתה אמרתי שאנחנו עוברים את כל התהליך הזה ביחד. במשך 11 חודשים נלחמנו, וטל חשפה אותי לעולם שלה. מאז, לכל אירוע שקשור לטל אני הולכת. אני מאוד מאמינה בדרך שלהם".
תדמית ? תדאגו לשלכם. "ממש לא מעניין אותי מה חושבים עליי, מה יגידו עליי, מי יאהב אותי בעקבות כתבה כזאת או לא. אני מאוד מאמינה בקיצוניות. באמת, אם אני צריכה לבחור, אני בוחרת בזו שלהם. מצד שני, אני לא אוהבת את מה שעושים באוניברסיטאות בחו"ל ואת זה שקמים לנו אויבים מתוכנו. זה קשה לי. בכלל, יש דברים שמעצבנים גם אותי. כשאני לא שומעת מהם שום התנגדות על אלימות אסלאמית זה מצחיק אותי, כי זה קצת להתעלם מהמציאות. ועדיין הייתי רוצה שהאקטיביסטים יישארו כמו שהם. מדינה חייבת שיהיו לה מתנגדים מתוכה, נגד מדינת כיבוש פר-אקסלנס, מדינה מושחתת. כמדינת כיבוש המוסר שלנו קלוקל. חד-משמעית. וזה ממש לא מעניין אותי מה יחשבו עליי אנשים או מה יחשוב עליי הימין. אני לא עובדת אצל הקהל".
לא נפנפת בזה יותר מדי בעבר.
"אני אגיד לך למה - מכיוון שיש איזו נטייה בתקשורת להתייחס לצדדים קיצוניים אחרים שלי. בעבר התייחסו לקיצוניות המוטרפת שלי, המופרעת. לשתן, לשוקולד, לכל הדברים האלה. בסדר, אחלה, אני בעד וגם הייתי שמחה לחזור לזה. היום מתעסקים בקיצוניות הרגשית שלי, כי אני מביאה את המסך לקיצוניות רגשית מאוד חזקה, אותנטית, טוטאלית. אני חשופה נורא, הכאב שלי נמצא בחוץ. הילדות, הכאב. אני עומדת עם פצע פעור ומאפשרת לכל העולם להזדהות איתי. אז היום מתעסקים בזה ולא מתעסקים בקיצוניות הפוליטית שלי, אבל אני תמיד מביעה את הדעה שלי. אני שמה זין. אני לא מפחדת, גם לא מהחברים שיש לי בתוך המנהיגות, שחלקם ימנים".
למי הצבעת?
"הצבעתי ליאיר".
אחרי כל זה הצבעת ליאיר לפיד?!
"במקום לחד"ש, נכון. אבל יש סיבה. קודם כל בגלל קארין אלהרר ועדי קול ובגלל שני האתיופים שנמצאים שם, שמעון סלומון ועוד בחורה אחת שאני עכשיו לא זוכרת את שמה (פנינה טמנו-שטה - א"ש), ובגלל יעל גרמן ומאיר כהן. אלה אנשים שמבחינה סוציאליסטית-חברתית, אם הם ידבקו במטרה וילחצו על יאיר אפשר יהיה להזיז כאן משהו, במיוחד בשכבות החלשות".
יאיר לפיד הוא ימין כלכלי מובהק. איך זה מסתדר?
"זה נורא מפחיד אותי. אתה צודק. אבל שמתי את עצמי רגע במקום אחר לגמרי. שמתי את עצמי במקום חברתי פראקסלנס, שכבות חלשות".
חברתי זה חד"ש, מרצ.
"אבל אין להם הרבה כוח. הם הרבה יותר חלשים".
צופית אלישיב במקור. ילדה פתח-תקוואית שאחרי ילדות סוערת, רצופת פנימיות ומעברים, נעמדה על שתי רגלים. אחרי השירות הצבאי למדה משחק בבית צבי. משם התלקחה קריירת משחק ופרסונה דליקה. שני עשורים היא נשואה לאברם. אברם גרנט. שני ילדים, דניאל ורומי, הגדול חייל, הקטנה תיכוניסטית. והנה פספוס ראשון של גרנט, עד שאפילו המילה המפורשת נשמעת. "הכישלון הכי גדול שלי", היא מודה, "זה שאין לי עוד שני ילדים. אני מתה לעשות עוד ילד, לא מצליח לי. ניסיתי. תמיד אני מנסה. וגם ניסינו לאמץ ולא הצליח לנו והכל הולך נגדי. ואני עדיין לא מוותרת. שני ילדים הם מעט מדי. צריך ארבעה-חמישה ילדים. ויש לי עוד מלא כישלונות אישיים כאלה".
ומה עם החשיפה של הילדים במשך השנים. זו לא טעות?
"תראה, בגיל מאוד צעיר אמרתי להם, 'חבר'ה, אני לא עובדת אצלכם. אני אעשה מה שאני רוצה ואתם תסמכו על הגבולות שלי'. וגם לאברם אני תמיד אומרת את זה. מגיל חמש וחצי אני בוחרת את הגבולות שלי, ועובדה שאני לא מידרדרת לשום תהום".
תהום כבר הייתה. בפרסום ההוא, שדפק מדלת אל דלת כאן בארץ ועוד קודם לכן באנגליה. המאמן אברם גרנט, פרסם הצהובון "סאן", צולם בפתח מכון עיסוי. לבת הזוג בארץ לא היו ספקות. "לא עניין שלכם", הדפה את גלי ההתעניינות. תגובה לא אופיינית לז'אנר. "והתכוונתי לכל מילה", היא אומרת עכשיו. "זה בא מתוך ההתפתחות שלי. הייתי עצמאית מאוד ומשוחררת מאוד בדרך החשיבה שלי. כשהוא אמר לי 'הסאן אומרים שהייתי בבית בושת', אמרתי לו 'מה אכפת לך מה הסאן אומרים?'"
את אמרת יותר מזה. אמרת שנכנסתם למוסד הנישואים אבל אתם לא אסירים בתוכו. רמז לנישואים פתוחים?
"אין לנו נישואים פתוחים בכלל אבל אני לא אסירה שלו או סוהרת שלו ולהפך. תראה, זה לא בית סוהר ואנחנו גם לא חיים חיים פתוחים. כל אחד יכול לעשות מה שבראש שלו, אבל יכול להיות שיהיה לזה מחיר כבד מאוד. יש המון התחשבות וכבוד בינינו, ומצד שני אנחנו מאוד לא חטטנים. אני לא מחטטת לו והוא לא מחטט לי".
לא מעניין אותך?
"היום לא. פעם הייתי במקום אחר. היום לא. יש לי המון כבוד אליו".
אצל רוב הזוגות הקנאה מדברת.
"נכון, טבע האדם הוא כזה. אנחנו נורא רכושניים, ומפחדים מאוד שיעזבו אותנו. אני יותר מפחדת לפגוע באנשים, כולל באברם או בילדים שלי, מאשר שהם יפגעו בי. ואתה צודק. אנשים לרוב הם קנאים. עברתי את זה. זה תהליך טיפולי. יש לזה גם מחיר. ניתקתי סוג של רגש מסוים. אני כבר לא רוצה שיקנאו לי. בכלום. אני רוצה שירפו, שיסמכו על היכולת שלי לאהוב. שירגישו כמה אני אוהבת. לא רוצה להציק, לא רוצה להיות רכושנית, לא רוצה לקחת לאף אחד את המקום שלו ואת הצרכים שלו".
אז למה לדבוק בנישואים?
"יש משהו מיוחד במבנה הזה של משפחה ויש משהו מיוחד במחויבות. גם לתא המשפחתי. טבעי לרצות את התא הזה. אתה מרגיש מוגן. יש לו כוח, לתא הזה".
מרגישה לבד?
"לא. לא כל כך. יש לי הרבה שקט נפשי אז אני לא מרגישה לבד. אני כבר כמה שנים לא נתונה למצבי רוח. יש לי איזה חופש פנימי כזה. הוא בא על חשבון רגשות אחרים. את חיה מעל החיים. מפסיקה להיות רכושנית. את מצמצמת את הרצון העצמי שלך. זה הדדי. אברם תמיד צמצם את הרכושנות שלו".
גרנט, אגב, טס עכשיו ללונדון כדי לחפש את דרכו בחזרה לכדורגל האנגלי. לאחרונה הוזכרה שוב צ'לסי, האקסית המיתולוגית של גרנט שממנה הודח באכזריות מסוימת, כאופציה. "הלוואי", אומרת גרנט, אולי בשם הבעל. "זה כנראה לא קורה בינתיים".
בשעתו אמרת דברים קשים על רומן אברמוביץ'. אמרת שהוא בגד באברם.
"נכון. הוא בגד באברם בגדול. חבל על הזמן. לא רק באברם הוא בגד. הוא בגד בערך. אבל אברם מאוד אוהב אותו. ממש. זה פצע נוראי, הדבר הזה. זר לא יבין זאת. תראה, אני רוצה שיהיה לו טוב. מבחינתי שיחזור לפרטיזן בלגרד. היום יהיה לו טוב בכל מקום שהוא ילך אליו, כי הוא עשה את הדרך שלו ביג-טיים. הוא בנאדם ענק, אברם. באמת. מרגש לראות איך הוא התפתח".
מה לגבי חזרה לארץ?
"הוא לא רוצה. אני יודעת שמכבי חיפה רצתה אבל כרגע הוא לא רוצה. הוא מת לחזור כי קשה לו בלעדינו, בלי הילדים, ואני חושבת שגם בלעדיי, בסך הכל. מצד שני, הוא לא מיצה את הכדורגל בחו"ל".
והחזרה לארץ היא ירידה ברמה?
"בעיקר ירידה כלכלית משמעותית, ובכלל, פשוט לא בא לו. כשהוא מגיע לארץ הוא לא יושב ורואה את ערוץ הספורט. אין לו מושג מה אומר עליו שלמה שרף או בובה ושמובה. לא הוא ולא אני. אני לא רוצה שהוא יחזור אם לא יהיה לו טוב. תשאל אם קשה לי שהוא שם? כן, קשה לי. מעיק לי. נשבר לי הזין מזה שאתה אפילו לא יכול לבחור דרך. זה קשה מאוד לזוגיות. זה גם יכול להיות מאוד נוח. אני מאוד עסוקה ואף אחד לא שואל אותי מה אני עושה. אני יכולה בקלות לעשות מה שבא לי. אבל יש לזה מחיר כבד אצל שנינו. לא הייתי רוצה שהבת שלי תחיה ככה".
במבט לאחור, אם הייתה לך יכולת לעצור את זה, היית עוצרת?
"בחיים לא. בחיים. אני לא מחנכת אנשים. אני משנה את הדרך שלי. יכול להיות שהייתי בוחרת את הדרך שלי אחרת. הייתי מגבילה את זה למדינות מסוימות והולכת איתו, אבל עושה הכל כדי לפתח שם קריירה. בשום מצב לא הופכת להיות האוס-קיפר של אף אחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם