הכיבוש: כיצד השתלטו הערבים על הפריים טיים הישראלי
לינה מחול ב"דה ווייס", סלמה פיומי ב"מאסטר שף" ואדי שוקחה ב"בית ספר למוסיקה". כשהערבים שולטים בריאליטי, מי בכלל זוכר שפעם הדוסים היו הדבר החם בטלוויזיה?
בואו נדבר בסטיגמות, כי ככה זה בריאליטי: במציאות העם בוחר בביברמן אבל בתוכניות המציאות הוא מעדיף את סלמה פיומי והעוואמה על פני ג’קי אזולאי, הפאה והחריימה; את לינה הפיירוזית על פני אופיר העפרה חזאית; ובמועדונים הופעותיה של מנצחת “אייל גולן קורא לך” נסרין קדרי יותר מבוקשות מאלה של מורן מזור. במילים אחרות, מי בכלל זוכר את עקיבא וענהאל ואבק הכוכבים הסרוג שהם פיזרו בתקופה שדוסים היו הדבר הכי לוהט בריאליטי, כשהזמיר החיפאי אדי שוקחה מפצלח את לבבות צופי “בית ספר למוסיקה”? היום, במדינת היהודים, לפחות על המסך הקטן, הערבים התחילו לנצח. בהפרש של 24 אחוזים, אגב, על פי גמר “דה ווייס” האחרון, וזה לא מעט.
קיצור תולדות האביב הערבי בריאליטי הישראלי: רנא רסלאן, מי שהוכתרה למלכת היופי בשנת 1999, היתה כנראה הערבייה הראשונה בריאליטי ישראלי, ומכיוון שכך, לא היתה צריכה להפגין בפני הקהל הישראלי כישרון, יכולת או אפילו אישיות, ובטח שלא היתה נתונה לחסדי האגודלים המסמסים. הבא בתור גם הוא חמק מתחת לרדאר הפופולריות - פיראס חורי לקח את העונה הראשונה של "פרויקט Y”, תוכנית הריאליטי של ייס, מין גרסה קדומה של “האח הגדול”, בזכות הרושם השקוף שהותיר. חורי לא היה מהמתמודדים הבולטים בעונה, בלשון המעטה, ואולי זו הסיבה שניצח בריאליטי שלא התבסס על פופולריות בקרב הצופים אלא על כישרון ועבודה לאורך זמן. בדומה לכל הדור שלא ידע את אלירז, צלל חורי לאלמוניותו ולא הספיק אפילו לנפנף בשום דגל.
ניראל קאראנתינג’י, שניצחה בריאליטי המיני־סנסציוני “הדוגמניות” היתה פורצת דרך במובן הזה. אם חורי ורסלאן היו יפים, שתוקים ומנומסים, קאראנתינג’י בלטה בתוכנית לא רק בשל יופייה אלא גם ובעיקר בזכות כישורי החברה הלקויים שלה, או במילים אחרות - “יא חביבתי”. היתה גם מרים טוקאן הענוגה שהצליחה להתקדם כמה שלבים בעונה החמישית של “כוכב נולד” בזכות המון פרגון מהשופטים ואופי ממלכתי, אולם אז הגיעה רנין בולוס ופרצה את הדרך לנציגות המגזרית במלוא תפארתה.
בולוס היא מישהי שבהחלט שווה להתעכב לרגע על המקרה שלה, אף שאחרי שניצלה את 15 דקות התהילה שלה כהוגן (כולל פרק “יום בחיי” שצילמו עליה) התפוגגה מהתודעה הציבורית. היו מי שבלטו לפניה, היו מי שהצליחו ממנה, אך בולוס, שנחתה בווילה של “האח הגדול” בעונת הבכורה שלה היישר מלונדון (כולל אנגלית משופשפת), היתה הנציגה הראשונה של המגזר הערבי בעולם הריאליטי של מאה אחוז הצבעות קהל. כלומר הצלחתה או כישלונה בתחרות היו תלויים בפופולריות שלה בקרב כלל האוכלוסייה הצופה בגלל אישיותה, ללא קשר לכישרון מיוחד (בשונה מנסרין קדרי, למשל, שניצחה בעונה השנייה של “אייל גולן קורא לך”, אחרי שנבחרה, ובכן, על ידי אייל גולן).
אולי בשל הטריות נבחרה למשבצת “הערבייה” בעונת הבכורה של “האח” מישהי עם ניחוח קוסמופוליטי קורקטי - שחקנית שלמדה בלונדון, בעלת שורשים ביישוב היהודי־ערבי היחיד בישראל, נווה שלום. לא מזדהה פוליטית, לא נגררת לוויכוחים לאומיים. רק אחרי הצלחתה של בולוס אפשר היה ללהק - ולהביא עד לגמר - מישהי כמו פותנה ג’אבר, ערבייה מוסלמית בעלת חומוסייה בשינקין שהתפללה בבית “האח”, עישנה נרגילה והחדירה ביטויים בערבית לסלנג היומיומי דאז. בשתי מילים: “וואלה אישי”. את מי המגזר העדיף כנציגות? “אני זוכרת שקראו לרנין ‘ערבייה אשכנזייה’”, נזכרת תושבת נווה שלום וחברתה של רנין, מאי שביטה.
זה כינוי גנאי?
"התכוונו שהיא כאילו לא ערבייה 'אמיתית', אלא מישהי נורמלית, שלא הולכת עם רעלה, לא מתנהגת כמו מה שאנשים מכנים 'ערבייה טיפוסית'. בכל מקרה אני לא חושבת שהיא ייצגה 'מגזר', מהרגע שהכירו אותה היא היתה בן אדם בזכות עצמה".
יש משמעות מגזרית לניצחון של לינה מחול ב"דה ווייס"?
"זה מרגש ומיוחד. העניין הוא שחבל שזה מרגש וחבל שזה מיוחד. ערבים הם חמישית מהאוכלוסייה, אז הגיוני שאחת לחמש יזכה ערבי בריאליטי, ובכל זאת, זו היתה הפתעה טובה. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שדבר כזה קרה".
ואת חושבת שהיה הבדל אם לינה לא היתה נראית ונשמעת "אשכנזייה" אלא יותר כמו סלמה מ"מאסטר שף"?
"נראה לי שבריאליטי שבו מכירים את האנשים לאורך זמן, שרואים איך הם מתנהגים ולומדים להכיר אותם אז יותר קל לשים בצד את הדברים האלה, הכיסוי ראש או המבטא, ולשפוט לפי איכויות אישיות, כמו ב'מאסטר שף'. יכול להיות שאם לא היו מכירים את סלמה לאורך זמן וזו היתה סתם הצבעה מבין שלושת המתמודדים, בלי תוכנית שלמה שבה למדו להכיר אותה מעבר לכיסוי ראש, לא היו בוחרים בה".
היישוב שלכם הוא כר פורה למלהקי ריאליטי.
"כן, 'כוכב נולד' חיפשו מתמודדים ערביים אצלנו, וגם 'היפה והחנון' חיפשו כאן חנונים ויפות. כנראה שערבים לא נרשמים לדברים האלה בעצמם. אני בטוחה שאת המלהקים של התוכניות לא מעניינים דברים כמו 'מגזר' או 'שלום', מה שמעניין אותם זה רייטינג. עם זאת האפקט הוא טוב. טוב שיראו שלא כל הערבים הם הסטריאוטיפ".
לינה מחול אמנם סחפה את צופי "דה ווייס" למרות, כפי שהעידה בגמר, תגובות גזעניות מצד חלק מהקהל הישראלי, אבל הקדימה אותה בבאזז, וגם כרונולוגית, דנה דור מנבחרת הקוויאר הראשונה של אביב גפן. דור הצעירה זכתה לא רק לביקורת שלילית מהמנטורים על ביצועים חלשים, אלא גם מצופי התוכנית הזועמים שטענו לאפליה מתקנת על חשבון מתמודדים אחרים (סיון טלמור, למשל).
אם תשאלו נציגי מגזר, מדובר באתנו־פטריוטיזם טבעי לחלוטין, או כמו שניסחה זאת יארא משעור, עורכת מגזין הנשים "ליילק" מנצרת, שסיפרה בראיון ל"מעריב" על ההתגייסות המגזרית לטובת דנה דור: "אנחנו לא נמצאים על המפה אצלכם היהודים בשום נושא וצריכים להיאבק על כל דבר. בכל תחרות נחשבת או תוכנית בטלוויזיה הייצוג הערבי כמעט ולא קיים, לכן ב'דה ווייס' למשל, כל המגזר הצביע לדנה".
התמיכה חסרת התקדים שלה זכתה לינה מחול ב"דה ווייס" מעלה את שאלת ההצבעה המגזרית, בטח כשהכנסות ההפקה מההצבעות יכולות להוות פקטור כבר בשלב הליהוק. "כשמלהקים לתוכנית ריאליטי לא לוקחים בחשבון את השיקול של הצבעות של מגזר כזה או אחר", הכחיש את הטענה המלהק מורן מרציאנו בראיון ל"מעריב" לפני כשנה. "אבל כן רוצים שתהיה נציגות של כמה שיותר מגזרים ופלחים באוכלוסייה, בשביל הגיוון והעניין".
אבל לא תמיד מתמודד שיגיע רחוק יזכה לתמיכה מקיר לקיר כמו זו הנדירה של מחול. כשסלמה פיומי הודחה בשלבים המוקדמים של "מאסטר שף" בעונה האחרונה אמנם נשמעו זעקות שבר על קירות הפייסבוק, אך כשהוחזרה לתוכנית בגלגל הצלה עד למקום השני הופנו כלפיה תגובות גזעניות בדף הפייסבוק של התוכנית אפילו בזמן שידור הגמר עצמו. ברייטינג, אגב, זה לא פגע, אחרי הכל יש קו דק מאוד שמפריד בין שנאה לאהבה, והקו הזה הוא כנראה הקו הסלולרי של המסמסים, כי בכל הקשור אליהם אפשר להכתיר כבר עכשיו את המגזר הערבי כמגזר מבוקש לריאליטי.
האם יש דבר כזה ערבי מחמד? "זה ביטוי גזעני ומטופש", קבע בנחרצות מרציאנו "אני יכול להגיד על המתמודדת נסרין, שליהקתי לעונה השניה של 'הישרדות', שהיא לוהקה כי היא משכילה, ורבלית ובכושר פיזי מצוין. והיא לוהקה עוד לפני רנין בולוס, פותנה ג'אבר או כל 'ערביות המחמד' האלה כביכול. ברור שזה שהיא היתה מהמגזר הערבי זה צבעוני ומעניין, אני לא אשקר לך ואומר שאנחנו יפי נפש, אבל בפורומים שדנתי בהם עם אנשי ההפקה אף אחד לא מיקם אותה על משבצת 'ערביית המחמד'. אותו דבר כלפי ניראל שליהקתי ל'הדוגמניות', וגם פותנה ורנין. כולן היו דמויות צבעוניות, ורבליות, מצחיקות ומעניינות ללא קשר למוצא שלהן".
יכול להיות שזה באמת אינדיבידואלי, אבל אולי מדובר באבולוציה טבעית של קבלת הקהל, כזה שמסוגל ליהנות מפרק של "עבודה ערבית" בלי להיות נבוך או להתרגז מהביקורת הנוקבת על החברה הישראלית. מה שפעם נתפס כסטריאוטיפ מרתיע נתפס כיום כאקזוטי במקרה הטוב או כלגיטימי, שגרתי ואותנטי במקרה העוד יותר טוב. האם יהיו לכך השפעות נוספות במציאות, ולא רק בטלוויזיה? מי יודע, אללהו אכבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם