מכת בכורות: יצירות הבכורה המביכות בהיסטוריה
לא כל גאוני הדור פתחו את הקריירה שלהם ברגל ימין. יצירות הבכורה של רבים וטובים היו, אם להשתמש בלשון עדינה, פשוט מביכות . לכבוד החג, כתבי ז'ורנל חזרו לכמה מהפלופים הראשונים, שהכירו אותנו ליוצרים הגדולים
בשנות החמישים ביקש נתן זך לשבור את ההגמוניה התרבותית־ספרותית של המשוררים אלתרמן־שלונסקי־גולדברג בשירה חופשית שהטון שלה, ביסודו, הוא מצומצם, אירוני, רגש מאופק. ספרו הראשון, "שירים ראשונים" (1955), שיצא לבסוף בהוצאה עצמית וכותרתו היתה "המס"ה", ראשי תיבות של "היזהר מעשות ספרים הרבה", היה כישלון חרוץ לא רק בעיני הקוראים והמבקרים אלא גם בעיני המשורר עצמו, שטרח לגנוז את 150 העותקים שהדפיס בשעתו. רק בספרו השני, "שירים שונים" (1960), בהוצאת "המחבר", ואחר כך, בספרו השלישי "כל החלב והדבש" (1966), בהוצאת עם עובד, הפך זך למה שלימים ייקרא "בורא הנוסח" או "האידיאולוג הפואטי של דור המדינה", בזכות שירים נודעים כמו "האוהבים הנבונים", "יופייה אינו ידוע", "סוס העץ מיכאל", "איך זה שכוכב", "כי האדם עץ השדה" ועוד. זך השפיע על חבריו לדרך, עמיחי ואבידן, ואף יותר על המשוררים שבאו אחריו, בשנות השישים – למשל מאיר ויזלטיר, שסגד ל"שירים שונים" משל היה תנ"ך קטן ופרטי, ואף כתב עליו מאמר מקיף ומעריץ. מכאן ואילך היה זך לאחד משלושת המשוררים – ביאליק ואלתרמן קדמו לו – שהפך את הדף הפואטי בשירה העברית. רן יגיל
יורם קניוק – "היורד למעלה", הוצאת שוקן, 1963
ספרו הראשון של יורם קניוק, "היורד למעלה", כלל ארבעה סיפורים: "היורד למעלה", "טימבר", "תיקון חצות יום" ו"אדמה חרוכה". זהו מעין מקבץ סיפורים קצרים־ארוכים שנתפר לכדי רומן, שבמרכזו טיפוסים תועים ותלושים. קניוק התחיל את דרכו האמנותית בכלל כצייר ועיטר לימים את עטיפות ספריו. הוא חי בשנות החמישים בניו יורק התוססת וספרו הראשון הופיע תחילה באנגלית, בתקווה לקריירה בינלאומית, ורק אחר כך בעברית. כשהופיע בשפת עֵבֶר, הוא זכה לשבחיו של דן מירון כמבקר צעיר, אך לא הדהד את הצלחתו בקריית ספר דאז. ספרו השני של קניוק, "חימו מלך ירושלים", (הוצאת עם עובד, 1966), הוא רומן. זהו סיפור אהבה הנרקם במנזר בין חייל פצוע אנושות (חימו) בימי המצור על ירושלים במלחמת הקוממיות לבין האחות הקרירה שמטפלת בו (חמוטל). חימו, שרק פיו היפה נותר ממנו, הופך סמל לכאב ולסבל שבעולמנו. זהו ספר תודעתי נהדר, בעיקר לקראת סופו הטרגי והנפלא. הוא זכה לשבחים, נמכר מצוין ולימים עובד לסרט על ידי הבמאי עמוס גוטמן ז"ל. קניוק הפך בזכותו לנסיך האוונגרדי של הספרות העברית. רן יגיל
אייל גולן – "לחישה בלילה", 1995
צחוקים מטורפים למדי רצו אז, בשנת 1995, בחדר ההלבשה של קבוצת הכדורגל הפועל מרמורק על חשבונו של אייל ביטון, אחד משחקני הקבוצה, שהחליט, בוקר אחד, לשנות את שם משפחתו ל"גולן", להיות זמר ולהוציא קסטה לשוק. בגדול, למרות הכל, החבר'ה פרגנו ואפילו אספו עבורו קצת כסף בשביל ההקלטות, אבל אף אחד לא באמת התפלא כשהאלבום, "לחישה בלילה" שמו, נחל כישלון חרוץ במכירות – מה שהותיר את חלומו המוזר של עלם החמודות בגדר פנטזיה פרועה. השירים כשלעצמם דווקא היו לא רעים כלל, ואף זכו פה ושם להשמעות בתחנה המרכזית הישנה, אבל "אייל גולן" נשאר שם ידוע רק בקרב בני משפחתו, חבריו הקרובים ושחקני הפועל מרמורק. המילה "סלב", אגב, עדיין לא נכנסה לשימוש, כך שאפילו לא ניתן היה להעריך שיום אחד הוא יהיה כזה, והכינוי "מלך" הורעף לעברו רק אחרי גולים. מי שכן זיהו בו פוטנציאל היו זאב נחמה ותמיר קליסקי, חברי להקת אתניקס, שכעבור שנה אספוהו לחיקם, יצרו עבורו את האלבום המצליח "בלעדייך" – והשאר, נו, אתם יודעים. רועי בהריר־פרל
נינט טייב – "יחפה", 2006
אלבום הבכורה של נינט טייב, שהופק על ידי אביב גפן ומבחינת מכירות דווקא הצליח, לא התקבל טוב אצל טייב, וההוכחה לכך היא התפנית לכאורה, או מה שמכנים כאן בשיח המוזיקלי ישראלי "המטמורפוזה", שהגיעה באלבומה השני מ־2009. במקום להסתפק בהפקות פסנתר פריכות שמבליטות את קולה ומתיידדות עם הרדיו, או, לחלופין, לרקוח פרויקט פופ מרגש ומאתגר, התייחסה נינט לאלבום הבכורה שלה כאל סוג של טראומה, מכה ניצחת – ולא רק עבורה, אלא גם עבור המפעילים והמתכננים שלה, מנהליה, יחצניה וכו’. התדמית ה”רוקיסטית” שניסו להדביק לנינט היתה אמינה בערך כמו ניסיון דמיוני להדביק לזמרת אילנית, מודל 1979, תדמית של פאנק ישראלי ולצוות לה את להקת הקליק כהרכב ליווי, והתוצאה – “יחפה” - היתה הדבר הכי מבאס שקרה כאן באותה שנה, למעט, אולי, מלחמת לבנון השנייה. בועז גולדברג
רוקפור – "רשת פרפרים", 1991
אם חברי רוקפור של תקופת "האיש שראה הכל" היו יכולים, אין ספק שהם היו אוספים את כל עותקי אלבום הבכורה שלהם ושורפים אותם במדורה גדולה לצלילי "האיש שראה הכל". אכן, בנקודת זמן מסוימת סביב אמצע שנות התשעים נדמה היה שאין עוד להקה בעולם הזה שמתכחשת לאלבום הבכורה שלה כמו רוקפור. ואכן, הדברים נראו אחרת באלבום הבכורה של הלהקה המיוחדת מחולון: הבסיסט הפינק פלוידי מרק לזר לא נמצא שם; אשף הגיטרה ברוך בן יצחק מנגן שם על בס; אמיר צורף, לימים ג'ינג'יות עם תמיר אלברט, מנגן על גיטרה; איסר טננבאום, צעיר ואלגנטי, על התופים; ואלי לולאי עם שיער שחור משומן אסוף לקוקו. שלא נדע. בועז גולדברג
מייקל שייבון – "מסתרי פיטסברג", הוצאת עם עובד, 2010
יש רגעים קטנים שיכולים לבאס לך את החיים. למשל לא לעמוד בפיתוי ולפתוח בקבוק יין נחות אחרי שסיימת אחד איכותי באמת, לקחת ביס מהנקניקייה שנשארה בצלחת אחרי שכבר סיימת את הסטייק, או לשלוף מבונבוניירה פרלין מעפן עם רום אחרי שהקודם היה מעולה. בקיצור, הבנתם את הרעיון. זוהי, בערך, ההרגשה אחרי שקוראים את "מסתרי פיטסברג", ספר הביכורים של מייקל שייבון – מהסופרים המבריקים של ימינו. בעם עובד החליטו להדפיס את הרומן הזה בעקבות הצלחת "הרפתקאותיהם המדהימות של קוואליר וקליי" ובמיוחד לאחר "איגוד השוטרים היידים" - אחת מיצירות המופת של העשור הקודם. "מסתרי פיטסברג" מבוסס על עבודת הגמר של שייבון בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת קליפורניה ובהחלט עדיף שהיה נשאר שם, אצל המרצה. ספריו המאוחרים עשירים, מורכבים, ובעיקר מעניינים, ואילו "מסתרי" משעמם וחסר עומק. הדמויות שטחיות והעלילה לא נעה מעצמה. כמעט אפשר להריח, בין השורות, את הזיעה של שייבון, המתאמץ לגרור את הסיפור. כשמסיימים את הספר ההרגשה היא כאילו קראת, איך לומר, תרגיל בכתיבה של סטודנט. יואב פרידמן
עמיר לב – "רוצה לראות אתכם במקומי", 1991
הצילו! חייזרים חטפו את עמיר לב באזור שנת 1991 והחזירו כפיל שלו. אה, בעצם, אל תצילו, תשאירו את זה ככה. אנחנו דווקא אוהבים את החדש. הוא עושה מוזיקה ייחודית, מרגשת, אטית ומופלאה. עמיר לב הישן, לעומתו, הוציא אלבום אחד – ונעלם (מצוין! אל תחזור). רוב האנשים כלל לא מכירים את "רוצה לראות אתכם במקומי" של ההרכב עמיר לב וחברים פשוט מכיוון שגם עמיר לב בעצמו די מתכחש ליצירה הזו. מדובר באלבום שלא נשמע קרוב לעמיר לב המוכר, זה עם הקול העמוק, הסערה השקטה בפנים והמשפטים החתוכים שהופכים לשיר־סיפור. אלבום הבכורה של לב הופק על ידי לואי להב ונשמע כמו רוק אייטיזי ישראלי הזוי – מעין ערבוב לא ברור ולא ערב לאוזן בין אריאל זילבר, תיסלם ושלום חנוך. ההפקה עשירה ומדויקת במובן הרע של המילה, כמו ג'ינס חדש מדי, קולות הרקע שבלוניים ומילות השירים הן לרוב קלישאות נבובות ("שני אנשים, ממש כמו נחשים" – WTF?!). בקיצור, האלבום של עמיר לב וחברים זה הדבר הכי רחוק מעמיר לב עצמו. עם חברים כאלה באמת מי צריך אויבים. יואב פרידמן
בלר – "Leisure”, 1991
פה ושם אפשר למצוא כמה בוקים שטוענים כי מדובר באלבום הטוב ביותר של הרביעייה הלונדונית שהמציאה את הבריטפופ, אבל מדובר, כאמור, בבוקים. מי שבאמת מכיר ומוקיר את פועלה של הלהקה המבריקה ומבין, לעומק הראוי, את האופן שבו תרמה את חלקה לתעשיית האינדי פופ העולמית, יודע ש"לז'ר" היה אלבום חסר משמעות לחלוטין בדברי ימי הרוקנ'רול. כישרון ההלחנה והכתיבה של דיימון אלברן וגרהאם קוקסון (הסולן והגיטריסט, בהתאמה) אמנם צץ שם לפרקים, אבל אפילו רגעיו המוצלחים מבחינה זו – נאמר, הלהיט "There's No Other Way”, “Bang” והשיר המסיים, “Wear Me Down” – לא הכילו רמז, ולו הקטן ביותר, לכיוון המהפכני, ספוג ההשראה והברק שאליו משכה הלהקה את העולם באלבומה השלישי, “Parklife”, שיצא בשנת 1994 (שנה אחרי אלבום המוד/פוסט־פאנק המשובח שלה, “Modern Life is Rubbish”). “לז’ר”, מתחילתו ועד סופו, היה לא יותר מאשר ספיח אזוטרי של סצנת הבאגי והשוגייזינג דאז, בראשות הסטון רוזס, השארלטנס וההפי מאנדייז. זה היה אלבום שלא ניסה להגיד שום דבר חדש על החיים ועל העולם, אלא סתם נגרר בגמלוניות אחרי זרם קיים, שכבר אז היה בשלבי דעיכה מתקדמים. בקיצור, אלבום Lame. רועי בהריר־פרל
הביטלס – "The Tony Sheridan Sessions", 1961
בקיץ 1961, במסע השני של הביטלס להמבורג, אחרי שהחליפו לא פחות מתשעה שמות ונפרדו מהבסיסט סטיוארט סטקליף, נכנסה הלהקה לאולפן (עדיין ללא רינגו סטאר, אלא עם המתופף פיט בסט) בתור להקת ליווי של רוקר אנגלי בשם טוני שרידן. פרט להקלטות בוטלג מהופעות חיות, זו היתה הפעם הראשונה שהביטלס הקליטו משהו בתור הביטלס, וגם הוציאו את זה בזמן אמת. שבעה שירים הוקלטו, ביניהם רק אחד שלנון והריסון כתבו (האינסטרומנטל החזק "Cry for a Shadow"), ולכן סשן זה לא רימז בשום אופן על הבאות. הביטלס של אותם ימים נשמעו נחמד מאוד, אך היה בלתי אפשרי לזהות פוטנציאל נפיץ כל כך. הם נשמעו סתם, כמו עוד אחת ממיליון להקות הקאברים של תחילת הסיקסטיז באנגליה. בועז גולדברג
רדיוהד - "פאבלו האני", 1993
הסיפור של "פאבלו האני" מתחיל ונגמר ב"קריפ". להיט הניינטיז הנטחן, המשעמם וחסר החן הזה הפך את רדיוהד מסתם עוד הרכב אלטרנטיב בריטי ללהקת מצעדים משפיעה - ותודה ליעל אבקסיס, ליאור מילר והפרסומת ההיא עם המעיל והביצוע של ירמי קפלן. כן, היו שם גם "Stop Whispering” היפה ו”Anyone Can Play Guitar” המלהיב לרגעים, אבל בואו נשים את הקלפים על השולחן: אריך הנגן הראשון של תום יורק וחבורתו הוא לא יותר מאסופת שירים בינוניים ולא מבושלים היטב, שיצאו בתקופה שבה טקסטים כואבים ועין עצלה פיצו על הפקה רשלנית. “פאבלו האני”, שחגג לאחרונה 20 שנה לצאתו, הוא גרסת הבוסר של רדיוהד ולא הרבה יותר מזה, מסוג האלבומים שניתן להעריך אותם רק בדיעבד, וגם אז – הקונטקסט הפוליטי חשוב יותר מהתוכן עצמו. אם תום יורק ושות’ היו צריכים את “פאבלו” רק כדי לחמם מנועים ולשחרר את מפל היצירה שהיה בהם, אז אוקיי, הוא ראוי למעמד כלשהו בדברי הימים של הרוק. אבל לנסות לטעון שהוא שווה ברמתו, או אפילו רומז לעתיד להתרחש באלבומים המופתיים שבאו אחריו, הגיוני בערך כמו התגובות למבקר הישראלי הראשון שיעניק שני כוכבים לאלבום של רדיוהד: שרץ, תמהוני, מה לעזאזל אתה עושה כאן, אתה לא שייך לכאן. נו, לפחות אז לא חיכינו לשאר העולם כדי להחליט מה אנחנו אוהבים. עמי פרידמן
"נער המעליות ונערות המשחק", פרנסיס פורד קופולה, 1962
עשר שנים לפני יצירת המופת שלו, "הסנדק" מ־1972, פרנסיס פורד קופולה ביים, יחד עם פריץ אומגלטר, את סרטו הראשון באורך מלא: "The Bellboy and the Playgirls”. מדובר בקומדיה על בלבוי במלון ששואף להיות בלש פרטי. הוא קורא ספר בנושא ומחליט להתאמן על אורחי המלון. יותר נכון על אורחות המלון, יצרניות בגדים צעירות. כדי לבצע את חקירתו הוא מתחזה לקניין, והבחורות מדגמנות לו את מלבושיהן, או יותר נכון מראות לו עד כמה מהר ניתן להסיר אותם. החקירה של הפלייבוי מסתיימת בהצלחה. כשהסרט דובר הגרמנית, קופרודוקציה אמריקאית־גרמנית, הופץ בשנות השישים, הוא קוטלג “למבוגרים בלבד” ונחשב למוצר פורנו רך המיועד לקהל יעד מוגדר. על סרטו השני, “האימה” (1963), קופולה כלל לא היה חתום, אלא המנטור שלו אז, רוג’ר קורמן, שאותו החליף קופולה אך ביים ללא קרדיט. איך קרה שאיש ברוך כישרון כמו קופולה פתח כך את דרכו המקצועית? ייתכן שהוא פשוט קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה. נחום מוכיח
"מי זה שנוקש על דלתי", מרטין סקורסזה, 1967
הסרט הראשון באורך מלא שביים מרטין סקורסזה נקרא "I Call First", הידוע גם בשם “מי זה שנוקש על דלתי”. גיבור הסרט הוא בחור אמריקאי ממוצא איטלקי (הארווי קייטל) שחי בניו יורק, פוגש בחורה (זינה בטון) ומתאהב בה. מערכת היחסים בין השניים מתפתחת, והגבר הצעיר מתכנן לשאת את חברתו לאישה, להתמסד ולהקים משפחה. אלא שאז נודע לו שהיא נאנסה פעם, והוא מתקשה לחיות עם הידיעה הזו. העלילה, שמזכירה קצת טלנובלה של שעת צהריים, לא זכתה לתהודה רבה – ובצדק. היצירה היתה בוסרית, פשטנית ולא העידה על יכולותיו כבמאי, אך נגעה בנושא שילווה אותו לאורך הקריירה: הקשר בין האמונה הקתולית החזקה ורגשי האשם שהיא מעוררת. “רחובות זועמים” מ־1973 כבר הכתיר את סקורסזה כיוצר קולנוע אותנטי מעניין, ושנתיים לאחר מכן הגיע “נהג מונית” המהולל, שהפך אותו לבמאי ששמו נישא בפי כל. אבל בינתיים, אם מישהו נוקש על דלתכם, תתעלמו. נחום מוכיח
"איש משפחה", סת' מקפרלן
אולי כשעלתה לראשונה בדצמבר 1999, העולם עוד לא היה מוכן ל"פמילי גאי". הימים ימי סוף העשור, אריק קרטמן וחבריו ל"סאות'פארק" בדיוק החלו לעשות לבארט והומר סימפסון מה שמאוחר יותר יעשו להם פיטר גריפין וסטואי, כלומר לגזול את כס השלטון הבלתי מעורער בממלכת הסיטקומים המאוירים למבוגרים. העולם היה עסוק אז בטרפת אחרת, בחברים מצוירים מזן שונה – גרוטסקים, אלימים ומטורללים יותר ובכל אופן, למי היה זמן למשפחה ממוצעת מפרבר מצחין בשם קוהוג? האנימציה הבוסרית ומשבצות השידור האומללות להן זכתה הסדרה החדשה של סת' מקפרלן לא היטיבו עם סיכויי הצלחה שלה, ועל אף עובדות מעודדות מהשטח –נדמה היה שרשת פוקס מתייחסת ל"איש משפחה" כמו לבן חורג בעל נטיות הומוסקסואליות יותר ממרומזות. רק לאחר שהודיעה על ביטלה בשנת 2002 ומכרה (תמורת פרוטות) את הזכויות לשידורים החוזרים של הסדרה לקארטון נטוורק, הבינו החבר'ה שם ברשת מה עשו: בתוך שבועות ספורים הפכה "פמילי גאי" לתכנית הלהיט של ביתה החדש, שינתה את מאזן נתוני הצפייה בערוץ והקפיצה אותם בלמעלה ממאתיים אחוזים. מכאן ההמשך כבר ידוע: 11 עונות, חגיגת מרצ'נדייז, סרטים באורך מלא וההבנה שכאשר אל באנדי ומשפחתו (מאבותיה הרוחניים של פאמילי גאי, כולל הכלב הציני באק) היו לועגים לרשת "פוקס", הם ידעו על מה הם מדברים. עמי פרידמן
"סיינפלד", פרק הפיילוט
סביר להניח שאם הייתם צופים בפרק הראשון של "סיינפלד" בלי להיחשף לאימפקט הכולל של הסדרה המיתולוגית הזאת, לא הייתם טורחים לראות את יתר 179 הפרקים הבאים. המעריצים השרופים לא יודו בכך לעולם, אבל מדובר באחד הפיילוטים הגרועים ביותר שנוצרו לסדרת טלוויזיה כלשהי. לכאורה, יגידו, מדובר בעוד תסריט אופייני לסדרה המוצלחת - ג’רי וג’ורג’ מתווכחים על שטויות – אבל במקרה הזה מדובר בוויכוחים משמימים על כפתור בחולצה של ג’ורג’, דיון בסוגיה השחוקה “האם מישהי רוצה אותך באופן רומנטי או רק לידידות” ועוד מיני ויכוחים מאולצים בלי פאנץ’ אחד סביר. ולא רק התוכן היה בעייתי, אגב. גם הצילום המגושם, העריכה המרושלת והרגעים המתים הרבים בפרק (כן, גם הקהל לא צוחק) מרמזים על כל דבר חוץ מיצירת המופת שתבוא אחר כך. תוסיפו לזה את המשחק המזעזע של סיינפלד עצמו (שלא השתפר מאז) ואת היעדרות דמותה של איליין, והרי לכם חצי שעה מייגעת שלא ברור איך קיבלה צ'אנס לשידור. מזל שב־NBC היו כמה מפיקים טיפשים, או חכמים, שנתנו לזה לעבור. בזכות טעמם הרע הרווחנו את אחד הסיטקומים הגדולים בהיסטוריה. יונתן גת
"קותי בחדר האחות", ערוץ 24
בחלומותיו כובש קותי סבג רצועת לייט־נייט, מגדל בלורית ומשנה את שמו מקותי לקונאן. במציאות הוא יושב על ספה בערוץ 24 ומנהל טוק שואו ערני עם עצמו. יש 24 דרכים גרועות לבזבז 15 דקות, אבל אף אחת מהן לא גרועה כמו "קותי בחדר האחות". זה לא רק הקונספט - והיה אחד כזה, נשבעים – זה כל טבילת האש הטלוויזיונית של זוכה "האח הגדול", שבהחלט ראויה לשאת גם בתואר "האחרונה". חוץ מהפספוסים, כמובן. הם דווקא יכולים להמשיך, למה לא. רועי בהריר - פרל
וודי אלן, "מה חדש חתלתולה", 1965
אנחנו צריכים להגיד תודה ענקית לקלייב דונר ולריצ'רד טאלמייג', הבמאים שיצרו את הקשקוש הקומי הזה שיצא לאקרנים ב־1965. אילולא עבודתם המרושלת, ייתכן שהיינו מפסידים את אחד מבמאי הקולנוע הגדולים ביותר בכל הזמנים – וודי אלן. "מה חדש חתלתולה?" היה מיועד להיות להיט קומי שובר קופות. הוא כלל כמה מהכוכבים הגדולים של אותה תקופה - מגנט הבחורות פיטר אוטול, השחקן האגדי פיטר סלרס, רומי שניידר המצוינת ואורסולה אנדרס, שהרטיטה כל גבר בשנות השישים - ועם תסריט ראשון של קומיקאי צעיר ומבטיח בשם וודי אלן, לא היה אפשר לפספס. אלא ששני הבמאים יצרו פארסה רדודה ומבולבלת, שאמנם הצליחה בקופות אבל גרמה לאלן חלחלה. "כשראיתי מה הם עוללו לתסריט שלי", סיפר פעם אלן, "אמרתי לעצמי שלעולם לא אתן לאף אחד לביים לי את התסריט שאני כותב. באותו הרגע החלטתי שאני צריך לביים בעצמי". אז לקלקל תסריט לאלן זה כישרון מסוג אחד, אבל לגרום לו ליצור את "מנהטן", "חנה ואחיותיה", "פשעים ועבירות קלות", זו כבר אמנות ששווה פרס.
יונתן גת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם