עידן מינוס: החדש של עידן רייכל לא חצוף מספיק
עידן רייכל הופך באלבומו הרביעי לאיש העולם הגדול, אבל מרוב כלים, קולות וסגנונות קצת קשה להבין איזו בשורה נושאים השירים שלו, אם בכלל
תיאורטית, אם חופרים מספיק עמוק בתוך כל זה, אפשר למצוא כמה לחנים טובים – למשל אלה של "חיים פשוטים", רצועה מספר 11 בחלק ב' של האלבום (שבכתיבתה ובהלחנתה השתתף אביב גפן, וחלקו בכוח נשמע היטב בפזמון), "עכשיו קרוב" (הסינגל הראשון, בביצוע תמיר נחשון), "יורד הערב" (השיר הפותח, בביצוע עידן רייכל) ו"אור כזה" (השיר המסיים, גם הוא בביצועו של רייכל) - אך הללו מתקשים לפרוץ את חומות המגן הצליליות שמגוננות עליהן מפני העולם האכזר שבחוץ ולהגיע אל יעדם הסופי, הלב.
השירים של רייכל באלבום הזה – כלומר השירים כשלעצמם, ברמת המילים, הלחן והביצוע – שקועים אי שם במעמקי האוקיינוס ההרמוני שהיוצר הרגיש והקוסמופוליטי ברא סביבם. התוצאה נעימה, מלטפת וממלאת את כל שאר הפונקציות של כדור הרגעה טיפוסי מתוצרת גלגלצ, אבל גם היא, כמו הנהגים שעבורם היא נוצרה, תקועה בפקק באיילון, או במקרה הטוב בשלב המנות הראשונות שלפני החופה בחתונה של אשכנזים.
אפשר כמובן לשער מדוע רייכל מגונן כך על שיריו משל היו מגילות ים המלח. אחרי הכל, מדובר באחד האמנים המצליחים ביותר בארץ בעשור האחרון. שלושת אלבומיו הקודמים נמכרו בעשרות אלפים. הסיכון, במקרה שלו, גבוה ביותר: אם יעז להפר את האיזון הקוסמי שהקנה לו את מעמדו הרם בקרב אמהות אמידות וחברותיהן, הכל עשוי להיעלם. נכון, רייכל משתדל, ובמידה מסוימת מצליח, למתג את עצמו כיוצר בינלאומי, אבל הוא עדיין חי ומתפרנס כאן, במקום שבו אין קיום למושג "קריירה יציבה".
כל זה, אגב, לא סותר את העובדה שעידן רייכל הוא מוזיקאי ישראלי מצוין, בדגש על ישראלי. מאלבום לאלבום הוא אמנם נפתח ליותר ויותר סגנונות, שפות והשפעות, ולכאורה הופך ליותר ויותר גלובלי, אבל בסיס האם שממנו הוא יוצא אל מסעותיו ברחבי תבל הוא – גם כאן, באלבום החדש, למרות שפע שפותיו (עברית, צרפתית, ערבית, פורטוגזית, גרמנית ועוד) – אותו בסיס שממנו יצאו מלחינים ארצישראלים כמו סשה ארגוב, מרדכי זעירא, משה וילנסקי, נעמי שמר, נורית הירש ויאיר רוזנבלום.
בעבר היתה נטייה לשייך את רייכל לאזורי השאנטי פופ של מוש בן ארי – מה שעשה לו עוול רציני למדי, שכן הוא בכל זאת מוזיקאי פתוח, מורכב ורבגוני – אבל בשורה התחתונה הוא, קודם כל, אמן ישראלי. לכן הגיע הזמן שהוא יחלץ את עצמו, סוף סוף, מן הסטריליות השברירית שהוא שרוי בה ויציג בפני העולם גם קצת חוצפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם